בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשים הפלסטיניות שמשכשכות נגד הכיבוש

ימים יגידו אם בשבוע שעבר אכן הונחה אבן הפינה למסורת חדשה: ביקורים של נשים פלסטיניות במעיינות שמתנחלים מנכסים לעצמם ובילוי נינוח בצל העצים

30תגובות

הגברים היחידים שהשתתפותם הותרה היו חמושים במצלמות. אבל זאת היתה שגיאה. בפעם הבאה שקבוצת הנשים תבקר באחד ממעיינות הגדה המערבית, היא תזכור שיש די צלמות, מקצועיות ונחושות, שיתעדו את המסר: במקום שבו שוד מעיינות הוא חלק מהשיטה, גם פיקניק הוא מאבק לחופש.

היוזמה לפתוח במסורת של פיקניק לנשים בלבד היתה של מנאל תמימי מהכפר א-נבי סאלח ושל חברה מרמאללה. "כבר יותר משנתיים אנחנו מפגינים בכפר בדרישה לחזור למעיין שלנו ושל הכפר דיר ניזאם, שהתנחלות חלמיש השתלטה עליו", הסבירה תמימי. "אנחנו נפצעים, נעצרים, אחד מבנינו נהרג (מוסטפא תמימי, מפגיעת מטול גז מדמיע שירה חייל צה"ל ב-11 בדצמבר 2011, ע"ה), כדי להגיד לעולם שהמעיין הזה, שהוא חלק מהילדות שלנו והילדות של ההורים שלנו, נגזל מאתנו ושאנו מתעקשים לחזור אליו. ואז התפרסם דו"ח OCHA והחלטנו שאפשר לעשות עוד משהו".

מנאל התכוונה לדו"ח שפירסם משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים במארס שעבר, שמבוסס על מחקרו של דרור אטקס, החושף את התופעה: מתנחלים משתלטים על מעיינות בגדה המערבית (כ-56 במספר, כיום), הרשויות הישראליות עוצמות עין ולמעשה משתפות פעולה.

בשנתיים שחלפו, המינהל האזרחי או גופים צבאיים אחרים היו אומרים מדי פעם שאין מניעה שהפלסטינים יגיעו למעיין, שהוכרז אתר ארכיאולוגי. בפועל, כל אימת שפלסטינים ביקשו להגיע למקום, חיילים מנעו זאת מהם. "חוץ מפעם אחת, כשבאה משלחת של הקונגרס האמריקאי", כדברי תמימי.

הנשים קיבלו מבעוד מועד אישור מבעלי השטח שבו מצוי המעיין לבלות במקום. אף אחת לא הסתירה את המידע על הפיקניק שנקבע ליום ראשון שעבר, כך שהצבא לא נזקק לעבודה מודיעינית קדחתנית כדי לדעת על היוזמה. ואכן, ארבעה ג'יפים צבאיים ניצבו בפתח השביל המוביל למעיין עוד לפני שהגיעו הנשים והתגבורת העיתונאית.

הפעם, החיילים לא חסמו את הגישה לפינה המוצלת. היתה שירה, היה אוכל, היה תיפוף, היו טבילות רגליים בבריכת המעיין. החיילים הסתובבו בין וליד, אוטובוס של מתנחלים עבר והאט את נסיעתו - והחיילים היו בהכון. הנשים דיברו על פיקניקים דומים בעתיד הקרוב. בכל פיקניק הן ידונו בנושא אחר שנוגע בחייהן. "המטרה היא ליצור כל הזמן אמצעים חדשים של התנגדות ולמשוך למאבק יותר נשים", אמרה תמימי. מי יודע, אולי בקרוב יהלכו הרשויות אימים וירתיעו מפני "המסיתות לנופש".

לדמיין את הפחד

ארגון "לוחמים לשלום" כבר קבע מסורת בת שבע שנים: טקס אלטרנטיבי ביום הזיכרון, שבו משתתפים קרוביהם וחבריהם של הרוגים פלסטינים וישראלים. ביום שלישי שעבר חיכתה בנמל יפו-תל אביב חבורה קטנה ומנסה-להעליב של מתנגדים. אבל היא לא הרתיעה את כ-1,800 המשתתפים בטקס, שבין השאר הקשיבו למוירה ג'ילאני מירושלים המזרחית.

"אני נמצאת כאן בשמו של בעלי האהוב זיאד בדאווי ג'ילאני, שנרצח בדרכו הביתה מהתפילה ביום שישי, 11 ביוני 2010", היא פתחה. מסיבה לא ברורה, כששב ג'ילאני מהתפילה הוא סטה ממסלול נסיעתו ופגע ברכבו בקבוצה של שוטרי מג"ב בשכונה ואדי אל-ג'וז. שוטרים חמושים בכבודה עוינת של סוסים, רובים, אקדחים קסדות ואלות בתוך השכונות האזרחיות של ירושלים המזרחית הם מראה שכיח, בייחוד בימי שישי.

כשפגע הרכב בשוטרים הם מיד פירשו זאת כפיגוע דריסה. הם ירו באוויר ובמכונית. משג'ילאני לא עצר, רק התחזקה התרשמותם שכל מטרתו היתה לפגוע בהם, הסבירו לחוקרי מח"ש מפקד הכוח שאדי חיר אל-דין והמג"בניק מקסים וינוגרדוב. במשפחה משוכנעים שדווקא הירי הרב על המכונית הפחיד את ג'ילאני והניע אותו להמשיך ולנסוע.

"אולי יפתיע אתכם לדעת, כפי שזה הפתיע אותי, שהיה עלינו לנהל את החקירה בעצמנו, כי החלופה היתה התעמולה שבעלי מחבל", אמרה ג'ילאני, אזרחית אמריקאית. בחקירה העצמית שניהלה המשפחה, בעזרת עורכי דין מארגון זכויות האדם מיזאן שבנצרת, התברר ששוטר מג"ב וינוגרדוב ירה בג'ילאני מקרוב, בראשו, כשזה כבר שכב פצוע על הארץ. "למה להרוג אותו? למה לא להסתפק במעצר ובחקירה?" מתענה האלמנה עד היום. לאחר שהפרקליטות הורתה לסגור את התיק, המשפחה עתרה לבג"ץ בדרישה שההורגים יועמדו לדין.

מי שהציע שג'ילאני תדבר בטקס היה רמי אלחנן, אביה השכול של סמדר - שנרצחה בפיגוע התאבדות בשנת 1997. ג'ילאני ואלחנן הכירו ב"פורום המשפחות השכולות", שנותן לג'ילאני, כהגדרתה, "במה לשתף אחרים ביגון שלי". בטקס, סיפרה מוירה ג'ילאני ל"הארץ", היה מחזה קצר על חיילים בלבנון ועל הפחד שהם חשים בעת הקרב. באורח מוזר, תחושת הפחד שהשחקנים היטיבו להעביר סייעה לה לדמיין את הפחד שחש בעלה הלא חמוש ברגעים האחרונים לחייו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו