בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע ברכבת אל השקט

האזעקות תכופות, אך הרחובות השוממים משרים דווקא רוגע. ויש עדיין כמה מתושבי באר שבע שמסרבים לברוח לצפון

5תגובות

הרכבת לבאר שבע ריקה. אני בקרון עם שני חיילים, בחור ממוצא אתיופי שנרדם, ראשו דבוק לחלון, וחיילת שדיברה קודם ברוסית ונמה כעת בנחת, ראשה על המשענת. נרשם הישג ראשון למלחמה: אפשר לנסוע ברכבת בשקט בימי חמישי.

בעיתון דיווחו שאנשים בפאניקה ויושבים מרוב פחד על רצפת הקרונות. שני החיילים שלידי רגועים מאוד. החיילת מתעוררת ומדברת עם חברה על הכנות למלחמה ארוכה. היא רוצה לחם טוב, לא סתם לחם לבן. כשהחייל מתעורר אני שואל למה הוא נוסע לדרום. "מה נעשה?", ענה לי. זו עונה יפה. השדות ירוקים בגלל הגשמים, אך לאט לאט, אחרי קרית גת, הכל מצהיב. עם הצהבת האדמה אני מבחין שאני בצד המזרחי של הקרון. זה הצד הלא נכון, הקרוב לעזה.

אין שמחה ברכבת. גם במרכז הארץ הצהלות ברחוב על החיסול שלשום הפכו לארשת מבוהלת יותר אחרי הטרגדיה בקרית מלאכי. נראה שהרכבת מאיצה ככל שאנו מדרימים, אבל אולי אני מדמיין. יוצאת אתי מהרכבת אשה שחזרה לבאר שבע אחרי שנתיים במולדובה, ובידיה המון מזוודות. כולם מציעים לעזור לה. היא די לחוצה. "לא היתה ברירה", היא אומרת.

אילן אסייג

בתחנת האוניברסיטה אני מתקשר להורים. הרעיון היה שאשהה אתם קצת בממ"ד. סוגר חובות משפחתיות ועבודה במכה אחת. אבל הם הקדימו את הנסיעה לסבתא בקריות. אחי, אשתו והאחיינית הקטנה נסוגו לאילת. לראשונה, אחרי שנים רבות, אני היחיד ממשפחת ארד בדרום. אני מרים טלפון לכל חבריי בבירת הנגב ומתברר שכולם יצאו מהעיר. אני תקוע ברחוב.

בביקוריי בבאר שבע אני תמיד מוצא את עצמי בבית הקפה "עשן הזמן" של צחי גולדברג. צחי המתין לי במצב רוח מעולה, ומתברר שהוא פתח בשבילי את בית הקפה. אלבום של "רוקפור" ברקע והוא מדליק את מכונת הקפה בשבילי. אני הולך לשירותים ושומע שקורה משהו מוזר במוזיקה. לוקח לי זמן להבין שזו אזעקה. "מה עושים עכשיו?", צעקתי לצחי, "אתה במקום הכי טוב", הוא אמר, ומיד אחרי האזעקה נשמעה מוזיקה נעימה של אוטו גלידה, מנגינת הצלצול של בית ספר סמוך שנותר סגור. ואז נשמע בום עמום. אחרי כמה דקות שוב אזעקה. "תשמע את המממ של כיפת ברזל. זה אומר שיש להם פגיעה טובה", אמר בציניות.

בצורה משונה, הדיכאון הקשה מהמלחמה עזב אותי לפתע. בתל אביב אתה מרגיש נואש. צחי פרקטי. הוא לא פוחד למות, רק מודאג שהמלחמה תפגע בהכנסות של בית הקפה שלו. "לא קיבלנו שום פיצויים מ'עופרת יצוקה', השטות שעשו בבחירות הקודמות", הוא אומר, "אני פוחד מהשעמום, מזה שלא יבואו לפה אנשים. אומרים שידחו את תשלומי המע"מ, אבל כבר שילמתי מע"מ".

כששאלתי למה הוא נשאר בעיר הוא לא היה מסוגל להסביר לי. הוא היה אמור להיות באירוע בתל אביב וביטל כדי להישאר בעיר הריקה. כל העסקים מסביב, שפונים לקהל הסטודנטים, כבר סגורים.

החלטתי לא לקחת מונית כי וללכת על הרחוב הראשי, שדרות רגר. מולי חלפו אוטובוסים רבים שבאו מתל אביב, ובהם אפשר היה לראות שניים-שלושה נוסעים. האוטובוסים לתל אביב כמעט מלאים. זו הזדמנות לפרגן לזרימה הטובה של התחבורה הציבורית. אין כמעט אנשים בשדרה. ראיתי תנועה ב"מרכז מורים", שהפך למרכז לנפגעי חרדה בשם המלחיץ "מרכז דחק". כשבאתי היו במקום כמה נשים ומתנדבים שבאו לקבל הדרכה, אבל לא נפגעי חרדה. "לא מגיעים אנשים כי הם מתקשרים למרכז הטלפוני ולא יוצאים מהבית", הסבירה תרצה, אחת העוזרות במקום.

יאנה, אחת המתנדבות, סיפרה ששלשום הגיעה למקום נערה בדואית בת 16 מתל שבע, שלקתה בחרדה מהאזעקה והתעלפה. "היא לא ידעה עברית, אז דיברנו עם הידיים", סיפרה, "לימדתי אותה לנשוף החוצה את האוויר. אחר כך עשינו תחרות מי נושפת יותר חזק, והיא צחקה וחזרה לה האדמומית ללחיים". המתנדבות סיפרו כי אחת מטכניקות ההרגעה שלהן היא ללבוש בגדים בצבעים עליזים ותכשיטים. הן הראו לי את המכשיר הסודי שלהן נגד חרדה: מתקן בועות סבון שצריך לנשוף לתוכו ומשמש לתרגול נשימה איטית.

בדרך חזרה סיפר המאבטח בתחנת הרכבת על הבלגן שלשום. "היה תור עצום, לחץ והיסטריה", סיפר, "מזל שבדיוק לא היו אזעקות". כששאלתי למה נשאר השיב: "יש ברירה?".

אילן אסייג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו