בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבירוקרטיה של הכיבוש

לתוכנית "יהיה בסדר" של גלי צה"ל יש אחיינית פלסטינית, וב"קול הנשים" דנים בהפרדת אמהות גרושות מילדיהן. וגם: צעירים פלסטינים למדו שהמחאה מול הרשות משתלמת

תגובות

לתוכנית גל"ץ המלבבת "יהיה בסדר" יש אחיינית ב"קול פלסטין": בתוכנית "בוקר טוב פלסטין" המיקרופון פתוח לפעמים לשמיעת קובלנות האזרחים על מוסדות שונים בביורוקרטיה הפלסטינית. כמו ב"יהיה בסדר", קל למארחי התוכנית - יותר מאשר למתלונן - להשיג בטלפון את הגורם האחראי ולהפיק ממנו הבטחה שהעניין יטופל. למשל, אתמול בבוקר עלו לשידור קצין במשטרת חברון שהתבקש לענות לטענות תושב יטא (שלא הזדהה בשמו) - שהמשטרה הפלסטינית מתרשלת בתפקידה ואינה מזדרזת להתערב בסכסוכים פנימיים בעיירה הגדולה. המתלונן לא רצה לשמוע על "איי" ו"סי", וקטע את הקצין כמה וכמה פעמים.

תוכנית רדיו אחרת מעניקה זמן אוויר לבני המשפחה של אסירים הכלואים בישראל. היא במיוחד חשובה לאסירים שהוריהם, נשותיהם וילדיהם אינם מורשים לבקרם בכלא "מסיבות ביטחוניות", שהן תמיד לא ידועות ולא נהירות. יש המסתפקים ב"מה שלומך חביבי, כולנו בסדר, אל תדאג לנו, אנחנו מקווים שאתה שומר על עצמך ובריאותך ושבקרוב תשתחרר, אתה וכל האסירים". יש המאריכים, בייחוד מאריכות. אמא יכולה לספר לבנה ששלחה את הכסף בשביל הקנטינה ושאחיו הקטן קצת מתפרע והיא דואגת. היא מדברת כאילו אין זה שיח חד-סטרי בשידור שמקשיבים לו מן הסתם נהגי מוניות ונוסעיהן, זבנים וכמה מאות אסירים.

אגב מוניות. בעקבות רצף של תאונות דרכים קטלניות שבהן היו מעורבים נהגיהן - הורה משרד התחבורה להגביל את מהירות הנסיעה בכלי רכב ציבוריים, בכבישים בין-עירוניים, ל-90 קמ"ש. מעתה, המגבלה גם תבוצע באופן מכאני במוניות חדשות.

עמירה הס

בין תוכנית מלל למהדורת חדשות אפשר שתישמע "פרסומת" המעודדת לפרוע חובות לחברת החשמל, כי אי-תשלום מסייע לכיבוש. ב"קול הנשים" נידונה בהרחבה התופעה של גברים שמונעים מגרושותיהן לראות את הילדים, והדרכים המשפטיות להיאבק בעוול זה.

ואגב עוול, הקואליציה של ארגוני זכויות אדם פלסטיניים מתחה ביקורת על גורמים בלשכת הנשיא (מחמוד עבאס), שהורו, לטענתה, למשטרה לדכא באלימות הפגנות של צעירים מתנועת "פלסטינים למען הכבוד". הצעירים מחו על הזמנת שאול מופז לפגישה עם אבו מאזן. מסתבר שהביקורת הוטמעה: לפני שבועיים המשטרה איפשרה לאותה קבוצה לצעוד עד לחומת המוקאטעה ברמאללה ושם לצעוק בלי הפרעה "בוגדת, בוגדת, ממשלתנו בוגדת".

מה ללקט זה יחד, ומה לו פה? זו דרכי להתכתב עם קביעה בספר של עו"ד יעל ברדה, שיצא לא מכבר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר: "הבירוקרטיה של הכיבוש, משטר היתרי התנועה בגדה המערבית 2000-2006". הספר מבוסס על עבודת אם-אי בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ראשיתו של המחקר בכיתות רגליים עקשני, כשברדה ייצגה פועלים פלסטינים שהלכו לאיבוד במבוכי הטופסולוגיה הדכאנית-במכוון. ברדה מתווכחת עם מסקנה של ניב גורדון (בספר "Israel's occupation", הוצאת ברקלי, 2008), שאותה היא מסכמת כך: "מאז הסכם אוסלו השתנה הכוח המופעל (על הפלסטינים) ועתה הוא כוח ריבוני המפעיל שליטה משפטית באמצעות החוק וכוחות השיטור, אינו מתערב בהחלטות אזרחיות ואינו מבחין בין מתנגדי הכיבוש למקבליו..."

ברדה מסיקה ש"לאחר שהונהגה הפרדה מינהלית ומרחבית בעקבות הסכמי אוסלו, השליטה על חייהם של הפלסטינים וההתערבות בענייניהם האזרחיים לא פחתה אלא גדלה דווקא". כמי שליוותה מאות פועלים בדרך הייסורים לקבלת אישור כניסה לישראל וריאיינה בעלי תפקידים במערכת, ברדה התוודעה לטיבם הפולשני, חסר השקיפות והבקרה של המוסדות הישראליים (מהשב"כ ועד בית המשפט העליון), ששולטים בפלסטינים המבקשים לממש את זכותם לחופש התנועה, ונתקלים בחומות מבטון, פקודות וצווים.

את ספרו של גורדון לא קראתי, אבל יותר לי להניח שהוא ראה לנגד עיניו את שלל האיסורים שהיו בתוקף בתקופת הכיבוש הישיר: על בנייה, על כתיבה וקריאה, על התאגדות והשמעת דעה, על הצגות וסרטים, נטיעה וזריעה. האחראים במשרדים אזרחיים היו פקידים/קצינים ישראלים. הם נתנו במשורה אישורים להתחבר לקו טלפון או לבנות קומה, וגם זאת במסע השפלות מעיק. ההזנחה המעליבה והמכוונת בתשתית היתה תמיד חלק מרכזי במנגנון השליטה בילידים. גם קבלת רישיון נהיגה עברה דרך מנגנון זה. השב"כ הפעיל משת"פים גם לפני משטר איסורי התנועה שנחנך ב-1991 - ושקדם לאוסלו בשלוש שנים. די לחשוב על נוכחותם האימתנית של מג"ב ויס"מ ופקחי הביטוח הלאומי בשכונות ובכפרים במזרח ירושלים - ששלטון ישראל דירדר לכיסי עוני חנוקים - כדי להיזכר בפוטנציאל השליטה הישירה ובדורסנותה. די להיזכר בשטח סי, שבו ישראל אינה מתירה לקהילה פלסטינית ותיקה להקים בית שימוש ולהתקין מערכת חשמל מאנרגיית שמש.

שטח "סי" עוטף, כידוע, כיסים של שלטון-עצמי פלסטיני, שבהם אכן השליטה הישראלית הישירה בעניינים אזרחיים התרופפה עד מאוד, למרות פשיטות צבאיות תכופות, הסמכות הישראלית לעצור כל פלסטיני ומגבלות התנועה. בכיסים אלו, במובלעות, נחווים ונוצרים רגעים ומרחבים אוטונומיים של קהילה אזרחית - גם כשצלו הענק של הכובש נוכח תמיד. אנשים מתרגלים להיגיון הפנימי של המובלעות. האם הנורמליות היא רק מראית עין? אשליה עצמית? לא. נוצר פה משטר בן-כלאיים מבלבל, מצב חירום צבאי-קולוניאלי ואוטונומיה אזרחית. הכפילות על סתירותיה היא דבק שמקשה על פירוק הקיים. כלומר הרשות הפלסטינית.

גם זו הגאונות של מעצבי "אוסלו", שניסחו חוזה עסקי מעורפל ונתון לפרשנויות הפוכות. ומכיוון שפרשנות החזק גוברת, נותרנו עם כיסים אוטונומיים שמקבעים את השליטה הישראלית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו