בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

שרלטנות רה"מ בענייני כיבוי אש עשויה לחזור גם בפתיחה באש

דו"ח המבקר על הקמת מערך הכיבוי מראה כיצד נכפו גחמותיו של נתניהו על הדרגים המקצועיים, והובילו למחדלים ביטחוניים ולבזבוז כספי ציבור

101תגובות

המילה "איראן" אינה נזכרת כלל בדו"ח מבקר המדינה על הקמת מערך הכיבוי האווירי, אבל הלקח המרכזי של הביקורת ברור: בנימין נתניהו אינו אדם רציני, שסוף מעשיו במחשבה תחילה. הוא פזיז, ממהר להיבהל, כופה את גחמותיו על הדרגים המקצועיים, מבזבז כספי ציבור שלא לצורך. החלטותיו אינן מתבססות על עבודת-מטה, על תיאום בין-משרדי, על שיקול-דעת. הוא שרלטן; בנימין שרלטניהו. אם זה נכון לגבי כיבוי אש, זה עלול להיות נכון פי כמה גם לגבי פתיחה באש.

פרשת טייסת הכיבוי היא דוגמה טובה, כלומר רעה, לחשיבות העילאית של עמוד-שידרה במערכת הביטחון. בזכות ממלאי-תפקידים שסירבו להתכופף לנוכח לחציהם של נתניהו ושל שר הביטחון היוצא אהוד ברק, טרם התבצעה ההרפתקה האיראנית, אבל בסיפור הכיבוי האווירי היו לנתניהו משתפי-פעולה צייתנים ואף להוטים להשביע את רצונו: מזכירו הצבאי אלוף יוחנן לוקר, ברק, מפקד חיל-האוויר הקודם אלוף עידו נחושתן, מנכ"ל משרד הביטחון אלוף (במילואים) אודי שני. לכולם מידה של אחריות להולדתה-בחטא של יחידה 249, הלא היא טייסת הכיבוי, אך האחראי הישיר והעליון הוא נתניהו.

בעדותו בפני ועדת טירקל לחקירת ההשתלטות על ה"מרמרה" הטורקית, בסוף מאי 2010, ניסה ברק לדקדק ולהבחין בין תחומי העיסוק של הדרגים, המדיני והצבאי (או המקצועי בכללו): המדיני קובע את ה"מה" והצבאי את ה"איך". חלפה חצי שנה, והתברר שנתניהו יורד מהאולימפוס – או מהכרמל – של ה"מה" עד לפרטי-הפרטים של ה"איך", כדי בזיון וכסף.

גיא אסייג

נתניהו כיהן כמעט שנתיים בראשות הממשלה, קודם להתלקחות האש בכרמל. הוא היה שותף-ממשיך למחדלי קודמיו אריאל שרון ואהוד אולמרט, שלא נערכו כהלכה לדליקות-על, לא קרקעית ולא אווירית.

בניגוד לטענת נתניהו מייד לאחר אסון הכרמל, המחדל לא נבע מביטול העמדת מסוקי חיל-האוויר לרשות משימת הכיבוי, מאז יוני 2002. לביטול זה, שדו"ח המבקר מאזכר, גרמו הנזקים שהכיבוי האווירי הסב למסוקים. אילו התרסק על צוותו "יסעור", משום שגופו נסדק וקרס תחת הנטל, או בגלל תנאי מזג-אוויר ורוחות (כמו באסון התרסקות מסוק שהוביל אבן-גבול כבדה בדרום, ב-1988) היה חיל-האוויר נותר בודד בחזית ההאשמות.

הצורך בעדכון מערך הכיבוי ובתוכו גם הכיבוי האווירי עלה במפורש במסמכי ועדות שונות ותכופות, לאורך השנים, כולל דו"ח מבקר המדינה מ-2007, על נזקי האש בעקבות ירי חיזבאללה וכורח ההיערכות למלחמות הבאות. נתניהו לא נקף אצבע, עד טיולו הנודע ליוון באוגוסט 2010, כאשר חזה באקראי בכיבוי אווירי ואימץ אותו לעצמו כתחביב פרטי ואף משפחתי – וגם אז הסתפק בשיגור מכתבים.

אבי אוחיון, לע"מ

במאמץ לחפות על מחדליו, התהדר נתניהו בהבאת ה"סופר-טנקר", שתרומתו הממשית לכיבוי השריפה בכרמל, להבדיל מתרומתו ליחסי-הציבור של נתניהו ("הראשון שזיהה"), היתה קטנה. בתום האסון, כמו צ'רצ'יל המעודד טייסי ספיטפייר בקרב על בריטניה, לבש נתניהו מדי מרשל-אוויר והכתיב את הפתרון. למרות ההמלצה המקצועית שהתקבלה, להעביר את נציבות הכבאות וההצלה (כב"ה) ממשרד הפנים למשרד לביטחון פנים, התעלם נתניהו ממרכזיותם של משרד הבט"פ ושל כב"ה בבניית מכלול האמצעים למניעת שריפות ולדיכויין. מה לעשות, ולא כל האמצעים הללו, למשל קווי-מים ביערות, מצטלמים היטב לחדשות הערב ולסרטוני הבחירות.

נתניהו רצה במותג "טייסת הכיבוי". על כן אנס את חיל-האוויר להקים אותה בתוכו, כבת-כלאיים של רכש אזרחי ("אלביט"), הפעלה מסחרית ("כימניר") וחסות צבאית. נוהל האיפיון המבצעי, ההצטיידות וההכשרה, שחיל-האוויר כה גאה בו כאחד מיסודות איכותו, נזנח רק מפני שראש הממשלה רצה. נתניהו גם לא הסתפק בתכתיב זה: הוא התעקש שה"טייסת" שלו תפעל אך ורק במשימות כיבוי. הנזק מהתעקשות נמהרת זו כפול – מחיר גבוה וניוון כושרם של הטייסים, המתייבשים בכוננות ואינם צוברים שעות טיסה בגיחות ריסוס, כבעבר.

מאחר שהתקציב הוטה לכיוון הטייסת, ירד מספרם של מטוסי-הריסוס שנמצאו בכוננות. אם יתלקחו מוקדים רבים ובו-זמניים, במלחמה או בהצתה מאורגנת, ישראל תהיה חשופה יותר לפגיעה קשה מאשר לפני הקמת הטייסת. זו גזירה שאין הכיבוי יכול לעמוד בה, ואף שהמבקר אינו עוסק בהפעלה אלא רק בבניין-הכוח, הוא מציין שלעתים נשכרים בכל זאת גם מטוסי-ריסוס.

בלחץ הזמן וראש הממשלה, שקצב שבועיים בלבד לתכנון – ואף שעונת השריפות חלפה לחודשים רבים, בהגיע החורף – איבד חיל האוויר את עשתונותיו ועמד לרכוש את המטוס הראשון והיקר שהוצג לו, "בומברדייה" מתוצרת קנדה. היו שטיפחו חלומות על מענק של ממשלת קנדה; במהרה נודע שאין מטוסים זמינים. "רק עקב חוסר במלאי נמנעה הוצאה כספית משמעותית ומיותרת," כדברי המבקר, ונבחרה חלופה זולה בהרבה, "איר-טרקטור".

אך שיא השרלטניות נרשם בפרשת ה"סקופינג", דליית מי ימים ואגמים, בשורה שתיכנס לדברי ימי הקלקולים בממשל הישראלי. לוקר, שהיה אז מועמדו של נתניהו לפיקוד על חיל-האוויר, כתב ב-27 בינואר 2011 לתא"ל מישל בן-ברוך, המזכיר הצבאי של ברק: "ראש הממשלה קובע כי יכולת שאיבת מים מהים היא חלק מהמענה". נתניהו קובע.

פוסק המבקר, ביובש שלא איפיין את כתביו בשנים האחרונות: "הגורמים המקצועיים והפיקודיים בצה"ל ובכב"ה הגיעו למסקנה, בהתבסס על נימוקים מקצועיים וכספיים כבדי-משקל, כי יעילות הפתרון של התקנת ערכות 'סקופינג' במטוסי 'איר-טרקטור', העולה מיליונים רבים, מוטלת בספק. למרות זאת המשיך משרד הביטחון ברכש שתי ערכות." הכסף שבוזבז: 16 מיליון שקלים לקניית שתי הערכות וכמעט מיליון לפירוקן לאחר כשנה של השבתת שני מטוסי-הדלי, מה שהוריד את מצבת הטייסת באותה תקופה לארבעה או חמישה מטוסים בלבד.

בשערוריית ה"סקופינג" היה חיל-האוויר אסקופה נדרסת. בכיריו מילמלו תירוצים אך מעלו בחובתם המקצועית למסור נתונים אמינים על משמעותם, גם אם השררה לא תאהב זאת. גם כיום, מזהיר המבקר, אין די תיאום בין כל הגורמים המעורבים בכיבוי. השפה המאופקת – כידוע, שרי הפנים והאוצר מהדו"ח הקודם הזדרזו להתפטר בבושת פנים – מעדנת תמונה מקוממת: חלם באוויר, באש ובמים, בניצוחו של ראש ממשלה המומחה לכל, טייס ושואב-מים, כבאי וסופר-סקופר.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו