בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקריקטורות שמסעירות את ביר זית

קריקטורות על פוליגמיה ועל גלימה שמכסה את האישה מכף רגל ועד ראש עוררו תסיסה באוניברסיטת ביר זית. עניין פנימי מינורי או לא?

29תגובות

קריקטורות על פוליגמיה ועל גלימה שמכסה את האשה מכף רגל עד ראש עוררו תסיסה באוניברסיטת ביר זית. עניין פנימי מינורי או לא?

ידיד צעיר חשב שלא כדאי שאכתוב. שלא אכתוב מה? שסטודנטים באוניברסיטת ביר זית איימו על מרצה שתלה על דלת משרדו קריקטורות בנוגע לפוליגמיה ולבורקה (הגלימה העוטפת אשה מכף רגל עד ראש). המרצה עצמו סירב לדבר ולספר - כך שמעתי בעקיפין - ומהמחלקה ליחסי ציבור של האוניברסיטה נעניתי שתודה על ההתעניינות, אבל זהו עניין פנימי מינורי מאוד שמטופל.

מחבריו של המרצה לא התרשמתי שזה מינורי: האיומים (בטלפון וברשתות חברתיות) היו מפחידים ביותר. גם מסטודנטית שסיפרה לי על כך לראשונה לא הבנתי שזה מינורי. הבנתי שהקמפוס - סטודנטים ומרצים כאחד - דווקא תסס לפני שבועיים, ובמשך כמה ימים. תסס עם הרבה שמועות. למשל, שהמרצה "נוצרי" (הוא לא), והשמועה החמורה ביותר - שהמרצה יועמד לדין משמעתי. עורבא פרח. השמועה השקרית הזאת עלתה בקנה אחד עם התרשמותה של אותה סטודנטית, שרוב עמיתיה כעסו על הקריקטורות. לא ברור כמה באמת ראו אותן, אבל הרוב "ידעו" שהן מלגלגות על הנביא מוחמד ושזה אסור, אמרה הסטודנטית.

קריקטורה אחת הראתה את סופרמן עם זקן, ולצדו אשה שמבקשת להינשא לו. "מצטער", הוא עונה לה, "אבל אצלנו בכוכב מותר להינשא רק לארבע". השנייה מראה אדם שמדבר אל וילון בחושבו שזו אשתו הלבושה תמיד בבורקה. הקריקטורות לא משהו, אמר לי אחד מהמרצים. קצת אינפנטיליות, ולא בדיוק הדרך לעורר את הדיון הרצוי במנהגים חברתיים שהוא שותף מלא לביקורת עליהם. אבל מדברי אותו מרצה הבנתי שגם שהרושם כאילו רוב הסטודנטים הוטרדו מהקריקטורות מוטעה. קודם כל, אמר לי - זהו סמסטר הקיץ. מספר הסטודנטים והמורים שנמצאים בקמפוס במילא קטן. ושנית, "השביבה" (ארגון הסטודנטים המזוהה עם הפתח, ושלו רוב המושבים במועצת הסטודנטים) הוציא כרוז תמיכה במרצה ובחופש הביטוי. גם ועד המרצים יצא בהודעת תמיכה בעמית המותקף ובחופש הביטוי, אך מצד שני, לכמה מרצים זו היתה הזדמנות להציע - בתכתובת דוא"ל פנימית - לבטל כמה קורסים ליברליים מדי, לטעמם, ולהחליפם באחרים. מרצים אחרים התנגדו.

בשלב מוקדם מאוד של המשבר הקימה האוניברסיטה ועדת בדיקה. לפני כשבוע הסטודנטים והמרצים קיבלו את קביעותיה בדוא"ל מלשכת הנשיא. קודם כל, נאמר במסר, המרצה הבהיר שהאיורים שתלה כלל וכלל לא נועדו לשים ללעג את האיסלאם, אלא היו הזמנה לדיון ביקורתי במנהגים חברתיים מסוימים. שנית, הוועדה תעקוב אחר התלונות שהגיש הדיקן נגד הסטודנטים החשודים שאיימו על המרצה. שלישית, ישנן דרכים לקבוע את תוכנית הלימודים האקדמית - ואין זה מקובל שהדבר ייעשה בדוא"ל. ורביעית - האוניברסיטה דבקה בחופש המחקר, ההוראה והדעה ובכיבוד הדתות והאמונות, ומגנה כל שימוש באלימות או באיומים.

הידיד הצעיר שהמליץ שלא אכתוב אמר: "יגידו שכתבת ישראלית תומכת במרצה ובדעות שלו, וזה יפעל נגדו". הכתבת הזאת גם כותבת על המאבק העממי נגד הכיבוש ועל פעילות ופעילים אמיצים, תושבי הכפרים א-נבי סאלח ובלעין, כמו נרימאן תמימי ועבדאללה אבו רחמה. האם זה אמור לפעול נגדם בקרב הציבור הפלסטיני? לולא הצביעה ההתרחשות בביר זית על תופעה של השתקת דעות בנימוק של פגיעה ברגשות דתיים, אכן לא היה מקום להתייחס אליה. ואגב, לפני כמה שנים סטודנטים באוניברסיטה הערבית-האמריקאית בג'נין הביאו לסילוקה של מרצה שלימדה קטעים מספרה של מרג'אן סטראפי - "פרספוליס". אחת מהקריקטורות של היוצרת האיראנית-הצרפתייה פגעה ברגשותיהם הדתיים, אמרו.

כמובן, המקום הטבעי לדיון במנהגים חברתיים דכאניים (או לא) בחברה הפלסטינית אינו בעיתון ישראלי. גם אם יש דמיון לטקטיקות השתקה ישראליות של דיונים אחרים. יש גם היגיון בשאלה המובלעת, האם לכתבת ישראלית לא חסרים נושאים לעבוד עליהם, ושנוגעים ישירות לחברתה, אך מסיבות של חוסר עניין לציבור לא מגיעים לידיעת הקוראים הישראלים. דוגמה: חסימת הכביש שמחבר את כפר קדום לאדמותיו החקלאיות ולשכם, בגינה מקיים הכפר הפגנה שבועית, וצה"ל מפזרה בכוח. עם פצועים מדי שבוע. מה שמזכיר לי.

מזמן למדתי שקשה לענות לפלסטינים במישרין לשאלה "האם את מאמינה באלוהים". לשקר לא יכולתי, כששאלה אותי שאלה זו שוכרייה עבד אל האדי, מהכפר נבי סמוויל הנצור והמנותק והנאנק תחת איסורי-בנייה ואיסורי תנועה. אשה זו, בשנות השבעים לחייה, מבלה את רוב 45 השנים האחרונות בהגנה על שארית אדמותיה, שכמו רוב אדמות הכפר הופקעו בידי ישראל, נעלמו לטובת גדרות ביטחון וגן לאומי או נפלו לידי זייפני בעלות. כתשובה, ציטטתי באוזניה את מה שאומרת מכרה דתית (יהודיה) כשהיא שומעת על עוד אחת משיטות שלטוננו הזר: "אין ספק, מקומנו בגיהנום מובטח". "אהה", אמרה לי עבד אל האדי. "אני מבינה. את לא מאמינה באלוהים, אבל מאמינה בגיהנום".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו