בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה עדיין לא פרצה אינתיפאדה?

בניגוד למשתמע מחלק מהפרשנויות הביטחוניות בישראל, הפלסטינים אינם פיונים של הנהגותיהם; ללא אמון בהנהגה לא תהיה התקוממות

64תגובות

השאלה העולה בימים האחרונים, “האם העימותים מבשרים אינתיפאדה שלישית”, נשאלת מזווית ראייה צבאית־ישראלית צרה, שמקבלת את השליטה הישראלית על הפלסטינים כסדר הטבעי שהפלסטינים מפרים. השאלה ההפוכה שצריכה להישאל היא איך זה שהאינתיפאדה השלישית עדיין לא פרצה.

מאותה זווית צרה התמקדו אתמול בישראל בשאלה אם טיל אחד שנורה מעזה מבשר גם הוא שינוי וסיום שלושה חודשי "שקט", תוך התעלמות שגרתית מהעובדה שלתושבי עזה אלה לא היו חודשי שקט: באותם חודשים צה”ל המשיך לירות על אזרחים - דייגים, חקלאים ומלקטי גרוטאות בשולי הרצועה, לפצוע אחדים ולעצור – בעיקר דייגים, תוך החרמת סירות הדייג שלהם. כמו בעזה גם בגדה – כאשר הפלסטינים אינם יוצאים להתעמת עם חיילי צה”ל, אין זה אומר שיש “שקט” ושהסדר הבלתי מופרע הוא גם הסדר הטבעי.

מחלקת המשא ומתן באש”ף מקיימת מעקב יומי אחר אירועים “תלויי כיבוש”, שמתועדים על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים וארגונים אזרחיים שונים. מדי יום מפרסמת המחלקה רשימה של 150 עד 200 אירועים כאלה. גם כאשר אין בה מקרי פציעה או מוות, תמיד יש בה ירי של חיילי צה”ל, התנכלויות של מתנחלים, פשיטות צבאיות על כפרים או ערים, הריסות בתים, תפיסת בתים לצרכים צבאיים, מעצרים, מחסומים ניידים, חסימת כבישים וכו’.

הרשימה היומית של אירועים תלויי כיבוש אינה כוללת חוויות שגרתיות של השפלה במחסומי היציאה לישראל, מניעת יציאה מעזה או מהגדה, חיים בצל האדמה שהופקעה להתנחלות שכנה או לחומה, מגבלות כלכליות, דיווחים על שעות המתנה במשרדי המינהל האזרחי, תוצאות ההזנחה המוניציפלית במזרח ירושלים, דיווחים על חקירות במתקני השב”כ השונים והרשעות סיטונאיות בבתי המשפט הצבאיים.

אמיל סלמן

כשמביאים בחשבון את רגשות הזעם והתסכול, המפתיע הוא שהם לא מתפרצים וסוחפים את רוב הציבור הפלסטיני. נכון שמחמוד עבאס ומנגנוני הביטחון שלו חוששים מאינתיפאדה חדשה, ובייחוד מחטיפתה בידי החמושים – כפי שקרה באינתיפאדה השנייה – אבל זה לא מסביר את האיפוק הכל־פלסטיני.

בניגוד למשתמע מחלק מהפרשנויות הביטחוניות הישראליות, הפלסטינים אינם פיונים של הנהגותיהם – בכירות יותר או פחות – שמסכנים את חייהם מול עמדות צה”ל על פי פקודה, או נמנעים מהתעמתות עם חיילים בשל פקודה הפוכה. המפתיע בהפגנות התמיכה באסירים אינו המאות שהשתתפו בהן, אלא עשרות ומאות אלפי בני אדם שיש להם כל הסיבות להפגין נגד מי שמסמלים את השלטון הזר, ולא עשו זאת.

הקורבנות והסבל שהיו כרוכים בהתקוממויות הקודמות ובדיכוי הישראלי שלהן לא הניבו את השינויים המיוחלים. להיפך. אנשים רבים חושבים ששתיהן הסתיימו בהרעת המצב. אבל כישלון אינו סיבה מספקת לא לנסות אינתיפאדה שלישית.

לכן, הסבר מרכזי אחד להתמהמהותה הוא חוסר אמון בהנהגות: בין אם זו של פתח, שחלק ממנה קורא להפגין וחלק אחר קורא להיזהר, ובין אם זו של חמאס - שמדברת בשני קולות: קול הפסקת האש וההתייצבות והפיתוח כשזה נוגע לרצועת עזה, וקול המאבק עד חורמה כשזה נוגע לכל מקום אחר.

בחודשיים האחרונים, אחרי האופוריה של מה שתואר כניצחון פלסטיני ב”עמוד ענן” וירח דבש של פגישות בין חמאס לפתח, דוברים משתי התנועות שוב מתכתשים מילולית בשאלה מי הוא הצד האחראי לכך ששיחות הפיוס לא מתקדמות. התכתשות פומבית כזו היתה בשבת האחרונה, כשהיו”ר (המושבת) של הפרלמנט הפלסטיני, נבחר חמאס עזיז דוויק, זלזל בהישגי תנועת פתח. בהלוויית ערפאת ג’רדאת, העציר הפלסטיני שמת בזמן חקירתו בשב”כ, קראו צעירים תומכי חמאס קריאות ברמקול, בזמן נאומו של מי שהיה אמור לייצג את כל הזרמים הפוליטיים – עבאס זכי, איש סעיר, כפרו של ג’ראדאת. צעירי פתח נשלחו לקחת מהם את הרמקול, בעיצומו של האירוע הממלכתי.

מסקנה רווחת היא ששתי ההנהגות עסוקות בשמירה על ההגמוניה שלהן – כל אחת בתחומה – יותר מאשר בחתירה אמיתית לביטול הכפילות השלטונית, הפילוג שמחבל ביכולת לבנות אסטרטגיה אחת נגד הכיבוש. והנהגות חדשות – או ארגונים חדשים ומחדשים – מתבוששים לצמוח ולעורר התלהבות.

פרוץ המהפכות במדינות ערב הפיח בתחילה רוח אופטימית בקרב הפלסטינים – וגברו היוזמות לפעולות עממיות ישירות. ההנחה של הפלסטינים היתה שהמשטרים המפויסים עם ישראל נפלו או יפלו בקרוב, ושמאזן הכוחות האזורי ישתנה במהירות. בינתיים התברר להם שהאחים המוסלמים והמורדים בסוריה פועלים מתחת למטרייה אמריקאית, ושהעמים האחים שקועים בצרות המהפכה ומהפכת־הנגד שלהם, ואינם פנויים עדיין לשבירה של כללי המשחק שמיטיבים עם ישראל. לכן המסקנה היא שיש להתאפק עדיין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו