בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבת פלסטינית של אימה בצל המתנחלים

המשפט הכי מוזר שנשמע בביקור בעסירה אל-קיבלייה, הכפר בו נורה צעיר פלסטיני בידי מתנחל, היה "תירגעי אמא, הנה הצבא מגיע"

48תגובות

המשפט הכי מוזר שנשמע בביקור בעסירה אל-קיבלייה בשבת שעברה היה: "ובני אמר לי, תירגעי אמא, הנה הצבא מגיע". מוזר מהסיבה הברורה שהדוברים הם פלסטינים, ומוזר שבעתיים משום שפעמיים רצופות, תוך שבוע, הצבא לא מנע ממתנחלי יצהר לירות ולפצוע שני פלסטינים.

התקפה אחת של מתנחלים, ביום שבת ה-19 במאי, משכה תשומת לב רבה משום שמצלמות של מתנדבי "בצלם" תיעדו בבירור את המתנחלים, בבגדי שבת חגיגיים, כשהם יורים. ההתקפה השנייה, שבוע לאחר מכן, שלא כללה תיעוד של הירי עצמו בצעיר מהכפר עוריף, התאיידה מהר יותר מתשומת הלב הציבורית. ודווקא בבוקר אותו יום, ה-26 במאי, היה אפשר לחשוב שהפעם הצבא לא ירשה שדבר כזה יקרה בשנית.

הרבה כוחות צבא התפרשו בשבת האחרונה על רכס ההר, כשמתנחלים לבושי לבן החלו להתרוצץ על הרכס. האדמות הן של תושבי הכפר, שכבר מזמן לא יכולים להגיע לעצים ששתלו הוריהם, או לזרוע חיטה ושעורה. המתנחלים לא מאפשרים. בצלע ההר הפלסטינים עדיין זורעים חיטה, שעורה וגם זעתר. כלומר, מי שמצית אש – פוגע קודם כל בעמל וברכוש הפלסטינים. משהו מוזר נראה פתאום, בשבת שעברה, ליד ג'יפ צבאי: עשן לבן של גז מדמיע. תושבי עסירה הסיקו שחיילים השליכו רימון גז כדי להרחיק את המתנחלים. זו להם הפעם הראשונה שהם רואים שצבא מנסה לפזר מתנחלים ברימון גז. בדרך כלל, כשמתנחלים יורדים לכפר והצבא אחריהם, רימוני הגז המדמיע מושלכים לעבר הפלסטינים.

הצתת השדות באזור הכפר עוריף

"אוי כמה שאני שונאת את השבת", אומרת אום מג'די. זהו היום המועד למתקפות. קשה לזכור ולספור את כולן. יש שזוכרים התקפה לפי הבגרות של הבן השני, או הארוחה המפסקת של צום הרמדאן שנשרפה, או כשהבת היתה תינוקת והיה פחד שתיחנק מהגז המדמיע. לפני שלוש שנים, מספרת האם, "היתה שבת כמו היום. הבן למד לבגרות. עבדתי במטבח. השכנה הביאה את נכדתה התינוקת, שאשמור עליה. היא התבוננה מהחלון ואמרה: הצאן התפזר במעלה ההר. הצצתי גם אני וראיתי שזה לא צאן. השכנה לא רואה טוב. הכל היה מלא מתנחלים". הם ירדו למטה, היא ראתה אש מוצתת בדרכם. אחר כך כתבו משהו בעברית על קיר הבית השכן. מישהו זוכר שכתבו "מוות לערבים", אבל הכתובת נמחקה כך שאין לדעת.

היא צעקה, שכנה אחרת שמעה וצעקה גם היא. כך תמיד: מישהו שומע את הצעקה ושורק, וכך במרכז הכפר, שבמורד ההר, יודעים שהסכנה מתקרבת. צעירי הכפר ממהרים למעלה, להגן על המשפחות. בפעם ההיא המתנחלים נסו בחזרה, אבל ללמוד לבחינה הבן כבר לא הצליח.

פעם ראתה אום מג'די ילד קטן "לא יותר מבן ארבע" שירד עם המתנחלים לעבר בתי הכפר. הם נעמדו, צעקו, יידו אבנים והוא "מתוק כזה", היא אומרת, ישב על הארץ ושיחק באדמה. בפעם אחרת, ילד אחר, לא יותר מבן 12, נראה מחבל בעץ. באחת המתקפות האחרונות נראה ישראלי צעיר ליד הדיר. "העזים לא העזו לפעות מרוב פחד", סיפרה. פעם הביאו את יחידת "נחשון" של בתי הסוהר, מספרים בעסירה אל-קיבלייה, כדי שתפזר את המתנחלים, והם נסו כל עוד נפשם בם, זוכרים בכפר. גם מג"ב מצליח איפה שהצבא נכשל. אבל זה לא קורה לפני שדרי הבתים מסתגרים בהם בפחד, שומעים את זגוגיות חלונות הבתים והמכוניות מתנפצות, את הצעקות. פעם, אחרי שהצבא הטיל רימוני גז מדמיע "שחנקו את כולנו בתוך הבתים", נשמע אומר קצין אחד לאנשים שהתלוננו על המתקפה: "מה אני יכול לעשות?". אמר והרים את ידיו בתנועה של חוסר אונים. ובכפר אומרים: "מהצבא אנחנו לא מפחדים". המתנחלים בוודאי לא מפחדים מהצבא.

אלו חיים בצל איום מתמיד, 24 שעות ביממה. הילדים לא מתרכזים בלימודים מכיוון שכל הזמן הם מציצים למעלה, לראות אם מתנחלים מתקרבים. בבית אבו מג'די, הבן שלומד עכשיו לבגרות פורש מזרון בפתחו העליון של חדר המדרגות - קצת קורא וקצת מציץ על רכס ההר, להבטיח שאף אחד לא מתקרב. האבות שעובדים בחווארה או בשכם חוששים מכל טלפון שמגיע מהבית, השינה נודדת, השיער נושר. בני המשפחה וחברים שגרים בתוך הכפר מפחדים להגיע לביקור בשעות הערב ובעיקר בשבתות; את הילדות הקטנות שולחים לבית הדוד כל אימת שמתנחלים מתקבצים על ראש ההר; לעולם לא עוזבים את הבית ליותר משעה קלה; בלילות קיץ לא ישנים על המרפסת הנעימה; את המכונית מחנים במרכז הכפר - כדי שלא תהיה מטרה לאבני המתנחלים.

ירי של מתנחל לעבר פלסטינים בעסירה אל-קיבלייה, לפני שבוע

לפני כשבועיים התקינה משפחת אבו מג'די פנס שיאיר את סביבות הבית בשעות הלילה. כוח צבא בא בלילה, העיר את כל בני הבית בנקישות ודרש לכבות את הפנס. בת הארבע התכנסה מכווצת בפינת החדר, רועדת כולה, ובכתה. אבו מג'די ניסה להתווכח, להגיד שהאור מקנה להם מעט תחושת ביטחון. אסור, אמרו החיילים. בלית ברירה הוא כיבה את הפנס. נציגי המועצה המקומית דנו בנושא עם מי שדנו, ואמרו לו שהוא יכול להדליק את הפנס. אבל היום בלילה (בין שני לשלישי) שב הצבא לבית, בשתיים וחצי אחר חצות. שוב הבכי של הילדה הקטנה, שוב הוויכוח. הפעם דרשו לראות את תעודת הזהות של הבן הגדול והעמידו אותו בצד למשך כרבע שעה. נכנס ונוציא את כל בני המשפחה אם לא תכבה את הפנס, איימו. "מה אני יכול לעשות, כיביתי", סיפר אבו מג'די בטלפון, בשלישי בבוקר.

אור הוא אשליה של ביטחון. לאור יום בסביבות אחת בצהרים בשבת שעברה הוצתה אש במטעים של כפר עוריף. שניות אחרי שמתנחלים נראו בהם. זה תועד גם כן במצלמת "בצלם". הכוח הצבאי שנראה בעסירה אל-קיבלייה לא נראה בכפר השכן, בצלע הדרומית של אותו הר ולכן לא מנע את הדינמיקה: צעירי הכפר רצים לעבר האש כדי לכבותה וגם לעבר המתנחלים, כדי להרחיקם. בחסות ההגדרה שזוהי מתקפה על המתנחלים, חמושים ישראלים יורים ופוצעים שני פלסטינים. מפקד הכוח הצבאי, שרק אז הגיע למקום, מנע מהצעירים לגשת לחלץ את חברם. מדובר צה"ל נמסר כי הנושא בבדיקה. המשטרה, אגב, עדיין לא עצרה אף חשוד.

באותה שבת, בסביבות חמש אחר הצהריים, הוצתה אש בצדו הצפוני של רכס ההר, לא רחוק מהכוח הצבאי, ממש מול בתי עסירה. משלא דעכה, כבאים פלסטינים הגיעו רגלית, כדי לנסות לכבותה, אך כוח הצבא דרש מהם לעזוב. הלהבות גבהו. מקורות צבאיים אמרו ל"הארץ" שזו היתה "שגיאה, טעות אנוש" להרחיק את מכבי האש הפלסטיניים. שובם הותר מאוחר יותר.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי "לאור אילוצים מבצעיים של כוח צה"ל שפעל במקום, התבקשה המשפחה בבית המדובר לכבות זמנית את הפנס. לא מוכרת כל פניה לגורמי התיאום והקישור בנושא ע"י המשפחה. בנוסף, מקרה הכיתוב שנותר בבית מטופל משמעתית על ידי מפקד הגדוד".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו