בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דו"ח המבקר

כשנתניהו מתמסר לברק

שר הביטחון הוא יריב ותיק של המל"ל, שהורחק מהעיסוק במשט המרמרה - אירוע שהוא בגדר דוגמית למנה העיקרית, ה"בקרוב" של הסרט הפרסי

124תגובות

כשתקום ועדת החקירה הממלכתית לעניין מלחמת איראן, בראשות נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש, תוכל היו"ר ביניש – שהיתה מאוספות החומר לוועדת כהן שחקרה את טבח סברה ושתילה – להתייחס למטלה ברגשות מעורבים. מחד, היא תחוש צער על העניין שעורר את הצורך בוועדה, ומאידך תרגיש סיפוק על שחלק גדול מהחומר כבר נאסף בידי מבקר המדינה.

ואולי לא השופטת בדימוס ביניש תעמוד בראש ועדת איראן, אלא השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, שיהיה עד אז גם המבקר בדימוס. לינדנשטראוס וצוותו עשו מלאכה מרשימה בשני הדו"חות שפרסמו היום, על משט המרמרה הטורקי והמטה לביטחון לאומי (מל"ל) הישראלי. שני העניינים אכן קשורים זה בזה, כתאומים סיאמיים, כבנימין נתניהו ואהוד ברק. החומר שנצבר במשרד המבקר בחקירה כפולה זו - בתוספת הכרך שהגיש לפני למעלה משנה הרמטכ"ל דאז אשכנזי, שתיעד (נכון לסוף 2010) את המאבקים הסמויים מעין הציבור בתוך המערכת הממלכתית בסוגיית איראן - הוא מסד יקר מפז, יקר גם מהרפז, לבירור האיך והמה של ההרפתקה האיראנית שאליה חתרו נתניהו וברק.

איראן, יש לשער, היא-היא "הנושא המסווג" שהעסיקה את שביעיית השרים ומסגרות אחרות באותם 57 דיונים הנזכרים בדו"ח המבקר על המטה לביטחון לאומי. משט המרמרה, עליו הופקד המזכיר הצבאי לממשלה והמל"ל הורחק מהעיסוק בו, הוא רק דוגמית למנה העיקרית, ה"בקרוב" של הסרט הפרסי. השטחיות, השאננות והרשלנות שאפיינו לפי דו"ח המבקר את גישת נתניהו למשט, מעוררות חלחלה. אין סיבה להניח ש-57 דיונים, או 570, מבטיחים תוצאה טובה יותר בפרשה האיראנית.

את דו"ח המבקר על המל"ל אפשר היה לכתוב במיקור-חוץ, באמצעות קבלן ושמו בנימין נתניהו. מי כמותו - מייסד המל"ל לפני 13 שנה, מעריץ הדגם האמריקאי המקביל, תומך נלהב בחוק המגדיר את סמכויות המטה ומשימותיו - יכול לספק את הטיעונים הנחרצים ביותר בעד עבודת מטה בין-משרדית, בדרג העליון ביותר, בתחום החוץ והביטחון על שלל היבטיו. אבל זה היה דוקטור נתניהו, הנואם והממליץ. מיסטר ביבי, הפוליטיקאי, נהג אחרת לגמרי. כראש הממשלה בשלוש השנים האחרונות חטא באותם שני עוונות שגרמו לו בעבר לדרבן את הקמת המל"ל: הוא טיאטא הצידה את עבודת המטה בנושאים הגורליים ביותר והרכין את ראשו בפני מערכת הביטחון.

הלקחים שהביאו להקמת המל"ל ולעיגון מעמדו בחקיקה נכתבו בדם של כישלונות צבאיים ובדיו של מפלות מדיניות. מלחמה אחר מלחמה, תקלה אחר תקלה, ועדה על גב ועדה (ודו"ח ועוד דו"ח ועוד דו"ח המשך של מבקר המדינה) – הכל התנקז להמלצות ועדת וינוגרד ובעקבותיה לפקודות-הקבע שניסחה ועדת ליפקין-שחק (שהגישה מצע ליישום ד"וח וינוגרד). המטרה היתה להתכונן בערב שבת, כדי שלא לאכול מרורים בשבת, כולל בשבת שחל בה, כמו ב-1973, יום הכיפורים.

אלא שנתניהו התמסר לברק. שר הביטחון הוא יריב ותיק של מועצות לביטחון לאומי, מי שעוד ב-1985, כאלוף צעיר, הביע התנגדות למל"ל ישראלי והציע להסתפק בוועדת מנהלים-כלליים. מדובר בדגם המשמר את עוצמתו החריגה של צה"ל ולצידו משרד הביטחון, השב"כ והמוסד. הם המייצרים את הנתונים, מנתחים את המשמעויות ומציעים את החלופות. כך מוקהה עוקצה של הגדרת הממשלה כמפקדת העליונה של הצבא. בפועל, המפקד האמיתי הוא שר הביטחון, במיוחד כשראש הממשלה סוגד לו.

והכל, כמובן, אישי. באחת המחמאות שהעתיר נתניהו על ראש המל"ל הקודם, עוזי ארד, כתב לו נתניהו כי חובתו של ארד להימצא, כמפקד מבצע מסויים, בזירה עצמה. את ההברקה הזו שכח נתניהו בצאתו לחו"ל, ערב המשט הטורקי. בהיעדרו, הוא לא השאיר את הגה הספינה בידי ממלא-מקומו הרשמי, השר משה (בוגי) יעלון. העוצמה האמיתית נותרה בידי ברק, שלא היה מופקד על הפעילויות החשובות – והמוזנחות – בתחומי המדיניות, המשפטים והתעמולה. בדיוק כך נהגה גולדה מאיר בשבוע הראשון של אוקטובר 1973. היא טסה לחו"ל, אך ממלא-מקומה יגאל אלון, יריבו של שר הביטחון משה דיין, לא קיבל מדיין, מצה"ל, מאמ"ן ואף מהמוסד הכפוף לראש הממשלה את הדיווחים החיוניים על חומרת הסכנה למלחמה עם סוריה ומצרים.

כמעט 40 שנה אחרי, ומהדו"ח הכפול של המבקר היום עולה ששום שינוי מהותי לא התחולל. הטענה, המהווה הפרה ברורה של החוק, כאילו המל"ל עוסק רק בעניינים "מדיניים", בעוד שב"מבצעים" מטפל המזכיר הצבאי של נתניהו, יוחנן לוקר, שולחת את המל"ל לעבודות רס"ר וממנה את לוקר לקמב"ץ המדינה, ללא כל מנגנון וגם ללא אחריות כלשהי. לוקר, המופיע בדו"ח המשט כ"בכיר בלשכת ראש הממשלה", פעל לדבריו "מתוך תחושת אחריות ומחוייבות לביטחון המדינה" – תחושה נאצלת, להבדיל מאחריות כחוק, שהמועל בה מסתכן בענישה. האלוף לוקר, לפיכך, היה רק עוד אחד מהתורמים לנתניהו. הכישלון הוא של הזולת.

וזאת גם רוח המפקד. המבקר מדווח שהצבא שומר לעצמו את המונופול על הצגת החלופות הצבאיות. זה אינו כה מובן מאליו. במלחמת לבנון, למשל, החזיק אריאל שרון בקנאות בסמכות הבלעדית להטיל על המטכ"ל – ולקבל ממנו בדואר חוזר – דרכי פעולה אפשריות. שרון בלם את מאמציו של מרדכי ציפורי, גם הוא קצין בכיר בדימוס, להחתים את הממשלה על בקשה לחלופות אחרות שרחשו בצה"ל מתחת לפני השטח. בפרשת המשט, הושתקו שרים שהעזו לפקפק בקדושת דברי שר הביטחון וראש הממשלה. מכאן יוצא שאם נתניהו ירצה לתקוף באיראן, הוא יוכל להזמין רק מצה"ל הצעות לפעולה באופן כללי ולא פרטני. הצבא הוא שיאמר לו באיזה כוח, אופן ועיתוי הוא מציע לבצע. הצבא יודע לנתח את השפעתן של פצצות הנופלות מגובה רב על מתקן מבוצר, אך אין לו מומחיות בדבר התגובה האמריקאית וזוויות נוספות של "המערכה המאוחרת", זו שלאחר המבצע.

וזה המפתח לשני היבטים שאינם נמצאים, לכאורה, בעדשת המבקר. הראשון הוא מינוי הרמטכ"ל. ברק אומר אמת כשהוא מכחיש שלפני שנתיים תיחקר את האלופים המועמדים לרמטכ"ל על דעתם בסוגיית איראן. לא היה צורך בכך: הוא רצה לחוש מי מהם, כרמטכ"ל, יגיש לו הצעות מבצעיות כרוחו. ההיבט השני הוא רצונו של נתניהו להרחיק את עצמו מהפרטים התפעוליים. לכן הוא מתנכר למל"ל הנמצא בחצרו. אם מלחמת איראן תוכתר בהצלחה, נתניהו הוא שהצליח, ואם תיכשל, הרי מי שנכשל הוא הצבא, ולכל היותר השר הממונה עליו מטעם הממשלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו