בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראש השב"כ נגד המשיחיים

עשן הסיגרים מסתיר את הדיון האמיתי

דיסקין אמנם זקוק לקצת פרופורציה, אך כדאי להקשיב לו דווקא מפני שלא שלל תקיפה באיראן. דיון על המלחמה, נתניהו וברק הכרחי ערב הבחירות

47תגובות

טוב עשה ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, שהתראיין באריכות  לדרור מורה ב"ידיעות אחרונות" ופרסם את רשמיו השליליים מעבודתו במחיצת ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק. חשוב לקיים דיון ציבורי בענייני מלחמה ושלום, בייחוד לפני בחירות שבהן מתמודד נתניהו על כהונה נוספת בהנהגת המדינה וברק מועמד להישאר בתפקידו. עדותו של דיסקין על תפקודו של הצמד תורמת לחופש המידע והדיון.

דיסקין מקמץ בפרטים ומתמקד באירוע אחד: דיון מצומצם שהתכנס במטה המוסד ב-2010, ובו הורו ראש הממשלה ושר הביטחון להעמיד את צה"ל בכוננות לפעולה התקפית באיראן. ההנחיה נתקלה בהתנגדות הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש המוסד מאיר דגן, ולא בוצעה בסופו של דבר. הסיפור אינו חדש, ופרטיו נחשפו לפני חודשיים בתוכנית "עובדה". דיסקין מוסיף לו בעיקר צבע: הסיגרים שעישנו נתניהו וברק לעיני כפופיהם, כוסות המשקה שמזג לעצמו שר הביטחון, טבחי המוסד בכובעיהם הלבנים. הוא מתאר תחושות עלבון, ומספר על המרד הפרטי שלו: "בשלב מסוים אמרתי שאני אפסיק לשבת בדיונים שמעשנים בהם סיגרים".

מסקנתו של דיסקין מהתנהלותם של נתניהו וברק באותו דיון, שנראתה לו כ"זלזול מוחלט בכל האנשים", היתה שהם לא ראויים להנהיג את ישראל למלחמה נגד איראן. דיסקין מעריך שהמלחמה עם איראן בדרך. אך בניגוד לחברו דגן, שהתנגד לעצם הרעיון של הפצצת מתקני הגרעין האיראניים, דיסקין לא שולל את היציאה לפעולה. הוא רק חושש שנתניהו וברק ייצאו למלחמה משיקולים לא ענייניים, שהוא קורא להם "משיחיים", וייכשלו בניהול המשבר.

דודו בכר

מדברי דיסקין אפשר להבין, שמנהיגות טובה במלחמה מחייבת התנזרות מסיגרים ואלכוהול. כדאי שיקבל קצת פרופורציה. וינסטון צ'רצ'יל היה שתיין כבד, חובב סיגרים, ובזמן מלחמת העולם השנייה ערך כל ערב במעונו סעודות רוויות שמפניה, שעליהן שקד צוות טבחים, מלצרים ומשרתים על חשבון הממלכה. הוא פרש כל יום לסיאסטה, עבד מחדר האמבטיה, סבל מהתקפי דיכאון וזעם והתבטא בזלזול כלפי הכפופים. הגנרלים שלו - בדומה לאשכנזי ודיסקין - חשו שאין לו שום אמון בהם. (כל המובאות מהביוגרפיה של ג'פרי בסט, "צ'רצ'יל"). לפי מדד ההתנהגות של דיסקין, צ'רצ'יל לא היה ראוי להנהיג את הקרב על בריטניה או הפלישה לנורמנדי.

אבל למה להרחיק עד שם? התופעות האלה מוכרות גם מההיסטוריה הצבאית שלנו. בימי הקרב על צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, מהקרבות המכריעים ורוויי הדם בכל מלחמות ישראל, מפקד החזית חיים בר-לב עישן סיגרים, מפקד האוגדה אריאל שרון ואנשי המטה שלו נהנו מגבינות איכותיות, והאלוף ברן, יריבו של שרון, פיקד על אוגדתו עם ויסקי בנגמ״ש. הגנרלים התנצחו ברשתות הקשר על האחריות לכשלונות ועל הקרדיט להצלחות - בזמן שחייליהם נשרפו למוות בטנקים הבוערים ונטבחו בתעלות החווה הסינית. (המובאות מספרו של עמירם אזוב, "צליחה"). מפקדיו של שרון ב-1973 סברו שהוא פועל רק משיקולים פוליטיים ואופורטוניסטיים; דיסקין, לעומתם, רואה בו מנהיג שהציב בראש את טובת המדינה. הכל שאלה של גיאוגרפיה ועיתוי.

בחזרה לימינו: דיסקין מצטרף לדגן בטענה שנתניהו וברק ניסו "לגנוב" החלטה על יציאה למלחמה באיראן, כשהנחו להציב את צה"ל בכוננות שהיתה יכולה להתגלגל לפעולה, בלי דיון מקדים ואישור בפורום מוסמך כמו הקבינט. הוא מתעלם מההסבר החלופי והלא פחות משכנע לוויכוח שהתנהל בדיון הגורלי: אשכנזי כשל בהכנת הצבא למלחמה נגד איראן, וניסה לכסות על כשלונו בטיעונים פרוצדורליים וביורוקרטיים. דו"ח מבקר המדינה בפרשת הרפז, שיתפרסם מחר (ראשון), מתאר את הרמטכ"ל הקודם כקצין רודף כבוד, שהוא ולשכתו עסקו מעל לראשם בשמירת "מעמדו" ובתככים נגד שר הביטחון ועוזריו. אפילו דיסקין מותח ביקורת קשה על חברו אשכנזי, בגלל "הכשלים החמורים" של הצבא בהכנת ההשתלטות על המשט הטורקי לעזה. אולי טוב שהמטכ"ל הזה לא עמד במבחן העליון של פעולה באיראן.

ובכל זאת, אסור להתעלם מהביקורת של דיסקין על ברק ונתניהו. כדאי להקשיב לו דווקא מפני שאינו מתנגד למלחמה, ומתאר את עצמו כנץ כוחני. הוא מתאר תחושה קשה של חוסר גיבוי ובריחה מאחריות. אין לו ספק שאם הפעולה באיראן תסתבך, נתניהו וברק ישליכו את האשמה על צמרת הצבא וקהילת המודיעין (כפי שעשו קודמיהם ב-1973 והם עצמם בפרשת המשט). לתחושה הזאת שותפים, כנראה, גם הבכירים האחרים שנכחו בהתייעצויות על הפעולה באיראן.

ראש הממשלה ושר הביטחון אולי הרבו בדיונים על איראן, כטענת ברק, אבל נכשלו לחלוטין ביצירת האמון אצל כפופיהם, שהם יובילו אותם לקרב ויעמדו לצדם בשעת צרה. תגובת נתניהו לטענות דיסקין, שמאשימה את ראש השב"כ לשעבר באופורטוניזם פוליטי ומתעלמת מטענותיו המהותיות, רק מגבירה את החשש שמשהו מאוד יסודי רעוע בדרג המדיני הבכיר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו