בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע האימה באשקלון

בין שני רחובות עובר רק קו קסאם אחד

הטילים הכו אתמול שוב ושוב בעיר. בצל הלם התושבים והאזעקות הרבות, גורה אחת שנבחה הצילה את חיי בעליה ונמלטה

43תגובות

רעש של מטוס קרב החריש את האוזניים ונערה פרצה בצווחות קורעות לב: "אמא, אמא". כשניסו בני משפחתה להרגיעה, להגיד לה שזה מטוס, שוב ייללה האזעקה, כהרף עין, עולה ויורדת. צבע אדום, עוד צבע אדום באשקלון. עשרות הדיירים, רובם אתיופים ומיעוטם רוסים, מיהרו להיכנס בבעתה לחדר המדרגות של ביתם, שנפגע רק שעה קלה קודם לכן מטיל. בקושי התאוששו מהנפילה על ביתם, וכבר עוד נפילה, על ראש השכנים.

שרשרת הבומים, שניים או שלושה, מי סופר, נשמעה קרובה להחריד. בחדר המדרגות שבו מצאנו את מסתורנו מהבומים התגוללו ההריסות של הנפילה הקודמת: חלקי תקרה, שברי זכוכיות וקרעי קירות שצנחו אליו מהגג. לכולם היה ברור שהנפילה הנוכחית קרתה בסמוך, בסמוך מאד.

בשוך הבומים מיהר צבא הצלמים, העיתונאים, השוטרים והסקרנים לשעוט לעבר היעד הבא. עברנו מגדל מים בריצה, חצינו גינה ציבורית בשעטה והגענו ליעד הנפילה השני,  מרחק כמה מאות מטרים, מקום בו כבר נפל פעם הקסאם, לפני שנה או שנתיים.

מבצע "עמוד ענן"- דיווחים חיים באתר "הארץ"

הטיל הראשון פגע בשיכון מוזנח, השני חרך קירות של מגדל דירות חדש הרבה יותר, והשוויון היחסי בפני הטיל שוב ניצח. עולים קשי יום בדירות הזעירות, מבוססים יותר במרווחות ברחוב הסמוך, ובין שניהם עבר רק קו ישר אחד: קו הקסאם. כל זה קרה אתמול בשעת בוקר מאוחרת באשקלון, שהיתה פעם עיר קיט. תל-אביבי לא יכיר את אימתה.

הדרך דרומה בישרה רעות: כיפת ברזל בשמיים, שובל עשן ואש מפלח את שמי האפור מעל ראשינו ועשרות נהגים ונוסעים שכובים בצד מכוניותיהם בשולי הכביש המהיר היורד דרומה. התנועה דווקא לא היתה דלילה אתמול כמצופה, וכיפת הברזל עשתה את העבודה, כמו שאומרים. הנועזים צילמו בסלולרי, המפוחדים טמנו את ראשיהם בחול, מכסים עליהם בידיהם. פחד מוות.

השלט על חנות הירקות הסמוכה עדיין מציע ירק מגוש קטיף. בעיר הכיכרות הזאת, כיכר עגולה ופסל בכל פינה, יש כמובן גם כחצי תריסר כיכרות ברחוב הפגוע. כשבאנו לבניין שנפגע התגודדו דייריו ברחבת הכניסה הזנוחה, כשאותות ההלם עדיין ניכרים על פניהם. רוב אתיופי, קייס אחד בלבוש מסורתי, אבל הקסאם פגע דווקא בדירות הרוסים. דוד השמש המפוחם שעל הגג ניצב כאנדרטה דוממת לטיל, והביוב פעפע בחצר, מעלה צחנתו, בלי כל קשר למצב.

אין כמעט שמות על תיבות הדואר, זולת זו של צאריקין בלדימיר, כך כתוב, ושל מרפאת השיניים של קוטרמן. איש לא מחכה כאן למכתב. רוסי קשיש בגופייה לבנה, כלבו לצדו, שרועים הלומים על ספסל הרחוב, לא ברור מי הלום ממי, הכלב או האדון, עוד מעט נגלה שדירתו היא שנפגעה. "שמור וזכור את יום השבת לקודשו - סגולה בדוקה לפרנסה", הכתובת שעל הקיר. שני חב"דניקים כבר מחלקים דפי תהילים, "בואו צדיקים, תקראו תהילים", והביקוש גדול.

המקלט הוא האגף המטופח ביותר של הבית הזנוח הזה: מאוורר, ספות מוצעות וקופסאות ריקות של הפיצה של אפרים מגלידה טוקיו - "פיצה מבצק של פיצה ולא של פיתה, 20 שנות ניסיון עם גבינה טבעית". "באמא שלי, עכשיו נפל עוד אחד; בספר התורה, עכשיו אני קורא הגומל", אומר לסלולרי צעיר נסער ברחוב, לאחר שיצאנו אליו בבהלה לעבר יעד הנפילה הבא. מהקומה הראשונה של מגדל הדירות הלבן נשמעות הזעקות: "תביאו אמבולנס, דחוף".

תהלים בענני האבק

קירו האחורי של הבניין מצולק ממאות רסיסים, המכוניות במגרש החניה הרוסות בחלקן. כוחות ההצלה טרם התייצבו ואני נכנס לבניין ועולה לקומתו הראשונה, ממנה עלו הזעקות. הדירה של משפחת בוטבול-אביטן היא שנפגעה הכי קשה ונשות הבית אחוזות היסטריה. ממול עומד בית כנסת. שכן מבוהל יורד במדרגות, כוס מים להרגעה בידו, רוסיה אחת כבר מטאטאת את המבואה, כריפוי בעיסוק.

איש התהלים מגיע גם לכאן, יחד עם צבא החיילים, הכבאים והפרמדיקים. עם החמרת המצב, עכשיו כבר השתנה גם הנוסח שלו: "בואו לקרוא תהלים להצלת עם ישראל. עם ישראל זקוק לתפילות", ושכן מבועת ממלמל חרש, "הכל משמיים", דו-משמעי כל כך. ושוב בומים בשמיים, הפעם בלי אזעקה. מהחלונות המסורגים של הבניין מציצים הפרצופים המפוחדים.

אמנון ברזילי, תושב שדרות שנקלע לכאן, מספר שקיבל פעם צל"ש מאריק שרון ועכשיו הוא מוציא את חמתו דווקא על שאול מופז: "הוא הביא עלינו את כל הצרה הזאת. חמש שנים הוא לא עשה כלום ועכשיו הוא רוצה הפסקת אש, רק כדי לנצח בבחירות". אבל הזעם והשנאה פחותים כאן הפעם, כך ניתן להתרשם, מאשר בסיבובי הדמים הקודמים.

שוטרים עוטפים את הכניסה לבניין בסרטי משטרה, עוד מעט יבואו ראש העיר ומפקד המחוז. "אל תדאגו", אומר ראש העיר בני וקנין; "כמה זמן אני באשקלון - רק בפחד אני חי", זועק דייר, ואני חוזר לרחוב ההסתדרות. טכנאים של דודי שמש כבר מבטיחים, לא להאמין, להתקין דודי שמש חדשים לדיירים. אירינה איוונקוב יושבת המומה בצד הפסנתר שלה בסלון הזעיר של דירתה והכל, כולל הפסנתר והספרים הרוסיים, מכוסה באבק ועפר. חור גדול נפער בתקרת הסלון שלה, שהיא רצפת הדירה של אלכסנדר לייבוביץ', השכן מלמעלה.

איוונקוב היא עובדת סיעודית לזקנים, בדיוק הייתה בעבודה בשכונה אחרת בעיר וכך ניצלה. דא, דא, היא ממלמלת בשפתה. בקומה למעלה יושב האיש עם הגופייה והכלב, זה מספסל הרחוב, השכן לייבוביץ, וגם דירתו חצי הרוסה. הגורה לואיזה נבחה, בזכותה הוא עבר לחדר השינה וכך ניצלו חייו. לואיזה ברחה אחר כך מהבית, אמה, הכלבה לוסי, שוכבת עכשיו במרפסת, מחכה עצובה לגורה שלה, שהפכה לנעדרת במלחמה.

רקוויאם למיצובישי

וברחוב חכם יעקב עומד ויקטור סלושין ומקונן על המיצובישי המשומשת שלו. רק לפני שלושה חודשים הוא קנה אותה ועכשיו היא נהרסה. סלושין מלטף את המכונית במבטי חמלה וצער, גבר גדול ממדים שעובד במדגרה, מכל המקומות. הוא היה בעבודה, רק עכשיו בא ועוד טרם עלה לדירתו, שנפגעה גם היא, על אשתו ובתו שהיו בה. אבל קודם כל הוא חש למכוניתו, בבת עינו. צבע אדום באופקים, צבע אדום באשדוד, צבע אדום במועצה האזורית מרחבים, צבע אדום במועצה האזורית שדות נגב, צבע אדום במועצה האזורית שער הנגב, צבע אדום בשדרות, הכל ברצף מפחיד אחד. ימי הרדיו.

בשדרות המטופחת הכל שקט, רק בית ריק אחד נהרס. על הגבעות סביבה יושבים עשרות ישראלים, חלקם על כיסאות כתר פלסטיק שהביאו אתם, אחד אפילו על כורסה, וצופים להנאתם בתמרות העשן השחור שעולים מעל בתי עזה, השכנה, בעוד ריטואל קבוע אחד. אני עוד זוכר ימים, שספק אם ישובו עוד, בהם צפיתי מעזה לעבר בתי שדרות.

שוב אזעקה באשקלון ואנחנו ממהרים להיכנס לחנות הבגדים "ילדים מתוקים". פעם היתה פה מג'דל, העיירה הפלסטינית האבודה, שצאצאי תושביה גרים עכשיו בג'בליה המופצצת. הבום הפעם מחריש אוזניים במיוחד. בשווארמה הסמוכה מבקשת סועדת מבוהלת את המנה שלה מהר מהר: "אני רועדת בכל הגוף מהבום. ושלא יהיה עם כרוב אדום", בזמן שברחוב חובבי ציון נכנסת משפחה אתיופית למונית ועוזבת את העיר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו