בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המבצע בעזה: עוד שלב בתחזוקת ההרתעה של ישראל

סבב האלימות הנוכחי נועד לקנות לישראל זמן עד הפעם הבאה. השאלה היא רק מתי והיכן: מלחמת לבנון שלישית? אולי קודם מלחמת איראן ראשונה, ותמיד תיתכן עוד מערכה בעזה

69תגובות

"התואיל להגיד לי בבקשה באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול. "לא אכפת לי כל כך לאן", אמרה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי" אמר החתול. "בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר. "בטוח שתגיעי" אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה".
("הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול. מאנגלית: רינה ליטוין)

לראש הממשלה לא היתה ברירה אחרת. מטחי הרקטות על יישובי הנגב, בהפוגות הולכות ומתקצרות והניסיון של החמאס למנוע סיורים צבאיים אפילו בצדו הישראלי של הגבול עם עזה, כלאו את נתניהו לפינה. הטענות על נטישת תושבי הדרום בדיוק בפתיחת מערכת הבחירות חייבו את ממשלתו להגיב, וההחלטה לפתוח את המערכה בחיסולו של רמטכ"ל החמאס, אחמד ג'עברי, ובהשמדת מערך רקטות הפאג'ר, היתה סבירה בנסיבות.

נתניהו, שרחוק מלהיות המנהיג תאב המלחמה שמתואר לעתים קרובות בתקשורת, ידע שפניו לכל היותר להישג מוגבל. בפני ישראל עומדים לכאורה שני פתרונות קיצוניים למציאות הבלתי נסבלת בגבול הרצועה: היא יכולה להפיל את שלטון החמאס בעזה באמצעות מהלך צבאי רחב וממושך, או לנסות להגיע עמו להסדר ארוך טווח.

אליהו הרשקוביץ

הפתרון הראשון, למרות הדרישות הקולניות בימין בעת מבצע עמוד ענן, אינו ישים כרגע. ישראל חוששת מהשלכותיו: נפילת חיילים רבים במהלך קרקעי (שנראה כי הציבור בארץ פחות ופחות מוכן לקבל, למרות המציאות הביטחונית המחריפה), הרג מסיבי, לא מכוון, של אזרחים פלסטינים, שסופו דו"ח גולדסטון נוסף ואובדן מוחלט של הלגיטימציה הבינלאומית, כיבוש ארוך טווח של 1.5 מיליון אזרחים וסכנה ממשית לנתק מוחלט ביחסים עם מצרים, ירדן וטורקיה.

גם האפשרות השנייה לא נראית ממשית בשלב זה. אידיאולוגית, נדמה שהחמאס ימאן להשלים עם הסדר רשמי לטווח ארוך, אפילו אם כל משמעותו תהיה אי-התקפה. מדינית, הארגון חש עוצמה בשל התמיכה המצרית בו (הכלל-ערבית בעצם), שהופגנה בעת המבצע. גם עבור נתניהו, משא ומתן ישיר עם החמאס הוא צפרדע קשה לבליעה.

בהעדר פתרונות מרחיקי לכת, ישראל בוחרת בתחזוקת ההרתעה: בכל פעם שהעניינים יוצאים משליטה, היא מכה בחמאס בתקווה שהמהלומה תהיה קשה דיה כדי לאפס את המאזן ולהרתיעו מפני הפרות נוספות של הרגיעה, לפחות לזמן מה. מלאכת האומדן של עוצמת ההרתעה היא מדע מאוד לא מדויק. איש לא צפה מראש שהמערכה הכושלת נגד חיזבאללה ב-2006 תוביל לשש שנים וחצי של שקט (הנמשכות בינתיים) בגבול לבנון.




בטווח הרחוק יותר, ספק אם ההנהגה הישראלית יודעת לאן בדיוק פניה עם החמאס. מאז הפסקת האש שלשום (רביעי) בלילה, מושמעות תקוות כי שילובה של מצרים בהסדר יגביר את המעורבות של קהיר ואת מחויבותה לאכיפת השקט. ישראל תלויה כעת, יותר מבעבר, ברצון הטוב של ממשלת האחים המוסלמים במצרים. כשזה לא הולך, היא חוזרת ל"קונץ פטנט", כמו חיסול בפרופיל גבוה, שבתורו מוביל לסבב האלימות הבא.

ספק אם נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק, מאמינים לסיפור הניצחון ששיווקו שלשום לאזרחי ישראל. אבל השאלה היא, כפי שנוהג לומר הנשיא, שמעון פרס, מה האלטרנטיבה?

במשך כל השבוע, קיבלו עיתונאים שיחות טלפון מקציני מילואים, שביקשו עדכון על המשא ומתן המדיני בקהיר. למרות מתיחת השרירים הפומבית וחרף ההתייצבות המלאה למילואים, בצבא לא היתה התלהבות למבצע קרקעי. למעט מפקד אוגדה אחד ומח"ט או שניים, הסנטימנט במטכ"ל וביחידות השדה היה זהה: אם אפשר לגמור את הסיבוב הנוכחי מהאוויר, עדיף כך.

אלא שאת המכה הצבאית הקשה במהלך הראשון, קשה לסנכרן במדויק עם תוכנית היציאה המדינית. בשבוע שחלף מהמתקפה עד להפסקת האש, ניסה צה"ל לשמור על הישגיו ולהימנע משגיאות. בסך הכל נראה שעמד במשימה בצורה סבירה. במטכ"ל העריכו אתמול כי יותר ממחצית מאמצעי הלחימה של החמאס הושמדו או שוגרו. זו הערכה שתיבחן בשטח, כשהנעלם הנוסף נוגע לקצב מילוי המחסנים מחדש בידי האיראנים.

לאורך ימי המבצע רווחו השוואות רבות למלחמת לבנון השנייה. אבל אולי מוטב לדבר כעת על מלחמת לבנון השלישית (שעלולה להיות קשורה במלחמת איראן הראשונה). המבצע בעזה היה מהדורה מוקטנת שלה: העורף, באדיבות כיפת ברזל, הממ"דים וההתנהגות הנכונה של מרבית האוכלוסייה, עמד בה יפה.

סיבוב עם חיזבאללה יהיה קשה לאין שיעור. שם לא מדובר רק בעשרות רקטות שביכולתן לפגוע בתל אביב, אלא במאות רבות, ובאלפי רקטות המכסות את הטווח עד חיפה. המסקנה המתחייבת היא שדרוג מהיר של הפרויקטים ליירוט רקטות, כיפת ברזל ושרביט קסמים ורכישה מיידית של סוללות וטילי יירוט נוספים, לצד המשך השיפור ביכולת ההתקפית. בצד החיובי בלטו הצבת מטרות סבירות וריסון האגו מצד ההנהגה. לא ראינו מאבקים על מיקרופונים או ניסיון של שר הביטחון להפחית מהקרדיט של הרמטכ"ל, שמצדו מסתיר ככל יכולתו את אלוף הפיקוד, כפי שקרה ב"עופרת יצוקה".

נתניהו שמר על פרופיל ציבורי נמוך, אולי מתוך הבנה מראש של מרחב האפשרויות. הציבור קיבל השבוע שיעור לא נעים במיוחד, במגבלות הכוח במזרח התיכון: בערוץ המדיני, ישראל עדיין זקוקה למצרים, לארצות הברית אפילו לטורקיה, כדי לסיים את מה שהתחילה במישור הצבאי. חרף היתרון הצבאי המובהק, השכנים העוינים מסוגלים לחולל אצלנו נזק לא זניח בעורף. בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב ערבי עם משגר רקטות.

ועכשיו אחדות

ובכל זאת, אם בוחנים את חצי הכוס המלאה, מגלים כי מצרים, קטאר וטורקיה – הציר הסוני החדש (שבמודיעין בישראל מכונה ציר האחים המוסלמים), לא מיהרו להתייצב לצד חמאס. במישור ההצהרתי מנהיגי המדינות הערביות אמנם גינו את ישראל, נשיא מצרים, מוחמד מורסי, אף השמיע מעין איום מרומז, אך בפועל הלחץ התמקד בחמאס ובצורך לעצור בהקדם את הירי. זו לא היתה גישה עוינת לחמאס כמו בימי חוסני מובארק. אנקרה, דוחא וקהיר ביקשו גם לתת לארגון הישגים מסוימים. אולם המטרה היתה ברורה: להוריד את חמאס מהעץ ולא להיגרר למלחמה קרקעית.

התגלית החשובה ביותר עבור ישראל היתה שמורסי פעל כמנהיג, לא כשליח האחים המוסלמים בארמון הנשיאות, והוא שאיפשר לאנשי המודיעין שלו, בראשות הגנרל ראפת שחאתה, להוביל את שני הצדדים להפסקת אש.

בניגוד למשא ומתן על שחרורו של גלעד שליט, השיחות הפעם לא התנהלו בחדרים נפרדים. המצרים ישבו עם הישראלים (ראש המוסד תמיר פרדו היה הנציג הישראלי הבכיר) ורק לאחר עזיבתם, דנו על הפרטים עם ראש הלשכה המדינית של החמאס, חאלד משעל, ועם מזכ"ל הג'יהאד האיסלאמי, רמדאן שלח.

"היה רצון של שני הצדדים לסיים את הסיפור", אומר בכיר מצרי. "עשינו מאמצים גדולים מאוד והחלפנו בין הצדדים לא מעט נוסחאות, עד לגיבוש נוסחה הגיונית". לדבריו, אין מנצח אחד. כמעט כל הצדדים קיבלו את שרצו, כולל מצרים שחיזקה את מעמדה כמתווכת הבלעדית בין ישראל לחמאס, ואפילו הממשל האמריקאי, שהגיח ברגע האחרון. יחד עם זאת גם, הבכיר המצרי נשמע מודאג באשר ליישום ההסכם. לדבריו, הבעיה של החמאס באכיפת הפסקת האש, היא ארגוני הג'יהאד העולמי, בעיה שגם שהמצרים סובלים ממנה.

המצרים והישראלים תמימי דעים לגבי יכולתו של החמאס לכפות את הפסקת האש על אנשיו שלו, על אף חיסולו של אל-ג'עברי. היורש בתפקיד ראש הזרוע הצבאית, ככל הנראה מרואן עיסא "אבו בראא", סומן מראש על ידי אל-ג'עברי. בקהיר ובתל אביב מקווים שכעת חמאס ישנה את פניו ויהפוך לארגון פרגמטי, אחראי, שיעסוק יותר בבעיות השלטון ופחות בטרור. ייתכן שזו אופטימיות מוגזמת, אך בכל מקרה, חמאס צפוי לעבור שינוי משמעותי, גם בשל סבב הלחימה האחרון עם ישראל, אבל לא רק בשל כך.

בקרב הארגונים הפלסטיניים יש כיום קונסנזוס שהישגו המרשים ביותר של חמאס במבצע הוא במישור הפוליטי. ההתייחסות אליו מצד מדינות ערב שודרגה וגם בכירים בפתח מודים כי הוא זכה לנקודות רבות בדעת הקהל הפלסטינית. ההנהגה המדינית, שהצליחה להביא את הפסקת האש זכתה לכבוד מלכים וגם אנשי הזרוע הצבאית, שהמשיכו בשיגור הרקטות. בארגון היו עסוקים ביומיים האחרונים בחגיגות ניצחון, אך לא צריך להתרשם מכך יתר על המידה. פעמים רבות גודל החגיגה משקף את עוצמת המהלומה. הפגיעה בארגון התבטאה בעיקר בתחום הצבאי.

גורם נוסף שיש להביא בחשבון הוא הבחירות ללשכה המדינית של הארגון. עד כה התמקדה התחרות בין מוסא אבו מרזוק ואיסמעיל הנייה. הראשון נחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר מאחר שהוא זוכה לתמיכת רוב חברי הנהגת חו"ל ואפילו הנהגת עזה. להנייה, מתברר, קמו לאחרונה לא מעט אויבים בארגון ברצועה, שהיו שמחים לראות בתבוסתו.

מועצת השורא תתכנס בקרוב בסודאן כדי להכריע, אולם בימים האחרונים עלתה אפשרות נוספת, שכמעט ולא הוזכרה – שובו של משעל. ראש הלשכה הנוכחי, חאלד משעל, גזר את רוב הקופונים מהפסקת האש ונחשב כמי שהיה הכתובת המרכזית של המצרים בשיחות. הוא עשוי לחזור עכשיו למרוץ ללשכה המדינית ולהערכת בכירים מצריים, אפילו לזכות בו. השאלה הגדולה אם משעל רוצה. לעת עתה, התשובה היא שלילית. משעל, כדברי כמה ממקורביו, רואה עצמו יורש למחמוד עבאס כיו"ר אש"ף ביום מן הימים, ולאו דווקא כמנהיג תנועת חמאס.

משעל חזק יותר יועיל ללא ספק גם להשגת המטרה החדשה של קהיר: אחדות פלסטינית. במצרים מתכוונים כעת לטפל במלוא המרץ בפילוג הפנימי הפלסטיני, ולהביא הסכם אחדות חדש. ההתחזקות של משעל בתוך חמאס, תגדיל את כוחו של המחנה התומך באיחוד. גם בכירים בפתח עודכנו בימים האחרונים בכוונה המצרית ומעוניינים לקדם את הפיוס, בראשם האסיר מספר אחת, מרואן ברגותי. בכירי הפתח בגדה ומקבלי ההחלטות במצרים מודעים לכך שהתחזקות פוליטית של חמאס יכולה לתת לו מספיק ביטחון עצמי כדי להסכים לאחדות ואולי אפילו לפיוס לאומי.

תרומה להרתעה

"צריך לזכור שלא כל הערבים בעזה הם מחבלים".
"מה?!"
(מפקד חיל האוויר ופרשנו הצבאי של ערוץ 2, בתדרוך כתבים השבוע)

כשהרמטכ"ל שקט והאלופים עסוקים, העם זקוק לצד סוללות היירוט, גם לגיבור אנושי. לתוך החלל הזה נכנס רוני דניאל, שאילו בחן השבוע את האהדה אליו במונחים אלקטורליים, אולי היה מגלה שהוא עוקף את חבריו לשעבר, שכבר נטשו את ערוץ 2.

נדמה שההתנפלות התקשורתית על דניאל מחמיצה את העיקר. בין הניתוחים המלומדים, יש מקום גם לעמדה שלו. דניאל, איש הגון, מביע את דעתו ללא כחל ושרק. כשהתותחים יורים הוא לא רואה אף אחד ממטר. אהוד ברק, שלא רווה ממנו נחת בשנים האחרונות, אמר השבוע ש"רוני תורם להרתעה הישראלית". מכל מקום, בהשוואה לאלטרנטיבה – גנרלים מתלהמים ותקשורת מרסנת – אולי עדיף שהתמונה תישאר כפי שהיא.

ערב המבצע, בנאום לזכר משה דיין, ציטט ברק מהספדו של דיין על קברו של רועי רוטברג, רכז הביטחון של נח"ל-עוז ב-1956: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?... זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

בשבוע האחרון ספגו נח"ל עוז והקיבוצים השכנים אש כבדה של רקטות ופצמ"רים מהרצועה. בקרב התושבים המעטים שהתעקשו להישאר ביישובי עוטף עזה, אפשר היה לחוש בדכדוך עמוק, וגם בשנאה לשכנים הפלסטינים. "השמאל מת כאן", אמר לנו חבר באחד הקיבוצים, "בעזה אין ולא יהיה פרטנר". ההצבעה המסורתית לעבודה התחלפה בהצבעה לנציג המקומי בכנסת, חבר כפר-עזה ח"כ שי חרמש (קדימה). הקיבוצניקים מתייחסים לחרמש כמו שהחרדים מתייחסים ליעקב ליצמן: הוא יסדר לנו סיוע מהמדינה ומיגון נוסף – ולכן נתמוך בו.

הטענה החוזרת בשיחות עם פוליטיקאים וקציני צבא ישראלים היא, שמטרתו העיקרית של הסיבוב הנוכחי היתה לקנות לישראל זמן עד הסיבוב הבא. ככל שהמכה חזקה יותר, ככל שחמאס יפנים זאת בהדרגה, נטען, יידחה סבב האלימות הבא. על השאלה אם יהיה סבב כזה אין בכלל ויכוח. הדוברים גם אינם מתייחסים כלל לאפשרות שהזמן לא פועל בהכרח לטובת ישראל. האם המשך הברחת הרקטות מאיראן לעזה לא יעמיד לבסוף את צה"ל בפני מבחן קשה יותר מזה שהתנסה בו השבוע? ישראל תצטרך לנצל את הזמן שיעמוד לרשותה טוב יותר מכפי שיעשה זאת היריב.

"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא" ענתה אליס בזהירות; "אבל אני יודעת איך לנצל אותו". "זהו! זה מסביר הכול" אמר הכובען. "הוא לא סובל כשמנצלים אותו".
(לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות)
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו