איך ישראל תמיד נשארת הקורבן

נרטיב-העל של ישראל כקורבן הרשאי להגן על עצמו מאפשר למדינה להמשיך ולהוסיף כל יום, כל רגע, עוד חוליה לשרשרת נישול-העם

עמירה הס
עמירה הס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמירה הס
עמירה הס

אחת ההצלחות התעמולתיות הכבירות של ישראל היא התקבלותה כקורבן של הפלסטינים - הן בעיני הציבור הישראלי והן בעיני מנהיגי המערב, שממהרים לדבר על זכותה של ישראל להגן על עצמה. עד כדי כך התעמולה מוצלחת, שרק הטילים הפלסטיניים לדרום הארץ ועכשיו לתל אביב נספרים במעגל האיבה. הם, או הפגיעה בקודש הקודשים - ג'יפ צבאי - תמיד נתפשים כנקודת ההתחלה, ויחד עם האזעקה המפחידה שכמו נלקחה מסרטי מלחמת העולם השנייה הם בונים את נרטיב-העל של הקורבן הרשאי להגן על עצמו.

נרטיב-העל הזה מאפשר לישראל להמשיך ולהוסיף כל יום, כל רגע, עוד חוליה לשרשרת נישול-עם שגילה כגיל המדינה, ובה בעת להסתיר שחוט רציף אחד נמתח מהמיאון לחזרת הפליטים הפלסטינים אחרי 1948, גירוש הבדואים בנגב בתחילת שנות ה-50, גירוש הבדואים היום מבקעת הירדן, חוות היחיד ליהודים בנגב, אפליה בתקציבים בישראל וירי על דייגים בעזה כדי למנוע מהם להתפרנס בכבוד. מיליוני חוטים רצופים כאלו מקשרים בין 1948 להיום. הם מרקם החיים של העם הפלסטיני - מפוצל ככל שיהיה במובלעות מנותקות. הן מרקם החיים של הפלסטינים אזרחי ישראל ושל אלו שחיים בארצות הגולה שלהם.

אבל לא רק החוטים האלו הם מרקם החיים. גם ההתנגדות לחוטים האלה שטווים אנחנו, הישראלים, בלא הפסק, היא חלק ממרקם החיים הפלסטיני. המלה "התנגדות" נשחקה בתוך התחרות הזכרית-מאוד - איזה טיל יתפוצץ רחוק יותר (תחרות בין ארגונים פלסטיניים ותחרות בינם לבין הצבא הישראלי הממוסד). זה לא מבטל את העובדה שהמהות, ההתנגדות לעוול שגלום בשליטה הישראלית, היא חלק בלתי נפרד מהחיים של כל פלסטינית ופלסטיני.

מבצע "עמוד ענן" - דיווחים חיים באתר הארץ

פלסטינית מג'בליה שביתה נפגע. הישראלים בוחרים לא לדעת צילום: רויטרס

משרדי החוץ והמשרדים לפיתוח בינלאומי בארצות המערב, וארצות הברית בראשן, משתפים פעולה ביודעין עם שקריותו של מיצג הקורבנות הישראלית. ולו משום שמדי שבוע הם מקבלים דו"חות מנציגויותיהם בגדה המערבית ובעזה, שמפרטים איזו עוד חוליית נישול ודיכוי הוסיפה ישראל או משום שבכספי משלמי המסים שלהם הם מפצים על חלק מהאסונות ההומניטריים הקטנים והגדולים שגורמת ישראל.

הם יכלו לקרוא שב-8 בנובמבר, יומיים לפני הפגיעה בקודש הקודשים, חיילים בג'יפ הצבאי, חיילי צה"ל הרגו ילד בן 13, אחמד אבו דקה, ששיחק כדורגל עם חבריו בכפר עבסאן שממזרח לחאן יונס. החיילים היו במרחק קילומטר וחצי מהילדים, בתוך שטח הרצועה, ועסקו ב"חישוף" (מלה מכובסת להרס) אדמה חקלאית. למה שספירת התוקפנות לא תתחיל בילד? ובעשרה בנובמבר, אחרי הפגיעה בג'יפ, צה"ל הרג עוד ארבעה אזרחים: בחורים בני 16 עד 19.

מנהיגי המערב יכולים לדעת שלפני תרגיל של צה"ל בבקעת הירדן, בשבוע שעבר, עשרות משפחות בדואיות נדרשו לפנות את השטח שבו הן חיות. מעשה קסמים, אימוני צה"ל נופלים תמיד בשטח שבו חיים פלסטינים, לא מתנחלים, ואז זו סיבה לגרשם. עוד סיבה. עוד גירוש. מנהיגי המערב גם יכולים לדעת מכל דו"חות הכרומו והצבע שארצותיהם מממנות, שמאז תחילת 2012 ישראל הרסה 569 מבנים של פלסטינים, כולל בורות מים, כולל 178 מבני מגורים. 1,014 בני אדם נפגעו מההריסות האלו.

לא שמענו את תושבי הדרום ותל אביב מזהירים בהמוניהם את קברניטי המדינה מפני השלכותיהן של פגיעות אלו באוכלוסייה האזרחית. הישראלים מתבוססים בעונג בחוסר הידיעה שלהם. המידע הזה וכדוגמתו קיים ונגיש לכל מי שרוצה בכך. אבל הישראלים בוחרים לא לדעת. האי ידיעה מרצון היא אבן יסוד בבניית תחושת הקורבנות הישראלית. אבל אי ידיעה כמו אי ידיעה: זה שהישראלים לא רוצים לשמוע מה הם עושים, ככוח כובש, לא מאיין את מעשיהם ואת ההתנגדות הפלסטינית.

ב-1993 הפלסטינים נתנו לישראל מתנה, הזדמנות פז לנתק את החוטים האלו בין 1948 לבין ההווה, לוותר על קווי האופי הנשלני/הישבני (קולוניאלי) של המדינה ולהתחיל לתכנן יחד עתיד מסוג אחר לשני העמים באזור. הדור הפלסטיני שקיבל את הסכם אוסלו (מלא המוקשים שהטמינו עורכי הדין הישראלים הממולחים) הוא דור שלמד להכיר חברה ישראלית רב-גונית, נורמלית אפילו, משום שהכיבוש ב-1967 התיר לו (למטרות כוח עבודה זול) את חופש התנועה הכמעט-מלא. הפלסטינים הסכימו להסדר על סמך תביעות המינימום שלהם. אחת מאושיות המינימום היתה עזה והגדה כיחידה טריטוריאלית אחת.

אבל בשיטתיות, כחלק מההתעקשות הישראלית לשמר את החוטים ל-1948 ולהאריכם, מאז החל יישום אוסלו ישראל עשתה הכל כדי שעזה תהיה ישות נפרדת, מנותקת. מאז עליית החמאס היא עושה הכל כדי לגבות את הרושם שהחמאס אוהב - שעזה היא ישות מדינית נפרדת ושכבר אין כיבוש. אם כך, למה לא לראות זאת כך: כישות מדינית כל פלישה לתחומה של הרצועה היא פגיעה בריבונותה, וישראל כל הזמן פולשת לתחומה. האין לממשלת מדינת הרצועה הזכות לתגובה? להרתעה? או לפחות הזכות הזכרית, התאומה לזכות הזכרית של צה"ל, להפחיד את הישראלים כמו שהוא מפחיד את הפלסטינים?

אלא שעזה אינה מדינה. הרצועה היא תחת כיבוש ישראלי, למרות כל האקרובטיקה המילולית של חמאס ושל ישראל. הפלסטינים שחיים בה הם חלק מעם שההתנגדות לדיכוי היא בד-נ-א שלו.

בגדה המערבית מנסים פעילים פלסטינים לפתח סוג אחר של התנגדות, שונה מההתנגדות הזכרית, החמושה. צה"ל מדכא את פעולות ההתנגדות העממית בלהט ובנחישות. לא שמענו את תושבי תל אביב והדרום מוחים על מאזן ההרתעה שבונה צה"ל נגד אוכלוסייה אזרחית פלסטינית.

וכך ישראל נותנת שוב סיבות לעוד פלסטינים - צעירים שבשבילם ישראל היא חברה של צבא ומתנחלים - להסיק שההתנגדות ההגיונית היחידה היא דם שפוך והטלת אימה נגדית. וכך כל חוליית-דיכוי ישראלית וכל התעלמות ישראלית מקיומה מדרדרות אותנו במורד התחרות הזכרית.

מסכימים עם עמירה? מתנגדים? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ