בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רקוויאם לעזה

חמש מחשבות על תדמית, צדק וילדים פלסטינים מתים

45 שנה אחרי צאת הספר "שיח לוחמים", חמי שלו תוהה לאן נעלמו חיבוטי הנפש של הציבור בישראל, שאימץ במקומם זעם קדוש וראיית עולם בשחור ולבן

91תגובות

1. הנשיא ברק אובמה היה חם, מבין ואוהד. נשיא מצרים מילא תפקיד מרכזי ופרודוקטיבי. רוב הקהילה הבינלאומית, לפחות זו שחשובה לישראל, תמכה במבצע. הכיסוי החדשותי ברוב התקשורת הבינלאומית, היה מאוזן, אם לא חיובי. החרדה הישראלית מפני הרקטות של החמאס זכתה לסימפטיה, לא פחות, ולעתים קרובות הרבה יותר, מסבלם של הפלסטינים, כולל הנשים והילדים החפים מפשע שנהרגו בהפצצות חיל האוויר.

כך שלא היתה אף הנחת יסוד מקובלת שלא נסתרה במהלך שמונת ימי מבצע עמוד ענן, אף מוסכמה על מעמדה של ישראל בעולם שלא עורערה, אף סטריאוטיפ ימני על אומה במצור שלא הופרך, אף אחד מהאלמנטים המרכיבים את השקפת העולם-כולנו-נגדנו שלא נשלל, לפחות חלקית, על ידי תמונת המציאות בפועל.

ישראל לא הייתה מבודדת, התקשורת לא הייתה עוינת, הנשיא אובמה עוכר ישראל התגלה כחבר אמתי לעת צרה ואפילו אירופה – כן, אירופה הבוגדנית – הצדיקה את פעולותינו. ואם למישהו היתה הצדקה לחוש מבודד ומקופח, בצדק או שלא בצדק, היו אלה הפלסטינים, ולא אנחנו: מבין 100 סנטורים ועוד 435 חברי בית הנבחרים המכהנים בקונגרס האמריקאי ההצהרה ה"מאוזנת" היחידה באה מפיו של הנציג המוסלמי היחיד ממדינת מינסוטה, קית אליסון, שסיכן את נפשו והרהיב עוז לקרוא לשני הצדדים "לגלות איפוק".

אי-אף-פי

כמובן שהאדוקים והקנאים, החשים כדגים מחוץ למים כשהעולם סביבם איננו אנטישמי כפי שסברו, עדיין הצליחו לאתר פיסקה ביקורתית פה או משפט נזפני שם כדי שיוכלו שוב לזעוק "אמרנו לכם" ולחזור ולהסתופף בגטו הישראלי שבנו מסביב. אבל בסך הכול, אין מה לומר, שבוע לא פשוט עבר על אלה המתעקשים להיצמד להגדרה העצמית של "עם לבדד ישכון", גם כשהעובדות מורות אחרת.

2. אבל לא רק לימין המסורתי נוצרה בעיה, המציאות הבינלאומית גם לא הקלה על רבים במה שמכונה השמאל העמוק. ככלות הכול, הנה סרבן השלום בנימין נתניהו, הפעיל הבכיר בקמפיין של מיט רומני, שזוכה לשיחות טלפון אינטימיות ולקריאות עידוד מאלוף נעורי הליברלים, ברק אובמה, בשעה שמטוסים ישראליים מפציצים את עזה והופכים את עריה לעיי חורבות.

אחרי שנים ארוכות של נבואות זעם על כך שמדיניותה של ישראל בשטחים תהפוך אותה למדינה מצורעת שתנודה על ידי הקהילה הבינלאומית בשעת צרה, שמאלנים מושבעים רבים, בעיקר באמריקה, התקשו לעכל את מצעד המנהיגים העולמיים המביעים עמה אמפתיה או את השורה הארוכה של מאמרי מערכת, גם בעיתונים הידועים בביקורתם על ישראל, שגינו הפעם דווקא את החמאס, ולא את ישראל.

מבקריה החריפים של ישראל באמריקה פתרו את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר באמצעות צמד המילים "הלובי היהודי" או "הלובי הציוני", שהצליח ככל הנראה לקחת את רוב העולם המערבי כבן ערובה, כמפורט, כך נראה, בפרוטוקולים של זקני ציון. "הנשיא אובמה תומך בישראל כי הוא סובל מסינדרום שטוקהולם" אמר אחד מהם, כשהוא נשען על התיאוריה הידועה שמקורה בשוד בנק שהתרחש בשנת 1973 בבירת שבדיה, שבמהלכו פיתחו מספר פקידי בנק שהוחזקו כבני ערובה יחסי תלות וקירבה עם שוביהם, ואף סייעו בהגנה עליהם לאחר ששוחררו משביים. כמו אובמה, כמובן.

אי-אף-פי

3. שר החוץ, אביגדור ליברמן, שיבח בתום המבצע את "העבודה המצוינת" שנעשתה ב"חזית ההסברה", ואכן אין להכחיש את היערכותם המרשימה או את עבודתם המאומצת של הגורמים שעסקו במלאכה, במשרד החוץ, משרד ראש הממשלה, דובר צה"ל ובקרב הארגונים היהודיים באמריקה.

אבל עם כל הכבוד לשגרירים רהוטים, דוברים בעלי מבטא מרשים, טיעוני הסברה יצירתיים, פוסטים מתוחכמים בפייסבוק או אפילו אותם מסרים מבריקים בטוויטר, שבימים הראשונים נחשבו לשוס רציני ואחר כך זכו לביקורת מקיר אל קיר – כל אלה אינם קשורים כלל להכרעת המערכה. מדובר הרי בעימות שהוא מלכתחילה "לא כוחות", כמו שאומרים הילדים: בהתמודדות מול ארגון טרור, המוגדר ככזה על ידי רוב העולם המערבי, הממומן ומחומש על ידי איראן, המקדש את הג'יהאד, מעריץ פיגועי התאבדות, חוגג מעשי טבח, מדכא את עמו, מחסל את יריביו הפוליטיים וגורר אותם באופנועים ברחובות העיר, חותר להשמדת ישראל, מכוון נגדה מאות רקטות ולא מתפנה ולו ליום אחד מה"מאבק המזויין" שלו – ישראל מנצחת בנוק אאוט, כמעט כברירת מחדל. וגם זה רק כל עוד איננה פולשת עם כוחות קרקע לשטח האויב.

המצב שונה לחלוטין, כמובן, כאשר ישראל נאלצת להסביר את הגיונו של איסור לייבא מוצרי מזון לאוכלוסייה מורעבת, או את הריגתם של נוסעים "אזרחים" במשט טורקי או את חוסר נכונותה ללכת לקראת אותה הנהגה פלסטינית שמוכנה לחתור להסדר או את הסתירה האינהרנטית, הבלתי-נתפסת בעיני רוב העולם, בין תמיכתה לכאורה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים לבין יישוב מאות אלפי יהודים ישראלים בשטחים המיועדים לאחת משתי המדינות הללו.

החדשות הרעות עבור ישראלים רבים הן שגם אם יש בורות, אנטישמיות ודעה קדומה, תדמיתה הבינלאומית של ישראל בכל זאת תלויה, מה לעשות, בעובדות המקרה, במציאות כפי שהיא, במידת ההיגיון והצדק שבעמדותיה. כשיש קייס חזק, לא צריך להתאמץ כדי לנצח, אבל כשהטיעון שלך חלש, אז צריך "להרים את הקול", כפי שכתב פעם משה סנה ז"ל בשולי אחד מנאומיו. ובדרך כלל, מה לעשות, הרמת הקול איננה מצליחה.

אבל מכיוון שרובנו משוכנעים עד להודעה חדשה שהבעיה איננה עם איכות המוצר, אלא עם אמצעי שיווקו, אז אין ספק שתעלה עכשיו דרישה לעוד מומחים למדיה חברתית, עוד אשפים בקריאייטיב, עוד דוברי אנגלית במבטא אוקספורדי ועוד סיסמאות קליטות שאפשר להעבירן ב-140 תווים או פחות בטוויטר (ואם זה לא יעבוד, הרי שזו הוכחה ניצחת לכך שהעולם שונא יהודים מימים ימימה וגם בעתיד הנראה לעין).

4. שלושה ישראלים, לכל הפחות, ראויים להוקעה בשל תרומתם לערעור תדמיתה של המדינה בשעת מלחמה, לאספקת , נשק תעמולתי יקר ערך לאויביה ולאשרור ההשמצות הנקלות ביותר של הגרועים שבשונאי ישראל. הראשון הוא שר הפנים אלי ישי, שאמר לעיתונאים שמטרת המבצע בעזה היא "להחזיר את עזה לימי הביניים"; השני הוא גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, שכתב במאמר בג'רוזלם פוסט שישראל צריכה לשאוב השראה מהפצצתן של הירושימה ונגסקי ו"להשטיח" את עזה לגמרי; והשלישי הוא חבר הכנסת מיכאל בן ארי שהאיץ בחיילי צה"ל "לכסח" את תושבי עזה, כי ממילא אין ביניהם אזרחים תמימים.

שלוש ההצהרות הללו – והן לא היו יחידות - הכתימו את שמה של ישראל ברחבי העולם והן יכולות להיחשב כהסתה לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מה שיותר חמור, זה ששום דבר לא עומד להשתנות בחייהם של שלושת האישים הללו: הם לא יוחרמו ולא ינודו והקריירה שלהם לא תיפגע והם ימשיכו לשבת סביב שולחן הממשלה ובמליאת הכנסת ולהיות מוזמנים כאורחים מכובדים למקומות הכי נחשבים.

ומה שהכי חמור שזה שככל הנראה עדיף לכולנו שלא נדע מה שיעורם של הישראלים התומכים בטון הדברים ובתוכנם, אף שתשובה חלקית לפחות תתקבל, לצערנו, כבר במוצאי יום הבחירות ב-22 לינואר.

5. בואו נסכים מראש: ישראל עומדת בפני אויב ברברי שליבו גס בחיי אדם; שצה"ל עושה ככל יכולתו כדי להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע, בעוד החמאס מנסה דווקא לפגוע בהם; שישראל פינתה את עזה לפני שבע שנים והייתה שמחה אילו הרצועה הייתה הופכת לסינגפור חי ופורח במקום לחממה של טרור ומוות; שאף מדינה לא הייתה מרשה שאזרחיה יהפכו למטרות קבועות לרקטות של האויב; שהחמאס מסתתר בכוונה מאחורי אזרחים כדי שישראל תאלץ לבחור בין נטישת יעדי הפצצותיה לבין הנזק התדמיתי שייגרם לה כתוצאה מפגיעה בחפים מפשע; שהשוואת המספרים המוחלטים של נפגעי שני הצדדים יוצרת "שקילות מוסרית" מזויפת בין התוקפן למתגונן; שאין צבא מוסרי יותר מצה"ל, וכך הלאה וכך הלאה.

ובכל זאת, ישנו צילום אחד של סוכנות רויטרס, שהבטתי בו, כמעט בטעות, ומאז, ככל שאנסה, הוא איננו מש מזיכרוני. רואים בו את ג'מאל מוחמד ג'מאל אל-דאלו בן ה-6; ואת יוסוף מוחמד ג'מאל אל-דאלו בן ה-4; ואת שרה מוחמד ג'מאל אל-דאלו בת ה-7: ואת התינוק איברהים מוחמד ג'מאל אל-דאלו בן השנה. שלושת הילדים הבוגרים יותר מונחים על גבם, האחד ליד השני, והתינוק למרגלותיהם. בתמונה אפשר להבחין רק במעט חבורות על פרצופיהם של הילדים; הם פשוט שוכבים שם, בעיניים עצומות, כמו ישנים, כאילו יקומו עוד דקה משנת הצהריים ויצאו לשחק בחצר, על משטח הברזל הכסוף בחדר המתים בעזה.

רוב הישראלים לא ראו את התמונה הזו, וגם לא את אלה הדומות לה. הם לא רוצים לראות אותה, גם לו יכלו. אולי הם שמעו על ההפצצה שבה נהרגו שמונת בני משפחת אל-דאלו, ועוד ארבעה אזרחים אחרים, אבל מאז הם לא חושבים על זה, וגם לא רוצים לחשוב על זה. רבים מהם כועסים על עיתון הארץ על החלטתו להעניק כותרת ראשית לאירוע במהלך ימי הלחימה.

כי עצם ההתעניינות בסבלם של הפלסטינים, שלא לדבר על הבעת תחושות של צער על אבדותיהם, גם אם מדובר באימהות למשפחה או בתינוקות בני יומם, נחשבים היום לא רק לסימן של חולשה אלא למעשה שיש בו אלמנט של בגידה, של סיוע לאויב בשעת מלחמה. ולא רק שפוליטיקאים רבים תורמים במודע להלך הרוח הזה ומלבים אותו, אלא שרק למתי מעט יש את האומץ לצאת נגדו בפומבי, אף שהם רואים בו הדרדרות מוסרית קשה.

הספר "שיח לוחמים" שהתפרסם אחרי מלחמת ששת הימים, על כל מגרעותיו ואולי גם סילופיו, נחשב על ידי בני גילי למניפסט של דור, למופת של ישראלי המתלבט במוסריות מעשיו, המתייסר עם מצפונו, לעולם ערכים שיש לשאוף אליו, גם אם קשה להשיגו. אבל מאז חלפו כמעט חמישים שנה, חיבוטי הנפש נעלמו ועימם גם הטלת הספק, ואת מקומם תפס זעם קדוש, החלטי ובטוח וראיית עולם של שחור ולבן, של טוב מוחלט מול רע שטני, של עליונות מוסרית אכסיומטית שאיננה מצריכה בדיקה מחודשת, של קורבניות אינסופית ושל קיפוח תמידי.

ותוצאתם הבלתי נמנעת של כל אלה היא התעלמות גוברת עד כדי דחיקה מהתודעה של אנושיותו של הצד השני, של סבלו ושל קורבנותיו, רבים ככל שיהיו, תמימים ככל שיהיו, צעירים ככל שיהיו, מכמירי לב ככל שיהיו, כמו ילדי משפחת אל-דאלו, הקטנים והרכים, שארשת פניהם השלווה הייתה שוברת לבבות אלמלא נעצמו העיניים מראותה.

בספר משלי כתוב "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" ואצלנו עדיין אין שמחה, לפחות לא על מותם של ילדים, אבל גם צער כבר אין, רק אדישות. "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן" כתב חיים נחמן ביאליק אחרי פרעות קישינב בתחילת המאה הקודמת, אבל לא ברור אם התכוון גם לילדים קטנים של צוררי ישראל, ובוודאי שלא נתן את דעתו לדמו של ילד פלסטיני קטן שנשפך כ"נזק נלווה" - COLLATERAL DAMAGE – בהפצצה מוצדקת לחלוטין של חיל האוויר הישראלי.

האם החברה הישראלית פיתחה אדישות לסבל האחר ? הגיבו באמצעות הפייסבוק שלכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו