בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ת"א אחרי הפיגוע: לא צריך אהבה, אויב משותף יספיק

אוטובוסים ריקים וסטטוסים שקוראים להפוך את עזה לחניון תת-קרקעי; לפחות חלק מהאנשים מנצלים את הסמסים שאחרי הפיגוע להזדמנות רומנטית

23תגובות

שוב ההליכה חפוי ראש אחרי שאתה מקבל טלפון על פיגוע באוטובוס. הפעם זה תפס אותי ברחוב סלמה שבדרום תל אביב. הפה מתייבש, השמיעה מתחדדת, סמסים מתחילים לזרום מהמשפחה ומהחברים. אתה בוחר למי לסמס. עד אתמול חייגתי לאבא שלי שנשאר בבאר שבע, עכשיו תור המשפחה להתקשר אלי. בשונה משנות ה-90, היום לפחות הסמסים חינם, בזכות כחלון. הסמסים האלה הם יותר לסולידריות מאשר לבירור אם באמת קרה משהו. יש כאלה שמנצלים ומנצלות את החופש לסמס ליצירת הזדמנויות רומנטיות. לפחות שייצא משהו טוב מהמלחמה הטיפשית הזו. הרחובות עמוסים בניידות משטרה ששבות וחוזרות. הרבה מכוניות סמויות, שנראות מאוד לא סמויות, ממהרות, חוצות בתאווה רמזורים אדומים, לא ברור לאן ולאיזו מטרה.

נו, כבר לא אקח אוטובוס הביתה. מהלך ביום שמשי ברחוב העליה. בביאליק רוגוזין, בית ספר בעיקר של ילדי עובדים זרים, הנערות מכדררות כדורסל בהנאה, כנראה בלי לדעת מה קרה. שני מאבטחי בית הספר מקשיבים לחדשות בטרנזיסטור אחד, שאוזניה אחת שלו תקועה בתנוך האוזן של כל אחד מהם. בצומת אני פוגש שני אנשים, איכשהו מבטינו מצטלב. "היה פיגוע", אני שומע את עצמי מבשר. לא ברור למה עשיתי את זה. איני מכיר אותם. לשנייה פניהם לבנות כמו שלי ונוצרת ביננו הבנה ושותפות. "העיקר שעכשיו נוכל לצאת למבצע קרקעי", מפרשן מיד אחד מהם במבטא ארגנטיני.

אני קופץ למתי המקלל ברחוב מטלון, אחד הברים הותיקים בעיר, מוסד שפועל מ-1935. יש פה בעיקר גברים בגילאי חמישים פלוס. הטלוויזיה פתוחה על וידאו של כוחות ההצלה שסובבים את האוטובוס. הצילום נעשה בסלולר, כך שאי אפשר לראות למעשה כלום. כתמים זזים על המסך. "את כולם הייתי מוריד. ילדים, נשים וטף. אינעל אבו אביהם. יש לי מרגמה בבית. הייתי הולך לעזה ומפוצץ אותם", מכריז גבר במכנסי שלושת-רבעי. "הפקחים עדיין עובדים בבלגן הזה?", אומר מישהו בבהלה ורץ להגן על מכוניתו מאויביו המידיים, שכנראה התגלו בזווית העין. תוך זמן קצר, הגבר עם המרגמה, תופס למתי המיתולוגי את מקום הישיבה ומודיע שזה כדי שיראה את הבחורות שעוברות ביום היפה הזה. על אף שבטלוויזיה מעלינו מוצג אוטובוס מטושטש ושדרן שמקשקש משהו, נראה שהנושא סוכם במתי המקלל.

מוטי מילרוד

בשדרות רוטשילד, אני רואה מישהו מנסה להסביר על הפיגוע לשלושה עובדים זרים אפריקאים. יכול להיות שבסיטואציה אחרת הוא היה מפגין נגדם ומאשים אותם בכל האסונות, אבל עכשיו אנחנו בבוץ העזתי יחד. אומרים שמה שצריך זה אהבה, אבל גם אויב משותף יספיק. הוא מנסה להגיד להם באנגלית ובעברית שהיה פיצוץ באוטובוס. אני מנסה לעזור לו בערבית הקלוקלת שלי. הם לא מבינים, אבל נראים מפוחדים מקולות הבום שאנחנו מפיקים.

ברשתות החברתיות אנשים מספרים שנתקעו בעבודה, כי אסרו עליהם לצאת. מזרחיים מספרים שהם מכינים תעודת זהות ליתר בטחון. כולם חשודים. בפייסבוק מישהי שממלצרת בפאב של צפון תל אביבים כותבת "כנראה שאנחנו הומניים מדי" כאילו לא רק השבוע התפוצצה משפחה בעזה על ילדיה. מישהו כותב לה "צריך להפוך את עזה לחניון תת קרקעי" ומוסיף משום מה סמיילי. "אולי ככה נפתור את בעיות החניה בעיר", היא מתבדחת. אני שוקל אם לשמור אותה כחברת פייסבוק ומחליט שכן. יש יותר גרועים.

מעניין אם בינם ובין עצמם נתניהו וברק מודים כבר באיוולת הריגתו של ג'עברי. כנראה שלא. גיא בכור, המומחה לעניינים כאלה, הסביר ש"ישראל השיבה לעצמה את הדימוי הגאוני" והשווה את החיסול לציור של פיקאסו. בידיעות אחרונות העסק תואר כ"מבצע מושלם". עכשיו כבר ברור כמה החיסול הזה השיב לנו את ההרתעה והשקט, כמה החזיר את השלווה לערי הדרום.

אני מדווש לאתר הפיצוץ של קו 142. כשאני חולף ליד ביתו של אהוד ברק בצד השני של הרחוב, עולים רעשי מסוק עזים מלמעלה. אני מסתכל לראות עם נילי או אהוד יציצו מהחלון. אבל אף אחד לא מציץ מחלונות מגדל ג'י. האוטובוס התפוצץ ליד משרדי עמידר, המקום שבו הפגנו הקיץ אחרי מותו של משה סילמן. סילמן כבר נשכח עם כל הפיצוצים האחרונים, כמו דברים רבים חשובים שאיש לא זוכר היום. צוותי הטלוויזיה הישראלים כבר ארזו ברובם ועברו לאייטם הבא, אך הצוותים הזרים כנראה זריזים פחות.

כל צוותי הטלוויזיה הצטופפו ליד חנות בשם 'איזי סמייל'. בולטת במיוחד ישראלית בלונדינית יפהפיה, שמתראיינת לערוצים השונים על המצב בתל אביב. אני מצותת לה כשהיא מדברת עם צוות יפני. היא נראית חומר מעולה להסברה, עם פנים נוגות שאפשר לדמיין במשדר בחירות של מרצ או בחתונה בחוות רונית עם טייס. בראיון, היא אפילו משחילה את מצעד הגאווה כקרוטונים לתוך כל המרק הזה. "דיברת מצוין, יש לך אנגלית טובה", מחמיא לה ניצן חן החביב, ראש לשכת העיתונות הממשלתית. "היה לי רגע קשה בראיון עם השבדית", מודה הבלונדינית הנוגה בקול נוגה. "השדרנית שאלה, אם המוות בעזה לא נגע בי. אולי חשבה שהגיע לנו". "איזה חצופים", פוסק ניצן חן.

האוטובוסים שחולפים ברחוב שאול המלך ריקים ברובם. אם יהיה שקט בעיר, תוך יומיים-שלושה האוטובוסים יתמלאו. יתפוקקו באנשים. יחזור להיות לא נסבל לנסוע בהם, כמו לפני הפיצוץ. מי שנוסע בתחבורה ציבורית ממילא אין לו ברירה. אני עומד ליד תחנת קו 142, ממנה יצא האוטובוס. בדיוק אוטובוס 142 מתקרב. זוג מבוגר עומד לעלות, ואישה שלישית שנותרת לשבת מתווכחת איתם בכעס. הגבר אומר לה שהאוטובוס שנפגע היה קו 140 והיא מתעקשת שקו 142 התפוצץ ומוסיפה "אני יודעת. אני עובדת בדן". הזוג עולה בצעד כבד לאוטובוס. אחרי שהאוטובוס ממשיך, אני אומר לה שהגבר ידע אבל רצה שאשתו לא תילחץ. "אנחנו חיים במציאות. צריך לדעת את האמת", היא מתעקשת ואז ממלמלת, "אני פשוט מתה מפחד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו