בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שני בנימינים

היוצרות התהפכו: נתניהו הרמטכ"ל, גנץ המדינאי

גנץ מבין מה שנתניהו מסרב להפנים: עומק אסטרטגי ועתודות חיוניים למדינה ולצבא. במקרה הישראלי כל זה מסתכם במלה אחת - אמריקה

134תגובות

שני בנימין, נתניהו וגנץ, מובילים שני מאמצים נפרדים, מדיני וצבאי, בישראל של אמצע ספטמבר 2012. אחד במלים, אחד במדים. שני בנימין, ביבי ובני, ודומה שהיוצרות התהפכו: במקום שמדינאים מציאותיים ומפוכחים ירסנו חיילים תאבי פעולה, הרמטכ"ל נוצר את אש הרהב של ראש הממשלה.

רב אלוף גנץ הוא הרמטכ"ל הכי פחות פוליטי של שני העשורים האחרונים, שתחילתם ברמטכ"ל ושמו אהוד ברק. גישתו עניינית; קשה לראותו מצטרף למפלגה כלשהי ושואף לצמרת הממשל בעוד חמש-שש שנים, לאחר השחרור והצינון. גנץ אינו שש לעימותים, גם לא כלפי פנים. הוא משאיר לברק את הבולטות הציבורית בזירה הביטחונית. חלוקת העבודה ברורה: ברק הוא מר ביטחון, גנץ הוא מר צבא ובין שני המונחים יש חפיפה מסוימת, אך לא זהות.

גנרל מרטין דמפסי, מקבילו של גנץ כיו"ר המטות המשולבים בפנטגון, ציטט לאחרונה דברים שאמר ראש מטה הצבא במלחמת העולם השנייה, ג'ורג' מרשל. הגנרל מרשל התגאה בהתנזרותו מפוליטיקה, עד כדי הימנעות מהצבעה בבחירות, אבל לא התכחש לצורך להכיר את הסביבה הפוליטית שבתוכה פועלת המערכת הביטחונית. ההמלצה של מרשל לקצינים במצבם של דמפסי וגנץ: הכירו את אורחות הפוליטיקה, בלי להסתבך בה.

זה לא פשוט, כי כמעט הכל פוליטי. דמפסי הפיץ לקציניו תזכורת, כמעט תחינה, שלא להתערב בבחירות לנשיאות. קל לו לכפות את ההנחיה על אנשי קבע, לא מעשי ואולי גם לא חוקי לפגוע בחופש הדיבור של גמלאים. בחודש האחרון צצו עמותות של יוצאי הכוחות המיוחדים במסע תמיכה במיט רומני נגד ברק אובמה. בין השאלות מעוררות המחלוקת נמצא מבצע הריגתו של אוסמה בן לאדן - למי יאה תהילה, מי מפטפט סודות, מי הפר אמונים.

מוטי מילרוד

בהקשר הישראלי, הסוגיות הרגישות ביותר הן תקציב הביטחון וגיוס החרדים. לצה"ל אסור להיות שדולה, הלוחצת להעברת מיליארדים נוספים להפעלת הצבא ונגד הקצאת אותם מיליארדים לשימושים אזרחיים וחברתיים. לרמטכ"ל ולקצונה מותר לנסח משוואות של תשומות ותפוקות. יותר כסף לביטחון - יותר מבצעים מלחמתיים התקפיים והגנתיים, ביותר זירות, יותר מהר, עם פחות נפגעים בעורף ופחות לחץ ציבורי על הממשלה שתורה למטכ"ל לסטות מתוכניותיו הסדורות. אשר לחרדים, החברה היא שצריכה להחליט כמה שוויון בשירות הצבאי היא רוצה לקנות ובאיזה מחיר.

אמריקה אחרת

אם הצבא לא בא לפוליטיקה, הפוליטיקה באה לצבא. לא במפתיע, זו קללת הברכה של "כיפת ברזל": סוף-סוף יש הגנה מסוימת ליישובים, אבל לא לכולם. אין די סוללות. נדרשת ברירה אכזרית, מי יזכה להגנה ומי לא. קשה לגנות ראשי רשויות, נבחרי ציבור, ששיוכם המפלגתי מעניק להם, ולא לשכניהם ממפלגות אחרות, גישה ישירה למחליטים בדרג הפוליטי והם מעבירים מעלה את שוועת התושבים. אבל במקום שהפוליטיקאים יקשיבו בסבלנות ויבהירו את מהותם המבצעית של השיקולים שמאחורי הצבת טילי היירוט, הם מגלגלים את הדרישה לצה"ל. אם היו לחצים כאלה - וצה"ל הרשמי מסרב לאשר זאת - גנץ בלם אותם בתקיפות ואף בוויתור רגעי על נועם הליכותיו.

ומעל לכל, כמובן, איראן. נתניהו הוא מוח, ופה, חד-ערוצי: איראן-איראן-איראן. לגנץ זאת זירה חשובה מאוד, אך רק אחת מחמש או שש (האחרות גובלות בישראל מצפון, ממזרח, מדרום ומדרום-מערב), עם השפעות גומלין ביניהן. גנץ יודע מה שנתניהו מסרב להפנים, לפחות עד לגמר המרוץ בין אובמה לרומני: החיוניות האסטרטגית של עומק ושל עתודות, או במלה אחת - אמריקה.

נתניהו מכיר את אמריקה של המלים. הוא חניך של אסכולת מועדוני ויכוחים בפילדלפיה ובבוסטון, תעמולה, "הסברה", השגרירות בוושינגטון, הנציגות באו"ם, הרצאותיו-שלו. כל זה, חוץ מההרצאות, שייך לעולם של המלחמה הקרה ושל נטל האדם הלבן. אמריקה של אובמה, של עליית השחורים וההיספאנים, זרה לו.

גנץ מכיר את אמריקה של המדים. הוא חניך של מכללה ביטחונית בוושינגטון בסוף שנות ה-90 ושל הנספחות הצבאית שם לאחר עשור. הקצינים הבכירים במטות המשולבים, בכוחות המיוחדים, בפיקוד אירופה (יוקו"ם), בפיקוד המרכז (סנטקו"ם), בזרועות האוויר, היבשה והים ובמארינס הם עמיתים וחברים, שלו ושל מפקדי צה"ל, עד גבול מסוים - גבול הנאמנות לשרשרת הפיקוד הלאומית שלהם. מושג המפתח אצל דמפסי הוא אמון. אם נשבר האמון, כמו בין אובמה לנתניהו, אין לכך תקנה. גנץ מקפיד שבין צבא לצבא, בין מודיעין למודיעין, יישמר האמון המקצועי גם כשהפוליטיקאים למעלה בחיכוך גובר.

צה"ל רואה בצבא האמריקאי, ובמערכת המדינית המנחה אותו, "שותף", אבל בידיעה שלא כל מי שקונה מניה בפייסבוק הוא באמת שותף של מרק צוקרברג. מאז מלחמת עיראק 1991 וסוף המלחמה הקרה חלה תפנית משמעותית בהתייחסות האמריקאית לישראל. ככל שהמזרח התיכון תפס את מקומה של אירופה באסטרטגיה האמריקאית, הפכה ישראל משותף עיקרי בזירה משנית, לשותף משני בזירה עיקרית. כמובן, עדיין אפשר לסמוך עליה יותר מאשר על סעודיה ועיראק, ירדן ועכשיו גם מצרים, אבל האם באמת אפשר לסמוך עליה בעידן נתניהו ומלחמתו חסרת המעצורים באובמה?

גנרל במקפיא

האמריקאים ניחנים באורך רוח, אבל גם בזיכרון ארוך. הם זוכרים את התקפת צה"ל על ספינת הביון "ליברטי", את הפעלת ג'ונתן פולארד כמרגל ועוד תעלולים ותחבולות ישראליים, שלא כדרך שותפים וידידים. בשנות ה-70 התארח בצבא האמריקאי ובגופי המחקר והפיתוח שלו אחד מאלופי צה"ל, שהתעניין בטכנולוגיה סודית מסוימת. השיבו לו בשלילה אדיבה. "מוטב שתתנו לנו, כי אם לא - נגנוב", הגיב בצחוק צבאי קצר. בו ברגע הוכנס שמו לרשימה השחורה. לאחר שנה נדהמו האמריקאים: האיש נשלח לארצם כנספח צבאי. הם שקלו לסרב אך ויתרו, כדי למנוע פרשנות בדבר החרפת המשבר בין הנשיא לראש הממשלה, והסתפקו בהכנסתו למקפיא. אביגדור ליברמן, הנחשב אצלם פרו-רוסי עד כדי אנטי-אמריקאיות, מחוק בפנקסם.

כך לישראל אין שר חוץ, ובעוד חודשיים, לאחר הבחירות שם ולקראת הבחירות כאן, אולי גם לא יהיה ראש ממשלה, אבל לצה"ל אין מותרות כאלה. מלחמות ההווה בנויות על בריתות, אם לא בהכרח במהלומה הראשונה, בוודאי בתגובות שאחריה. ישראל אינה יכולה לנהל מלחמה חד-צדדית, פטורה כליל מחובת התחשבות באילוצים בינלאומיים ובמיוחד במאוויים אמריקאיים. אין קרב אחרון: בעודו מנהל את המערכה העכשווית, חייב הרמטכ"ל לחשוב גם על הקרב הבא, על המלחמה הבאה, על מילוי המחסנים בין המלחמות. גנץ נוהג כך, ולאחרונה דומה שגם ברק, המנוסה שבעתיים אך שקוע בחשבונות אחרים, חוזר ומתקרב לדפוס חשיבה זה.

עד כה די היה בכך לבלימת ההרפתקנות של נתניהו, אבל לצילום המצב לפני מלחמות ישראל יש תאריך תפוגה קבוע. באותו פרק זמן לפני "קדש"; לפני ששת הימים; לפני יום הכיפורים; לפני מלחמת לבנון (הממשלה הצביעה נגד מלחמה); לפני האינתיפאדה (בטרם "ליל הגלשונים" בגליל); לפני לבנון 2006 (ערב חטיפת גלעד שליט, שבלעדיה לא היתה תגובה כה חריפה על חטיפת אלדד רגב ואודי גולדווסר) - המצב היה נפיץ אך נצור. לכן נחוצות יד על הדופק ועוד יד על האצבע שעל ההדק, כדי שהזמן עד תאריך התפוגה יימשך חודשים ושנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו