אני, ג'ני וג'עברי |

למה ג'ני רוצה לחסל אותי?

ברוב כלי התקשורת מקובלת גישת "שקט יורים". דווקא עכשיו חשוב לנתח את המצב בצלילות. בשביל סטודנטית מב"ש זה מצדיק את העברתי לעולם הבא

אלוף בן
אלוף בן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלוף בן
אלוף בן

לפי דף הפייסבוק שלה, ג'ני פפרמן לומדת באוניברסיטת בן גוריון ואוהדת של מנצ'סטר יונייטד. איננו מכירים ומעולם לא נפגשנו, אבל ג'ני רוצה להרוג אותי. "פשוט לא להאמין שמישהו משלנו כותב דבר כזה. צריך לחסל גם אותו", היא כתבה בתגובה לרשימה שפרסמתי אחרי ההתנקשות בבכיר החמאס אחמד ג'עברי, ביום רביעי שעבר. כתבתי שג'עברי היה קבלן המשנה של ישראל, שהופקד על שמירת הביטחון בדרום, והבטיח את שלומו של גלעד שליט בשבי. כשהתרשל במלאכתו והשקט הופר, הוא נענש בהוצאה פומבית להורג, "נכשלת - חוסלת".

את זה ג'ני לא רוצה לקרוא. כשיש מלחמה וטילי החמאס פוגעים בערי וכפרי ישראל, כשיורים לה רקטות על הבית ועל האוניברסיטה, היא רוצה לשמוע רק דבר אחד, שאנחנו צודקים ואויבינו הם רבי-מחבלים, רוצחים מתועבים ופושעי מלחמה. עיתונאי ישראלי שמציע פרשנות אחרת למצב, ראוי בעיניה לגורלו של ג'עברי.

ברוב כלי התקשורת בישראל מקובלת גישת "שקט, יורים": כשהאזעקות קוטעות של שגרת יומנו, וחיילי המילואים עולים על מדים, ציודים ורכבים, אסור לעיתונאים "להיות מהאו"ם" ועליהם לקחת צד ברור. לאהוד את הקבוצה שלנו ולקלל את הקבוצה היריבה, כפי שג'ני אוהבת את מנצ'סטר יונייטד ושונאת את ריאל מדריד. גם מי שמעזים לתהות על התבונה והעיתוי של פעולות ראווה כמו הפצצת מכוניתו של רמטכ"ל החמאס ערב הבחירות לכנסת, מקפידים לעטוף את ביקורתם בשמיכה של מלל פטריוטי כמו "ג'עברי היה בן-מוות".

הסטטוס שפרסמה ג'ני פפרמן

להקת העידוד הזאת נוטה להפוך צד כשהמבצע מסתבך, ואז מפנה את שיניה באותה נחישות נגד הפוליטיקאים והמפקדים שרק אתמול היו גיבורי היום. פתאום המצביא נהיה מחדלטור כושל, חיילי המילואים פראיירים ומנהיג האויב גבר. (כך קרה גם לתקשורת האמריקאית, בהבדלים המתחייבים, סביב המלחמה בעיראק). אבל אנחנו עוד לא שם, ואפשר עדיין לקוות שמבצע "עמוד ענן" לא ישקע בבוץ כקודמיו. לכן התקשורת עדיין מגויסת ברובה לתמיכה בממשלה ובצבא.

אבל דווקא בעת כזאת חשוב לצאת מהמקהלה, לחשוב על הדברים בצלילות, ולהסביר את מניעי המלחמה, תוצאותיה האפשריות והכוחות הפועלים על הצדדים, בלי להיגרר לקלישאות כמו "בן מוות". להציג את האירועים בהקשר רחב יותר מאשר הרקטה, הפיגוע או החיסול האחרונים, עם דוגמאות ממצבים דומים בעבר שמצביעים על מגמה – כמו נטייתן של ממשלות ישראליות למדיניות כוחנית ערב בחירות. מי שנוהג כך דן את עצמו לתגובות זועמות, כמו הצעת החיסול של ג'ני. זו לא סיבה להירתע ולהתקרנף.

כדאי להכיר במציאות: המלחמה לא מתנהלת בחלל ריק. עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש תושג הפסקת אש חדשה, ומחליפו של ג'עברי יידרש לקיים אותה. הוא יעשה זאת, מן הסתם, בחירוק שיניים. בעיני עצמו, ג'עברי היה מוביל "ההתנגדות למשטר הציוני" ולא עושה דברה של ישראל. אילו קרא על עצמו כקבלן-משנה של צה"ל, היה כועס עלי לפחות כמו ג'ני. אבל אילו הבין שזה תפקידו, אולי היה מקפיד יותר על הרגעת הגבול ונשאר בחיים.

לכל גבול יש שני צדדים, והבטחת השקט תלויה באינטרסים ההדדיים שלהם, הרבה יותר מאשר באידיאולוגיה או בדפי המסרים. זו הסיבה שישראל שומרת על גבולו של בשאר אסד, בזמן שנשיא סוריה טובח באזרחיו, ולא מפני שבנימין נתניהו הצטרף בחשאי למפלגת הבעת. זו גם הסיבה שישראל דורשת מהחמאס והחיזבאללה – ארגונים ששוללים את עצם קיומה – לאכוף את השקט על עצמם ועל אחרים בעזה ובלבנון. וזו גם תכלית הלחימה הנוכחית בדרום, למצוא קבלן-משנה חדש שישלים את העבודה של ג'עברי.

"תרבות הדיון בפייסבוק" - יש דבר כזה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ