בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדויות על עינויים בגל מעצרים של הרשות הפלסטינית בג'נין ובשכם

יותר מ-100 תושבי הגדה נעצרו בשבועות האחרונים, במבצע שמטרתו אינה ברורה. העצורים מעידים כי אולצו לעמוד אזוקים במשך ימים, כשעיניהם מכוסות

57תגובות

בני משפחות רבים של עצירים ממחנה הפליטים ג'נין מתקשים להירדם בשבועות האחרונים. לא בגלל מאסר בניהם בישראל אלא בגלל כליאתם בידי הרשות הפלסטינית, ובעיקר בגלל השמועות - שאומתו - על עינויים במתקן המעצר של הביטחון המסכל ביריחו.

"עיתונאים פלסטינים שהתפרנסו יפה מהכתיבה על גבורת המחנה שלנו ומראיונות עם הלוחמים שלנו לא כותבים על המעצרים או לפחות לא מביאים לעומת הגרסה הרשמית גם את הגרסה שלנו", אמר במרירות אבו אנטון, אחד מתושבי המחנה. 

מבצע המעצרים של הרשות התחיל ב-2 במאי, לאחר שנורו יריות לביתו של מושל ג'נין,  קדורה מוסא. כשעתיים לאחר מכן הוא לקה בהתקף לב ומת. בהוראת מחמוד עבאס ובפיקודו של שר הפנים סעיד אבו עלי הוקם חדר מבצעים משותף לכל המנגנונים הביטחוניים הפלסטיניים, שמבצעים את המעצרים במשותף. מהר מאוד, שני תושבי המחנה התבררו כחשודים בירי, אבל הרשויות המשיכו לעצור כל מי שחשוד בהחזקת נשק וכל מי שמקורב לאדם כזה.

בראש מבצע המעצרים עומד איש מחנה הפליטים דהיישה, קצין בביטחון המסכל, אבראהים רמדאן, שמלווה ביחידה משפטית. הארכות המעצר אמנם מבוצעות על פי החוק הפלסטיני, כל 15 יום. אבל לפי החוק אחרי 24 שעות יש להעביר את העצורים לידי חוקרי התביעה הכללית או התביעה הצבאית, ואילו העצורים מוחזקים במשך שבועות בידי הביטחון המסכל. גם מניעת ביקורי המשפחה אינה חוקית.

גל מעצרים ללא מטרה ברורה

מההודעה האחרונה של דובר מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, עדנאן דמירי,  עולה שכל מי שברשותו נשק נדרש לבקש רישיון אחזקה ולהאריכו מדי שנה. בנציבות הפלסטינית העצמאית לזכויות האדם, מוסד רשמי לפיקוח וביקורת על הרשות בגדה ובעזה, אמרו ל"הארץ" שזו אחת הבעיות: לגל המעצרים, שבינתיים התרחב גם לאזור שכם ולמחנה הפליטים בלאטה, ניתנו כל מיני הסברים וסיבות ולא הוצגה מטרה אחת מההתחלה. במהלכו נעצרו אנשים שאין להם כל קשר לירי. נוצר רושם של ענישה קולקטיבית, וזאת עוד לפני העדויות על עינויים שגבתה הנציבות מכ-50 כלואים מג'נין ומשכם.

מספר העצורים נע ככל הנראה בין 120 ל-150. טיפין טיפין משתחררים חלק מהם, אם משום שהתברר שלא היו קשורים לכלום או משום שמסרו את הנשק שברשותם דיווחיהם למשפחות על הקורות אותם בשבועות בהם לא יכלו להיפגש עם עורך דין, ולבטח לא עם בני המשפחה, תואמים את השמועות ואת העדויות ל"נציבות".

העצורים הוחזקו במשך שעות וימים ארוכים בתנוחת שַבְּח, שבה כבולות הידיים באזיקי ברזל מאחורי הגב או מעל לראש, בעמידה או בישיבה כפופה. לפעמים העמידו אותם, למשך שעה או שעה וחצי לדבריהם, על קופסאות חומוס. "זה שיפור", צחק במרירות חבר של אחד המשוחררים, כששמע את עדותו בשבוע שעבר, "את עצורי החמאס העמידו על כוסות זכוכית". 

את השַבְּח, כל עציר למשך תקופת זמן שונה, העבירו הכלואים והנחקרים בבידוד בצינוק, שבמהלכה הוחלף השק ששמו על ראשם עם המעצר ברטייה על עיניהם. "כל הזמן הייתי בעיניים מכוסות", סיפר אחד מהם. לפי העדויות, אנשי הביטחון הסתובבו ביניהם ולפעמים הכו אותם. כשביקשו לצאת לשירותים,  השומרים התמהמהו, ולהתקלח הורשו לעתים נדירות מאוד. 

כשהסתיימה תקופת השבח והעצירים הושארו לבדם הם התחילו להחליף ביניהם מידע בצעקות. מהר מאוד התברר מי נחקר על מה. אחר כך הועברו לתאים גדולים יותר, עם כמה עצירים. היו שחשבו אז לפתוח בשביתת רעב, כמו אחיהם באותה עת בבתי הסוהר הישראליים, "אבל גילינו שלשומרים שלנו לא איכפת אם נאכל או לא", סיפר עציר ששוחרר. עוד סיפרו שבתחילה השומרים לא אפשרו להם להתפלל, ולכן הם החלו להתפלל אזוקים. העצורים הוצאו לטיול בחצר לעשר דקות בלבד – כל אחד לחוד.  

העצורים מוצגים כמקשה אחת: "חשודים בהשתייכות לכנופיה עבריינית"

"הארץ" לא הצליח לדבר עם דובר מנגנוני הביטחון או משרד הפנים. חוקרים בכלא הביטחון המסכל הכחישו באוזני עורכי הדין של הנציבות את קיומם של עינויים. שר הפנים לא הכחיש אך אמר שמדובר בתופעות פרטניות ולא במדיניות. דמירי אמר בראיון רשמי שמי שמרגיש נפגע יכול להתלונן. 

בגרסה הרשמית, המוות של מוסא הפך מהר להתנקשות בחייו,  בעוד שבמחנה אומרים שהאיש היה חולה לב וגם היה נתון בלחץ נפשי בשל בעיה משפחתית. דוברים רשמיים, כך מתלוננים במחנה, מציגים את העצורים כמקשה אחת, כפושעים, גנבים, מושחתים, סוחרי נשק, אחראים לתוהו ובוהו ביטחוני. "חשוד בהשתייכות לכנופיה עבריינית",  כך כתוב בבקשה להארכת המעצר של רובם. 

"כנופיה עבריינית? הבן שלי?", זועמת ובוכה אמינה דבאיה, אמו של ראאד בן ה-30, אחד מהעצורים. ראאד, פעיל פתח ואסיר לשעבר בישראל  ואיש המודיעין הפלסטיני כיום, נעצר על ידי מנגנוני הרשות בתוך משרדו. בן אחר של דבאיה עדיין כלוא בישראל.

"רק לפני ארבע שנים מחמוד עבאס חלק כבוד לשני בני שהצבא הרג" (הצעיר במהלך הפגנה באינתיפאדה השנייה,  השני -  בחילופי אש), היא סיפרה ל"הארץ" בגן הירק והנוי שהיא מטפחת בשולי המחנה, דרכה להרגיע את נפשה. "שמעתי בטלוויזיה. לא ראיתי מזה שום דבר ממשי. ועכשיו אתה בא ועוצר את הבן שלי? זה הכבוד שאתה חולק לנו? אני יודעת ששמו שק על ראשו, ושהכתף שלו יצאה בגלל השבח. אוסרים עלי לבקר אצלו. אני עשר שנים בין בתי הכלא ובתי הקברות, מה זה? משחקים בהם כמו בכדורגל? פעם אצלכם פעם אצל היהודים?".  

שניים מבניה של עליא עאמר בת ה-70 נעצרו במבצע הנוכחי של הרשות. "קדורה (מוסא) היה כמו בן שלי. התאבלתי עליו. אבל מותו מאלוהינו, טבעי", אמרה ל"הארץ", "ניצלו את מותו כדי לתקוף את כולם. יש כמה שירו על קדורה אבל לא כולם, וכולם הפכו אצלכם משת"פים שיש לעוצרם?".

בנה הבכור זיאד הקים את גדודי שוהדא אל אקצא בג'נין ונהרג בקרב ביום הראשון לפלישת צה"ל למחנה, ב-3 באפריל 2002. הוא היה פעיל פתח, ישב 17 שנה בכלא הישראלי, שוחרר במסגרת הסכמי אוסלו וכרבים מחבריו גויס לביטחון המסכל. עמיתיו לכלא מזכירים בהערכה איך תקף סוהר שאהב להשפילם. הוא היה ונשאר גיבור בעיני רבים. אחד מחבריו שהתקדם בפרוזדורי הרשות סיפר בכמעט-קנאה איך זיאד עאמר, בשלהי שנות התשעים, מאס במה שראה כהסתאבות של הפתח והפיכתה מתנועת שחרור למפלגת שלטון, עוד לפני שהביאה לעמה את העצמאות המובטחת. 

רוב עצורי המחנה בגל זה הם חברי פתח – חוץ משלושה שמזוהים עם הג'יהאד (ושכבר שוחררו) וחוץ ממועאייד עאמר, בנה של עליא. מועאייד, איש החזית העממית, היה עצור בישראל פעמים רבות במעצר מינהלי. יש לו דוכן בגדים בשוק, ותמיד סירב להצטרף למנגנון ביטחון כלשהו. מהדלפות מהכלא נראה שהוא נחקר בדבר הנשק שהחזיקו אנשי החזית העממית שצעדו רעולי פנים בהפגנה כלשהי. 

בנה השני של אום זיאד שנעצר, אחמד, הוא איש פתח ואיש הביטחון המסכל. עוד בן שלה הוא קצין במשטרה, ובן רביעי משתייך לביטחון הלאומי. יחד עם נכדיה הרבים הם יושבים ומקשיבים לה כשהיא זועמת על ההכפשה הקולקטיבית: "אתה (דמירי) אומר בטלוויזיה שהם גנבים? מול כל העולם? אתה לא מתבייש בשקר הזה? אין לנו אדמה ואין לנו בתי חרושת וחברות. תראי כמה חובות יש לילדינו לבנקים הפלסטינים, מי גנב? רק אלו שיש להם, הגדולים. אנחנו פליטים. כל הדיבורים שמדברים הבכירים בטלוויזיה נועדו לתרץ את המעמד שלהם".

זהו הפרופיל של כל העצורים מהמחנה, שרובם גם קשורים בקשרי משפחה.  קרוביהם: אח, אמא, בן דוד שנהרגו בידי צה"ל, אם כאזרחים או כחמושים. הם היו עצורים בישראל, שפוטים או במעצר מינהלי, קרובים אחרים שלהם במאסר בישראל עד היום. צה"ל הרס את בתיהם באינתיפאדה הראשונה או השנייה, יש מי שבתיהם נהרסו פעמיים ויותר. כל חייהם הם חיו בצל הנשק הישראלי וניסיונות השווא לחקותו. כל מה שהרשות ידעה לעשות זה לגייסם לאחד ממנגנוני הביטחון שלה. אם שלישית שאתה שוחחנו, גם היא שכלה את בנה, אמרה: "לולא הקורבנות שהקרבנו, אבו עמאר וצבאו לא היו נכנסים לפה. ואבו מאזן לא היה היום ראש הרשות". 

לצד ההצהרות הרשמיות העמומות על המעצרים, פשטו השמועות שמוחמד דחלאן מימן פעילות בלתי חוקית של ה"כנופיות" שנתפסות, שהמון כסף מסתובב, שמדובר בסחר בנשק בממדי ענק ושהנשק שממנו ירו על בית המושל הוסתר אצל זכריא זבידי. אבו אנטון, ג'מאל זבידי, הוא דודו של זכריא ואח של עליא עאמר. על דחלאן ו"הכסף הרב" שבבנקים הוא אומר ש"הכל שקרים". השמועות המכלילות, אמר, נועדו ליצור בציבור עוינות לנעצרים וחוסר עניין במעצרים. הוא גם יודע בוודאות שבחקירה התברר שזכריא לא ידע שהנשק הוסתר "אצלו". 

כל המעצר מתמקד עכשיו בדרישה שיסגיר את הנשק של גדודי אל אקצא. אבו אנטון קוצף גם על הטענה ל"תוהו ובוהו ביטחוני" במחנה ובג'נין שהעצורים יצרו, כביכול. "להיפך: זכריא וחבריו תמיד פועלים כמתווכים בסכסוכים פנימיים", אומר הדוד. תושבי ג'נין אחרים שעמם שוחחנו ושדווקא מצדדים בהוצאת הנשק מידיים פרטיות, וגם לא שותפים לדעתו החיובית של הדוד על אחיינו מאשרים שהם לא חשו שום "חוסר ביטחון" יוצא דופן ושההצהרות הרשמיות מוגזמות.  

אנדרלמוסיה ומאבקי כוח בתוך המנגנונים

"התוהו ובוהו" הוא בתוך מנגנוני הביטחון, אומר אבו אנטון. פעיל פתח ותיק מאזור רמאללה שהיה כלוא בעבר על השתתפות בחוליה צבאית מאשר:  מדובר במאבקי כוח בין מפקדים שמשפיעים על הרחוב ועל הדרגים הנמוכים.  בסוף 2011 פרש לגמלאות המפקד הקודם של "הביטחון הלאומי", דיב אל עלי (אבו אל פתח). במקומו הוצב נידאל אבו דוחאן, לשעבר מפקד המודיעין הצבאי. עכשיו הוא מסלק הצדה את נאמניו של אל עלי. שניים מהם הם שירו על בית המושל. "אל עלי גם היה אהוב מאוד על ישראל וארה"ב", אומר הפעיל הוותיק, והוא שעמד בראש המערכה נגד חמאס כשזו זכתה בבחירות. זכריא זבידי וחבריו היו חייליו הנאמנים במערכה זו. "זכריא הוא שהביא למחנה את עבאס", מזכיר אבו אנטון, "הוא פעל בשבילו בבחירות". 

הגברים מאריכים דבר על מערכת הגבורה של המחנה נגד צה"ל "שהגנה על כבוד העם שלנו". הם משוכנעים שהשלטון המרכזי ברמאללה, זה שפועל על פי הוראות ישראל, לדבריהם, רוצה לדכא את המחנה דווקא בגלל גאוותו, עמידתו, לכידותו. "אתם מחשיבים את עצמכם יותר מדי", אמר אחד מהחוקרים ביריחו, לפי עדות אחד העצורים ששוחררו. ופעיל הפתח הוותיק מרמאללה אומר:  בתוך יחסי הכוחות ברשות ובפתח, הנשק הוא ההון היחיד שיש לאותם פעילים. 

ואילו אום זיאד מסכמת: "אבו מאזן הוא כמו החתולה שאוכלת את גוריה. הוא אוכל את השבאב של פתח. אבו מאזן אומר שילדינו משתפי פעולה? הוא השפיל אותנו כשאמר שילדינו גנבים. לאבו מאזן ולאבו עמאר יש חוב. כלפי. אני לא רוצה את פלסטין, בני שווה את כל פלסטין". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו