בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שאין לו תחליף

התחושה שבקבינה הלאומית יושב נהג מנוסה ואחראי הזניקה את שרון לשיאים של פופולריות. בערוב ימיו, הוא זכה לעדנה בינלאומית שלא הכיר

2תגובות

פורסם לראשונה ב-6.1.2006

הישגו הגדול של אריאל שרון כראש ממשלה היה היציבות והסמכותיות שהקרין כלפי הציבור. בחמש שנות כהונתו הפך את עצמו לציר המרכזי של הפוליטיקה הישראלית, לאיש שאין לו תחליף. בחירתו לראש הממשלה ב-2001, תחת הלם האינתיפאדה הפלשתינית, החזירה בבת אחת את הרגיעה למערכת שלטונית סוערת ומפוררת. ניסיונו העשיר של שרון, קור רוחו המופגן במצבי לחץ, ואפילו כובד גופו, שיכנעו את הישראלים שיש להם על מי לסמוך. לכך נוספה ידידותו האיתנה עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, שנתן גיבוי לשרון מול ביקורת עולמית קשה.

התחושה שבקבינה הלאומית יושב נהג מנוסה ואחראי הזניקה את שרון לשיאים של פופולריות, הביאה אותו לניצחון סוחף בבחירות 2003 ולהובלה ללא תחרות בסקרים לקראת הבחירות ב-2006. מעמדו נשמר גם כשמאות ישראלים נהרגו בהתקפות טרור פלשתיניות והכלכלה איימה לקרוס, וגם כשפינה את המתנחלים מגוש קטיף וזכה, בערוב ימיו, לעדנה בינלאומית שלא הכיר.

שרון יורד מהבמה כשהוא מותיר אחריו מורשת מעורבת. הוא הוביל שלושה מהלכים מרכזיים: כיבושן מחדש של ערי הגדה המערבית וכליאתו של יאסר ערפאת במוקטעה; בניית גדר ההפרדה; ופינוי 25 ההתנחלויות מרצועת עזה וצפון השומרון. הצלחתו לפנות את המתנחלים ללא קרע פנימי וכמעט ללא אלימות, היתה מופת של מנהיגות לאומית, שראויה לשמש דוגמה לכל יורש עתידי.

רויטרס

השולייה שהיה לקוסם - אמיר אורן על אריאל שרון | יוסי ורטר על המנהיג הישראלי האחרון | עמוס הראל על האיש שהכניע את הטרור - ושרטט את הקווים לנסיגה | משבר האמונה שחולל שרון - אנשיל פפר | אריאל שרון: 2014-1928 |

שרון הופתע בעצמו מהזינוק הפתאומי שלו מהמדבר הפוליטי, שבו נתפש כאיש העבר, כסמל הכוחניות הימנית, ללשכת ראש הממשלה בירושלים. את שנתו הראשונה העביר בלימוד התפקיד והבנת מגבלותיו. רבים תהו אז אם "יש לו תוכנית" ואסטרטגיה לסיום המלחמה עם הפלשתינאים, או רק ארסנל של צעדים טקטיים ותגובות נקודתיות. רק בשנה השנייה העז ליטול יוזמה ושיגר את צה"ל למבצע "חומת מגן" בגדה, בשיאה של מתקפת פיגועי ההתאבדות בערי ישראל. המבצע הצליח לבלום, או להאט, את גל הטרור, אך כשל בהכרעת המלחמה. ערפאת נחלש, אבל סירב להיכנע, אפילו כשבוש הצטרף לשרון בקריאה להחלפת המנהיגות הפלשתינית.

"חומת מגן" והכיתור האובססיווי של ערפאת במוקטעה היו המשך טבעי לקריירה הכוחנית של שרון, בצבא ובפוליטיקה, שבה נרשמו הישגים מרשימים - ובראשם צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים - בצד ביזיונות מחפירים כמו פעולת קיביה, קרב המתלה במבצע קדש ומלחמת לבנון. ההבדל העיקרי היה בהכרתו של שרון, אחרי שהצליח להעפיל לצמרת, ששלטונו תלוי בשני גורמים: הסכמה פנימית ותמיכה אמריקאית. שניהם חמקו מידיו ב-1982 והביאו למפלתו בלבנון ולדחיקתו לשוליים הפוליטיים. כשזכה סוף סוף בהזדמנות המיוחלת, שמר כל הזמן על "המצפן הכפול" בבית ובוואשינגטון.

רק אחרי שהתברר לשרון, שהטרור נמשך גם אחרי המבצעים הגדולים בגדה המערבית, ושישראל נקלעה לבידוד בינלאומי ומשבר כלכלי, החלה התפנית הגדולה שלו. הצעד הראשון היה הסכמתו להקמת גדר ההפרדה, שלה התנגד בתחילה בתוקף. למרות הכחשותיו וטענותיו החוזרות שהגדר היא "רק אמצעי נוסף" נגד פיגועים, שרון הבין היטב שבנייתה תסמן את הגבול העתידי של ישראל ותוביל לנסיגה מרוב הגדה המערבית.

אין פלא שניסה בתחילה להעביר כמה שיותר טריטוריה לצד הישראלי שלה, ואף רצה להקים גדר מזרחית, שתכלא את ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית בגב ההר. רק אחרי שנתקל בהתנגדות אמריקאית ובהחלטה עוינת של בית הדין הבינלאומי בהאג, נתלה שרון בפסיקת בג"ץ כדי להזיז את הגדר לתוואי הגיוני יותר, סביב גושי ההתנחלויות של אריאל, מעלה אדומים וגוש עציון. הגדר המזרחית נזנחה.

מהגדר התקדם שרון, במהלך 2003, לקבלת "מפת הדרכים" המובילה למדינה פלשתינית, והכריז לראשונה שהכיבוש רע לישראל, תוך שהוא מעורר תגובות זועמות במפלגתו. אחרי שתהליך המפה קרס והפיגועים נמשכו, הוא נקלע לשפל ציבורי. המחוג בסקרים צנח למטה, בוש התרחק, והקונסנסוס סביב המלחמה נשבר. שרון נראה כמנהיג מאובן שאיבד כיוון באמצע הקרב.

ואז התנער, והעז לעשות מה שהפחיד את קודמיו: להתייצב באומץ מול המתנחלים, שותפיו הפוליטיים בעבר, ולומר להם שהגיעה השעה להתקפל. כשהודיע על ההתנתקות קבע שרון לוח זמנים של כשנתיים לביצועה, שנראה בתחילה כפתח להתחמקות אפשרית, ובהמשך התברר כנתיב אחראי ושקול. שלא כמו יצחק רבין ואהוד ברק, שהאמינו בהפתעות מדיניות, שרון הרגיל בהדרגה את הציבור הישראלי, הפלשתינאים והקהילה הבינלאומית לרעיון. הוא פירק את המוקשים הפוליטיים, הכין את הצבא והמשטרה, צבר תמיכה ובודד את מחנה "הכתומים" שהתנגד לפינוי. רק כשהמאבק בדעת הקהל הוכרע, יצאו הכוחות לפנות את התושבים מנוה דקלים, כפר דרום, נצרים וכדים.

צוואתו המדינית של שרון מחשיבה את הדמוגרפיה יותר מאשר את הטופוגרפיה שבה האמין בעבר. בהצהרותיו ובנאומיו האחרונים חתר לסיים את השליטה בפלשתינאים ולכנס את ישראל לגבול חדש, קביל יותר מבחינה בינלאומית, שיכלול את "גושי ההתיישבות" ואזור ביטחון בבקעת הירדן. מפת הגושים שלו כללה גם את חברון, ובית אל ועפרה, הרכס הצופה אל נתב"ג, ואת המשך השליטה במזרח ירושלים ובגולן. זה הרבה פחות מהמינימום שעליו מדברים הפלשתינאים, ואפילו כדי להגיע לקווים כאלה יהיה צורך לפנות רבבות מתנחלים מעומק השטח.

גם כשדיבר על "ויתורים כואבים" ונסיגות, ואפילו כשביצע אותם, שרון נותר חשדן כלפי השכנים ונאמן לדברי אמו ורה, שלימדה אותו "לא להאמין להם". המשפט שאיפיין אותו היה "בל נשכח, פה מדובר בערבים". הוא תיעב את ערפאת, זילזל במחמוד עבאס, החרים את בשאר אסד ולא התמסר לחיזורים של מובארק. בעיניו, העולם הערבי לא השלים עם "הזכות המולדת" של העם היהודי להקים מדינה יהודית "בערש הולדתו", וישראל נידונה לסכסוך ממושך, אולי נצחי, עם סביבתה העוינת.

זכויות האדם של הפלשתינאים לא עיניינו אותו גם כשקרא לסיום הכיבוש. תגובותיו הקשות לפיגועים, הבטחותיו החוזרות ל"הקלות", שמעולם לא קוימו, כמו גם התחמקותו החוזרת מפינוי המאחזים, הראו שגם אחרי שפינה התנחלויות, שרון נותר רחוק מהעמדות הבסיסיות של השמאל. אין פלא, שהתומכים האדוקים של הפלשתינאים, בישראל ובחו"ל, המשיכו לראותו כאיש מלחמה וחורבן, גם אחרי שהפך לחביב המרכז הפוליטי.

ביחסו ל"עולם" שמחוץ לאזור עבר שרון תפנית. בשנה האחרונה הוא התקרב לאירופה, אותה תיאר בעבר כעוינת ואנטישמית, והכיר ביכולתה למלא תפקיד מועיל. ביקורו בקיץ שעבר אצל נשיא צרפת, ז'אק שיראק, והופעתו בעצרת האו"ם בספטמבר, מיד אחרי השלמת הנסיגה מעזה, זיכו אותו באהדת מנהיגים שסלדו ממנו בעבר. בנאומו באו"ם הכיר שרון, בפעם הראשונה, בזכותם של הפלשתינאים למדינה. עד אז תיאר את המדינה הפלשתינית כאילוץ, כחוסר ברירה, לא כזכות מוכרת.

כפוליטיקאי הוא הפגין יכולת מדהימה לשליטה ותמרון, לעג למספידיו והראה שהוא יודע לקרוא את יריביו טוב יותר. ניסיונו במלחמה לימד אותו שמנצח מי שמחזיק מעמד על הרכס, שצריך לדעת לספוג ולתת לאויב לבזבז את התחמושת לפני שתוקפים בחזרה. תמיד קיבל החלטות ברגע האחרון, אבל אז דבק בהן בעקשנות. כך הצליח להעביר את תוכנית ההתנתקות בממשלה ובכנסת, מול "המורדים" במפלגתו, עד שהגיע ל"מפץ הגדול" ובלי סנטימנטים פירק את הליכוד - המפלגה שהקים אחרי פרישתו מהצבא ב-1973. כך מעך שוב ושוב את יריבו הגדול, בנימין נתניהו.

פירוק הליכוד והקמת "קדימה", מהלכיו האחרונים של שרון, היו אופייניים לדרכו הפוליטית: פרגמטיסט קיצוני שאימץ רעיונות של אחרים, בז לאידיאולוגיה והאמין שכל ברית יפה לשעתה. הוא לא היה הראשון ששיווק את עצמו כ"ממלכתי", כפרשן המוסמך של האינטרס הלאומי מול "הפוליטיקאים". הוא אהב את דימוי החייל-האיכר, שבא מהחווה למזנון הכנסת כמושיע העם. כמו יצחק שמיר ורבין, גם שרון הפך את השפה הדלה, הרטוריקה המשובשת וההומור הציני לנכסים של "אותנטיות". הציבור קנה את התדמית בהתלהבות והעלים עין מעננת השחיתות שאפפה את ראש הממשלה ומשפחתו. החקירות והחשדות לשוחד שלא פסקו גם אחרי סגירת "תיק האי היווני", ואפילו הרשעת הבן עמרי בעבירות בפריימריס של אביו לא סדקו את הפופולריות של שרון.

הבעיה בגישתו היתה, שהיא השחיתה את המערכת הפוליטית ועודדה תרבות של הערצה עיוורת למנהיג, שעליה נשענה "קדימה", תוך הפניית עורף לכל ויכוח על רעיונות ודרך. זה נראה כמחיר סביר להשגת יעדים לאומיים כמו עיצוב הגבול והרגעת המלחמה, אך קשה לקיים כך תרבות שלטונית לאורך זמן.

כשמיר בשעתו, שרון הצטיין בניהול לשכתו ובעבודתו עם הביורוקרטיה הביטחונית והאזרחית. הוא הקשיב לקצינים ולפקידים ונתן להם להתבטא, גם כשהתעלם מעצותיהם. כשהתפנו תפקידים בראש מערכות הביטחון והמודיעין, הוא הציב בהם את נאמניו. כך מינה את מאיר דגן לראש המוסד, את שאול מופז לשר הביטחון, את דן חלוץ לרמטכ"ל ואת משה קפלינסקי לסגנו. זה היה אופייני לשרון: שנים אמרו שצריך למנות טייס בראש צה"ל, והוא ביצע את המהפכה. כמו גם את הרפורמה במס, וסילוק החרדים מהשלטון, והתפנית במדיניות הכלכלית. אחרים דיברו והציעו רעיונות, והוא עשה.

בהתנהלותו הציבורית הראה שרון איפוק משמעת של פלדה. הוא למד מהלקח של קודמיו, שדיברו ללא הפסק ברדיו והגיבו לכל שטות, ודיבר רק אחרי הכנה יסודית ושינון המסרים. כך היה אפילו בשיחות הטלפון שלו עם כתבים, בליל האשפוז הראשון שלו לפני כשלושה שבועות. ראיון אתו היה סיוט לכל עיתונאי. הוא התבצר בנקודות שהכין מראש ולא סטה מהן. כך הצליח חברו הקרוב והאסטרטג שלו, ראובן אדלר, לשווק את "שרון החדש" לציבור כאיש מתון ושקול.

את לשכתו ניהל בלי התככים וההדלפות שהעיבו על כהונת קודמיו. מנהל הלשכה הראשון, אורי שני, סולק אחרי שהתחזק מדי. יורשו, דב ויסגלס, פעל כשר החוץ הפרטי של שרון ובשנה וחצי האחרונות תיפקדה הלשכה ללא מנהל, כפדרציה של עוזרים נאמנים לבוס, איש איש והטריטוריה שלו, והוא מושל ביניהם.

שרון ראה עצמו שני רק למורו ורבו, מייסד המדינה דוד בן גוריון. בדרכו לקדנציה השלישית הציב לעצמו שני יעדים ש"הזקן" לא הצליח להשיג: קביעת גבולות המדינה ורפורמה במבנה המשטר, שתחזק את האפקטיוויות השלטונית ותחליש את המפלגות. הציבור התעניין פחות בפרטים, וראה בבחירות הקרובות משאל עם על המשך שלטונו של שרון. סמכו על "הסבא הלאומי", שהוא כבר יידע מה לעשות.

אבל בסופו של דבר, אפילו שרון לא הצליח לחמוק מהטרגדיה של כל קודמיו. איש מראשי הממשלה בישראל לא פרש בכבוד ובשלווה מתפקידו. רבין נרצח, לוי אשכול מת ממחלה, והיתר הפסידו בבחירות או בהדחה פוליטית. שרון מסיים את תפקידו כמנהיג נערץ, שידע לעמוד מול אויביו מבית ומחוץ, וכשל בקרב ההירואי על בריאותו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו