בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לקראת הבחירות: הסכם עם איראן עלול להתברר כפצצה פוליטית בארה"ב

פשרה עם טהראן תסיר מהפרק אפשרות לתקיפה צבאית ישראלית. זעקה ישראלית על כך עלולה למלא תפקיד מרכזי במערכת הבחירות בארה"ב

58תגובות

הביטוי "הפתעת אוקטובר", שפירושו מהלך מדיני ציני שנועד להשפיע על הבחירות לנשיאות בארצות הברית, נכנס ללקסיקון הפוליטי בשנת 1972, אחרי ששר החוץ האמריקאי דאז, הנרי קיסינג'ר, הודיע ש"השלום בהישג יד" במלחמת וייטנאם, למרות שבפועל עוד היה רחוק. "הפתעת אוקטובר" הקלאסית, לפחות לחובבי הז'אנר הקונספירטיבי, היתה זו שרונלד רייגן הצליח למנוע בשנת 1980, כשהשיג הסכם סודי כביכול עם השלטונות באיראן לשחרר את 52 בני הערובה האמריקאים שהוחזקו על ידם רק אחרי הבחירות, כדי לא לסייע ליריבו הדמוקרטי, הנשיא ג'ימי קרטר. בתמורה הבטיח רייגן, לכאורה, לספק נשק לממשל האיסלאמי הטרי בטהראן, וכך נולדה פרשת "איראן-קונטראס", שבה מילאה ישראל תפקיד של קבלנית ביצוע לתכסיסי הממשל האמריקאי.

32 שנים מאוחר יותר, כל השחקנים הראשיים שוב עולים על הבמה להצגה חוזרת, אבל הפעם בליהוק שונה לגמרי ובתסריט שטרם הושלם. הסכם בין הקהילה הבינלאומית לשלטונות בטהראן בנושאי הגרעין האיראני, אם יושג, מהווה אתגר מדיני וביטחוני עבור ישראל גם בימים כתיקונם, אבל השגתו בסמוך למועד הבחירות לנשיאות באמריקה מסבכת את המצב שבעתיים. "הפתעת אוקטובר" מודל 2012 עלולה להתגלות כפצצה פוליטית מתקתקת שלא ברור בידי מי תתפוצץ.

האם הסכם עם איראן יפיל את אובמה? בואו לדבר על זה בפייסבוק

אי-פי

מבלי להיכנס לפרטי הפרטים של אחוזי העשרת האורניום שאיראן תוכל או לא תוכל להמשיך לייצר, המצב היסודי, כמעט מעצם הגדרתו, הוא כזה: אין כל סיכוי שאיראן תקבל הסכם הגזור על פי תנאיה של ישראל, וגם אין כל סיכוי שישראל תסמוך את ידיה על הסכם שאיראן הסכימה לקבל. מצד שני, כל הסכם, ולו זמני ומוגבל, יסיר מן הפרק, לפחות לתקופה הקרובה, כל אפשרות לתקיפה צבאית ישראלית ויותיר בידי ירושלים רק את זכות הזעקה והמחאה - וזו עלולה למלא תפקיד מרכזי במערכת הבחירות המתחממת בארצות הברית.

הרפובליקאים רק יחכו לאות מנתניהו כדי להסתער על הנשיא אובמה ש"זרק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס", כפי שמועמדם מיט רומני נוהג לומר, והכל כדי לשאת חן בעיני "אדוניו המוסלמים" כפי שיוסיפו מבקריו היותר פנאטיים של הנשיא. מן העבר השני, החשדנות ואי האמון הרווחים בין יועציו של הנשיא לבין לשכת ראש הממשלה בירושלים יגרמו לכך שגם מחאה מאופקת ולגיטימית של ישראל עלולה להתפרש כהתערבות בוטה של נתניהו למען בני בריתו השמרנים.

המצב בדעת הקהל האמריקנית מורכב עוד יותר. על פי סקר שפרסם מכון פיו בשבוע שעבר, רוב גדול בציבור האמריקאי תומך בהחמרת הסנקציות נגד טהראן, ורוב מוצק גם תומך במתקפה צבאית במידה והסנקציות תיכשלנה - אבל כל זה בהנחה שלא יושג פתרון דיפלומטי מניח את הדעת. מצביעי המפלגה הרפובליקאית יהיו שותפים אמנם לתחושת הבטן האינסטינקטיבית של רוב הישראלים, שהאיראנים "עובדים על אובמה" כדי להרוויח זמן, אבל רוב הציבור האמריקאי עשוי לבטוח דווקא באובמה, שצבר קרדיט רב בניהול ענייני החוץ והביטחון של אמריקה, מה עוד שיועצי התדמית של הנשיא ידאגו להבהיר שהסכם עם טהראן ימנע עליה תלולה במחירי הדלק, שממלאים תפקיד כה מרכזי בתודעה הכלכלית של האמריקאים.

משבר בני הערובה מילא ללא ספק תפקיד בתבוסתו של קרטר לרייגן, אבל רק כתוספת למשבר הכלכלי הקשה שפקד אז את אמריקה ולתבוסות שספג קרטר בעימותים הטלוויזיוניים מול סגנונו ההוליוודי הקליל של רייגן. ההיסטוריה, כמובן, איננה חוזרת על עצמה, ואם כן, כפי שקבע קרל מרקס, אז קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה: הבעיה שלנו היא שקרטר הנעבעך כבר תפס את משבצת הפארסה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו