בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפה הגדול של הקברניטים

כשהבחירות בפתח, הצנזורה נשכחת

בצמרת הביטחונית נדהמו השבוע מהקלות שבה ניאותו קברניטי המדינה לחשוף בטלוויזיה את פרטי המחלוקת על תקיפת איראן ב-2010

37תגובות

התוכנית הראשונה העונה של "עובדה" בערוץ 2, סיפקה הישג עיתונאי מהדהד: בזה אחר זה התייצבו ראשי המדינה, בעבר ובהווה, לפני המצלמה של אילנה דיין ושיחזרו בגילוי לב מפתיע את השתלשלות הוויכוח שקרע את הצמרת הישראלית בשנים האחרונות, באשר לאופן הטיפול באיום הגרעין האיראני. אנשי ביטחון רבים, שצפו בשידור, התרשמו פחות. לא הסודות המודיעיניים שנחשפו זיעזעו אותם – אלא הקלות המדהימה שבה ניאותו הקברניטים לדון מול המיקרופונים, בפרטי הפרטים של המחלוקת ובהיבטים המבצעיים של הפעולות לסיכול תוכנית הגרעין.

אותם פיות בדיוק שבמשך שנים אסרו דיון תקשורתי בתקיפת המתקן הגרעיני בסוריה ב-2007 והגבילו פרסום מידע על הוויכוח בעניין איראן, כשהם מסתתרים מאחורי נימוקים ביטחוניים כביכול, שינו לפתע את טעמם. מתברר שכאשר השיקולים הפוליטיים משתנים, הביטחון כבר אינו כל כך מקודש. לראשונה, אפשר היה לשחזר בגלוי את מה שאירע בישיבה בסתיו 2010, כשבנימין נתניהו ואהוד ברק ביקשו למתוח את הקפיץ הצבאי לקראת תקיפה אפשרית – אך נבלמו בידי קואליציה משותפת של מאיר דגן, גבי אשכנזי והשר משה (בוגי) יעלון.

לצד התיאור הדרמטי והמרשים, נהנתה דיין גם מהתפנית המקלה במדיניותה של הצנזורה הצבאית בפרשה. עד כמה שאפשר לשפוט מבחוץ נדמה שלפחות לאדם אחד היה אינטרס מובהק בשידור התוכנית הזו: ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. במחנה המתנגדים לתקיפה ישראלית מוקדמת, גם למאיר דגן וגבי אשכנזי יש עניין מסוים בהצגת הוויכוח בפומבי. אולם המרוויח העיקרי מאופן הצגת הדברים היה אולמרט, שהוצג במשתמע כנועז במקומות שבהם היה צריך להיות נועז (סוריה, הקמפיין החשאי נגד איראן), וזהיר במקומות שבהם צריך להיות זהיר (התנגדות להפצצה באיראן ללא תיאום מראש עם ארצות הברית).

עיתוי הפרסום היה קריטי לאולמרט: רגע לפני שובו האפשרי למרוץ הפוליטי, זמן קצר לפני הודעת הפרקליטות (שהגיעה כעבור יומיים) בדבר הערעור על זיכויו החלקי במשפטו הראשון. אלא שכמו בפרשות קודמות – המלחמה בלבנון, התקיפה בסוריה – אולמרט מצטייר כציניקן גמור בכל מה שנוגע לחשיפות ביטחוניות.

כשאולמרט נזקק ב-2008, כראש ממשלה לא פופולרי, לרגע של חסד טלוויזיוני, הוא לא היסס להכניס את המצלמות של ערוץ 2 כדי להנציח פגישה שלו עם דגן, אז ראש המוסד. התופעה חזרה על עצמה, בגרסה מעודכנת, גם השבוע. יריביו הפוליטיים של אולמרט, נתניהו וברק, נגררו הפעם בעקבותיו. בניסיון לצמצם את הנזק שחששו שהוא עומד לגרום להם, גם השניים התמסרו למצלמות של "עובדה".

לנתניהו, אגב, היתה הופעה מצוינת. אחרי שהסתבך עם עצמו ועם נתוני העשרת האורניום בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר (שייזכר בעיקר בשל איור הפצצה שהציג), ראש הממשלה היה הפעם חד וברור. איראן, התחייב נתניהו, לא תגיע לגרעין צבאי עד סוף הקדנציה הבאה שלו (גם נתניהו וגם דיין, כך נראה, לוקחים כמובן מאליו את ניצחונו בבחירות בינואר הקרוב).

עורך "הארץ", אלוף בן, טען כאן שלשום כי הצהרת נתניהו הופכת את הבחירות למשאל עם בשאלה אחת ויחידה, התקיפה באיראן. בן סבור כבר תקופה ארוכה שנתניהו מסנדל את עצמו להפצצה ישראלית בלתי מתואמת, וכי הצהרות פומביות חוזרות ונשנות של מנהיגים בסוגיות אסטרטגיות קריטיות, סופן שיתגשמו.

אפשר בהחלט להציג גם תזה הפוכה: אי אפשר לזלזל במחויבותו האידיאולוגית העמוקה של נתניהו להסרת האיום האיראני ובשכנוע הפנימי שלו כי הוא המנהיג הישראלי היחיד המסוגל לטפל בבעיה. אבל נתניהו, כמו אולמרט, הוא בראש ובראשונה פוליטיקאי המבקש להיבחר מחדש. נתניהו אישר במרומז את הדיווח של דיין על המחלוקת ב-2010. התקשורת הישראלית והזרה דיווחו על צמתי החלטה דומים גם בסתיו אשתקד ובקיץ האחרון. ובכל זאת, בכל המקרים הללו, נתניהו החליט שלא לתקוף.

מדוע? ההסבר ההגיוני לכך הוא פוליטי. מול קואליציה רחבה שהתנגדה לתקיפה, מנשיא ארצות הברית ברק אובמה ועד בכירי צה"ל והמוסד – החלטה של נתניהו לתקוף (שספק רב אם היה בה כדי להביא לעיכוב משמעותי בפרויקט האיראני) עלולה היתה לעלות לו, בטווח הארוך, במחיר כבד בבחירות. אחרי חמש או שש "שנות הכרעה", גם 2013 מוצגת כעת כשנה קריטית להחלטות ישראליות ואמריקאיות על תקיפה. ועדיין, כלל לא בטוח שיחסי הכוחות הבסיסיים בין מתנגדים ותומכים השתנו באופן משמעותי. לכן, הפצצה ישראלית בשנה הבאה עדיין רחוקה מלהיות עניין בטוח וסגור.

בלי ידיד בבית הלבן

נעלם אחד במשוואה הובהר ביום רביעי בבוקר: את ארצות הברית ימשיך להוביל בארבע השנים הבאות ברק אובמה, לא מיט רומני, ידידו ושותפו הרעיוני של נתניהו. אולמרט העיר, בצדק, ש"אין לביבי ידיד בבית הלבן". אבל אובמה, בדרכו הקרה והמפוכחת, הבלתי סנטימנטלית בעליל, נותר בכל זאת ידיד של ישראל. אבחנותיהם של ברק ונשיא המדינה, שמעון פרס, על תרומתו הגדולה של אובמה לביטחון ישראל – שגובו בספטמבר בהודעה חריגה של השדולה הפרו-ישראלית אייפא"ק – קלעו למטרה.

הדיווחים שלשום, לפיהם בירושלים חוששים כעת כי אובמה ינקום בנתניהו על תמיכתו המופגנת ברומני בעת מערכת הבחירות האמריקאית, נראים מופרזים במקצת. ידידות מופלאה כבר לא תהיה כאן בקדנציה השנייה וספק אם נחזה בביקור נשיאותי בישראל בתקופה הקרובה, אבל את ההחלטות בשאלות המכריעות – איראן והמו"מ עם הפלסטינים – אובמה יקבל משיקולים אמריקאים, לא כדי להתחשבן עם נתניהו.

מאותם שיקולים, אובמה יכול גם להורות על תקיפה אמריקאית באיראן במהלך השנה הבאה, אם ייכשל המאמץ האחרון לשכנע את האיראנים להגיע לפשרה שתבלום את התקדמות תוכנית הגרעין שלהם. בכירים ישראלים מודים בגלוי שמידת הנזק שיכולה תקיפה אמריקאית לעולל לאתרי הגרעין, גדולה לאין ערוך ממה שמסוגל לגרום להם חיל האוויר הישראלי. חציית סף מצד איראן והפיכתה למדינה גרעינית, תהיה כישלון קולוסאלי עבור מדיניות החוץ של הנשיא שנבחר מחדש.

אם ישתכנע שאפשר לחסום את ההתפתחות הזו במבצע אווירי נקודתי, מוגבל בזמן, הוא עשוי לבחור באופציה. מצד אחר, אובמה גם זוכר כנראה את דברי הפרידה של רוברט גייטס, ששירת כשר ההגנה בשני ממשלים, של אובמה ולפניו של ג'ורג' בוש הבן. אחרי שתי מלחמות במדינות איסלאמיות (אפגניסטן ועיראק) אמר לו גייטס לפני פחות משנתיים (לפי "ניו יורק טיימס") כי האיש הבא שימליץ לו לסבך את העם האמריקאי במלחמה שלישית באזור "צריך להישלח לבדיקה פסיכיאטרית".

בינתיים, איראן אכן מצטיירת כנושא מרכזי בסדר היום של הבחירות בישראל. ברק, שבמשך שלוש שנים וחצי נזהר באורח לא אופייני מכל פגיעה בכבודו של נתניהו, עושה כעת מאמצים לבדל את עצמו מראש הממשלה בתקווה לחצות את אחוז החסימה. זה בא לידי ביטוי, במרומז, גם בשאלת איראן – כמו בדברי ברק בבריטניה בשבוע שעבר, כי החלטת איראן להפנות חלק מהאורניום המועשר שברשותה לצרכי מחקר רפואי היא שבפועל דחתה את ה"דד-ליין" לתקיפה ישראלית בכשמונה חודשים.

ועדיין, נראה שהסיבה המרכזית להתרחקות בינו לבין נתניהו היתה חשדו של ראש הממשלה ששר הביטחון מנהל מגעים עצמאיים עם הממשל האמריקאי, בזמן שהמתח בין אובמה לנתניהו (בשל תמיכתו של האחרון ברומני) היה בשיאו. לא במקרה, אירעה ההצטננות ביחסי נתניהו וברק כמעט במקביל לכריתת הברית הפוליטית המחודשת בין נתניהו לאביגדור ליברמן.

מאבק ההישרדות הפוליטי של ברק עשוי להשפיע גם על המינויים בצמרת צה"ל. ביום שלישי השבוע, אחרי דחיות ממושכות, ראיין ברק את שני המועמדים לתפקיד סגן הרמטכ"ל הבא, האלופים גדי אייזנקוט ואבי מזרחי. אין זה סוד שהרמטכ"ל, בני גנץ, רוצה באייזנקוט לתפקיד. ברק, שהסתכסך קשות עם הרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי, סביב מינויים בכירים, יתקשה כעת שלא לתת לגנץ את מבוקשו, כשהוא נאחז בנימוק הקלוש בדבר מעורבותו הזניחה למדי של אייזנקוט בפרשת מסמך הרפז.

אגב הרפז – הדו"ח הסופי של מבקר המדינה בפרשה עשוי לצאת, אחרי אין-ספור עיכובים, במהלך דצמבר, עוד לפני הבחירות. התוצאה הסופית כבר ידועה: ברק חוטף יותר מהמבקר מכפי שספג בטיוטה הראשונה, אך עיקר האשמה עדיין מוטל על מחנה אשכנזי. אבל זו רק מחצית הסיפור. בחודשים האחרונים קיבלו ברק ואנשיו מהמבקר כמעט עשרת אלפים עמודים של עדויות ומסמכים מהחקירה, שהיו קודם לכן רק בידי אשכנזי ואנשיו. עד להטלת צו איסור פרסום על המסמכים, בחודש מאי, הודלף מהם במשורה רק מידע שהזיק לברק.

כאן טמון חומר נפץ אמיתי, שעליו רמז השבוע יו"ר ועדת הכנסת לביקורת המדינה, ח"כ אורי אריאל – נמוך, מציצני, בלתי מצונזר. פרסום הדו"ח, אם יקרה, יאפשר גם את שחרור החומרים הרחבים לעיתונות וילמד מה עוד העסיק את הצמרת הביטחונית והצבאית בימים שבהם התווכחה על התקיפה באיראן. חלק מהחומרים עלול בהחלט לפגוע בדימויו של הרמטכ"ל לשעבר. בימים שבהם אשכנזי, חרף מגבלת הצינון שעדיין חלה עליו, נחשב בצדק לנכס אלקטורלי פוטנציאלי, אפשר להניח כי ללא מעט אנשים יהיה אינטרס שגם המידע הזה יגיע לידיעת הציבור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו