בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מנחם בגין: "יבוא יום וזה יהיה נקרא מדינה פלשתינאית"

במלאות 35 שנה לחתימה על הסכם השלום עם מצרים, חושף ארכיון המדינה עשרות מסמכים המספקים הצצה למאחורי הקלעים של המשא ומתן

43תגובות

שר החוץ, משה דיין, נשמע מיואש בשיחתו עם סגן נשיא ארה"ב, וולטר מונדייל, שהתקיימה במלון "המלך דוד" בירושלים ב-2 ביולי 1978. “אני מנוסה במשא ומתן עם הערבים זה 30 שנה, בלא תוצאות, פרט לכך שחלק מאלה שניהלנו איתם משא ומתן נרצחו", אמר.

פרוטוקול השיחה בין השניים מתפרסם היום (רביעי) באתר האינטרנט של ארכיון המדינה, לצד כ-70 מסמכים בני מאות עמודים המתעדים את שיחות השלום הישירות בין ישראל למצרים, שהחלו לאחר ביקורו של הנשיא אנואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977. הפרסום המלא, בכותרת "בלב כואב אך בראש מורם – מקמפ דייוויד להסכם השלום", עלה לאינטרנט במלאות 35 שנה לחתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים, ב-26 במארס 1979.

להורדת האפליקציה של פרסום הפרוטוקולים מארכיון המדינה לאייפון ולאנדרואיד

הפרסום כולל מסמכים מחדרי החדרים של הדיונים הסודיים בין הצדדים, בהם מברקים, מכתבים, רישומי שיחות ופרוטוקולים של ישיבות ממשלה ושל צוותי המשא ומתן. בין השאר, נחשפים לראשונה רישומי שיחות של חברי המשלחת הישראלית שרשם בכתב ידו פרופ' אהרן ברק, שכיהן אז כיועץ המשפטי לצוות המשא ומתן הישראלי. ברק תיעד כמה מהפגישות החשובות ביותר, בהן לא נכח רושם פרוטוקול. בחלק מהמסמכים ישנם קטעים שלמים שעדיין אסורים בפרסום וצונזרו. "לפרוטוקולים אלו חשיבות רבה, כיוון שעד היום לא התפרסמו מסמכים מקוריים מוועידת קמפ דיוויד", אמרו בארכיון המדינה.

משה מילנר/לע"מ

עיון במסמכים, הכתובים בעברית ובאנגלית, בכתב יד ובמכונת כתיבה, מגלה מה הביא את ראש הממשלה, מנחם בגין, שקבע בתחילת הדרך כי אין להעלות על הדעת את פינוי היישובים הישראלים בסיני, להסכים לפינוי עד אחרון המתיישבים, ולומר: “הכל יהיה על ראשי. אבקש שעזר ויצמן יגן עלי מפני גאולה כהן". 

המסמכים מגלים גם איך הצליח נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, להביא את בגין וסאדאת מהטחת ההאשמות הדדיות לידידות ואמון הדדי; איך התקשה שר החוץ דיין, לשעבר איש "העבודה", להסכים לפינוי היישובים מסיני, אך בסוף הצהיר בכנסת: “עדיף שלום בלי שארם א־שייך מאשר שארם א־שייך בלי שלום"; ואיך דווקא עמיתו, עזר ויצמן, איש הליכוד, הצהיר: “אם אני יכול להגיע היום להסכם שלום, אני מוכן לבוא לפתחת רפיח ולומר להם לעזוב".

המסמכים מתעדים גם את תרומתו של אריאל שרון למשא ומתן, כשהצהיר כי "למען השלום" הוא "בעד הורדתם של היישובים". מנגד, הם מגלים איך התחמקו הפוליטיקאים הישראלים מהדרישה להקפיא את בניית ההתנחלויות במהלך המשא ומתן, איך מצאו "נוסחה" שסייעה להם להתחמק מהכרעה בשאלת מעמדה של ירושלים ואיך "פתרו" את הסוגיה של עתיד יהודה, שומרון וחבל עזה. עיון בחומר מסייע גם להבין מדוע שחרר הנשיא קרטר אנחת רווחה בסוף התהליך, ואמר: “מה שהשגנו עד כה איננו פחות מנס. יד אלוהים היתה במה שהושג". 

כמה שעות לאחר הפגישה בין דיין ומונדייל, ב-2 ביולי 1978, התקיימה פגישה בדרג גבוה יותר, בה השתתף גם ראש הממשלה בגין. בפגישה זו נכח גם אריאל שרון, שהיה אז שר החקלאות. צפו בראש הממשלה בגין, בדיון על הסכמי קמפ דייוויד בכנסת:

“אני לא יודע, זה מוזר להיות שייך למדינה היחידה בעולם שצריכה לשכנע בזכותה להתקיים ובזכותה לביטחון", אמר שרון. בהתייחסו לדרישה הערבית שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, הביע "אבי ההתנחלויות" התנגדות נחרצת. “אני לא מומחה להחלטה 242 (החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה לאחר מלחמת ששת הימים וקבעה כי ישראל צריכה לסגת מהשטחים שכבשה, ע”א) - אני חקלאי. ליתר דיוק - איכר. אני רוצה לומר זאת במלים פשוטות: אם תשאל אותי אם ישראל יכולה לסגת מהגדה המערבית, התשובה היא לא".

עוד הוסיף שרון כי "לחמתי בכל המלחמות של המדינה הזאת במשך 30 שנה. ראיתי את כל הפחד והדברים הנוראיים ביותר של המלחמה. האמן לי, מי שראה את הדברים האלה רוצה שלום יותר מכל אחד אחר... אבל אני רוצה לא להמעיט בחשיבות של דבר אחד: אף שאנחנו רוצים שלום, אנחנו אומה שמוכנה להילחם. ואני יכול לומר לך, שאף שהשתתפתי בכל המלחמות, והאמן לי, אני רוצה שלום, אני מוכן להילחם שוב בעוד עשר מלחמות כדי להבטיח את הקיום של הארץ הזאת".

בסוף אותו החודש, ב-25 ביולי 1978, התקיימה ישיבה של ועדת חוץ וביטחון, בה מסר שר הביטחון, עזר ויצמן, עדכון על פגישתו עם נשיא מצרים סאדאת שנערכה ב-13 ביולי בזלצבורג שבאוסטריה.

ויצמן תיאר את חוויותיו ורשמיו בדרכו הייחודית: "יש כמה דברים שהם מאוד אנושיים, אינטימיים. אתה יושב עם בן אדם, הוא בן 60, הוא מנהיג אומה, הוא תקף אותנו, הוא נלחם בנו, הוא היה עם הנאצים... אתה יושב עם אדם כזה, שהוא מנהיג של 40 מיליון נפש".

בהמשך הוסיף ויצמן: "אני לא אשתחרר מהעובדה שהוא הערבי הראשון שעושה מהלך משוגע כזה, מנקודת הראות שלנו. אני מודה שלפחות חלק מחברי, שמרביתם עסקו בביטחון מגיל 18, חלק מהתפיסה שלנו היתה שבדור שלנו לא נראה ערבי שיכיר בנו... אני גדלתי באווירה כזאת. אינני אומר שחדלתי לחשוש ממנה. אז אני יושב עם גוי כזה שבעה חודשים... אינני יודע איך ההיסטוריה תשפוט את זה”.

בהמשך תיאר ויצמן לחברי הוועדה את פגישתו עם סאדאת. "כשנכנסתי הפעם לחדרו... מזמן לא ראיתי אותו מתרגש כך. לפת אותי והוריד לי שתי נשיקות. אני הופתעתי. אמרתי לו - 'אתה נראה טוב, עלית במשקל'. אז הוא אמר – 'אבל הכל יירד ברמדאן'. השיחה בינינו נמשכה שלוש וחצי שעות, ואחר כך עוד חצי שעה עם אשתו".

בהתייחסו לפגישה עם אשתו של סאדאת, ג'יהאן, הכחיש ויצמן שמועות על כך שנישק אותה. "כל הדיבורים על נשיקות הם הבל ושטות. אם הייתי נותן לה נשיקה סאדאת היה זורק אותי מהחלון החוצה. לכתוב שנתתי נשיקה למוסלמית זו שטות גמורה”. 

כשסיכם ויצמן את מסקנותיו מהמפגש, הוא אמר כי "...צריך לשבת עם הגוי הזה ולשמוע מה הוא אומר. לא מוכרחים לקבל את מה שהוא אומר, אבל להבין מה הוא אומר בוודאי צריך... עלינו לראות מסביבנו את העולם בו אנו חיים, ולזכור שעם כל העוצמה שלנו, ועם כל ה'אתה בחרתנו', אנו שלושה מליון. נכון, עם עוצמה עצומה שמעולם לא היתה לנו, הן יחסית והן אבסולוטית, והם יודעים זאת, ועל זה יש לחזור מפעם לפעם עם כל הדברים היפים שמשוחחים עליהם, כמו נכדים וכדומה. יש לו תשעה”.

בשיחה אחרת, שהתקיימה ב-17 ביולי 1978 בין דיין לעמיתו האמריקאי סיירוס ואנס, הוא נשאל על גבולותיה העתידיים של ישראל. דיין טען כי לא ניתן לשרטט גבול בין ישראל לשכנותיה, והסביר: "לדעתי, כל ניסיון לקבוע קו היכן יהיה הגבול בין שתי המדינות לא יצליח, שכן לא נוכל למצוא קו כזה. מה נעשה עם עזה? הייתי שמח לו יכולנו להרוס את עזה ולהיפטר ממנה. אך היכן הם יהיו כאשר תהיה חלוקה? ומה יהיה בירושלים? אותה אין רוצים לחלק, וכיצד ניתן לנתקה מבית לחם? לא יהיה מנוס מלחזור לרעיון של החיים ביחד. ניסיתי למצוא קו גבול... קו כזה אף פעם לא היה מקובל על הערבים. כעת צריך לחיות ביחד, ולא לקבוע קו...”.

משה מילנר/לע"מ

בישיבת משרד החוץ, ב-31 באוגוסט 1978, התייחס דיין ליחסים בין ישראל לפלסטינים. “אינני חושב שאנחנו גורמים רעה לערבים כציבור. כמה ערבים רצחנו? יש מקרים יוצאי דופן, אבל לא עשו שפטים. תזכרו את המצבים ההפוכים שבתקופת המאורעות יהודי היה נקלע לעיר העתיקה, והא לא היה יוצא משם בלי סכין בגב", אמר.

"בכלל, הציבור הפלשתינאי הוא ציבור אינטליגנטי... בכלל, הערבים הם מאוד חרוצים... הערבים, כולל הבדואים, הם עם חרוץ שיודע לעבוד. יש דברים שהם אינם יכולים לעשות בלעדינו, אבל קודם כל את הדברים הבסיסיים הם יודעים בעצמם. במשך זמן קצר הם תפסו את כל העניין", הוסיף.

מתחים, קשיים ואיומים בכישלון ליוו את המשא ומתן עד לרגע האחרון. כך, בספטמבר 1978, בעת ועידת קמפ דייוויד, התבטא בגין נגד ההצעה המצרית להסכם. "אם אין מדובר במדינה פלסטינית אני 'קוגלגר'", אמר בישיבת המשלחת הישראלית. “תסלחו לי על הביטוי הספרותי", הוסיף, ואמר כי אין צורך אפילו לדון במסמך, שכן הוא "הקיצוני ביותר שהגישו המצרים". בהמשך אמר כי מדובר ב"מרשם להשמדת ישראל".

גם הנשיא המצרי לא בטח בבני שיחו. בהתבטאויות שונות סאדאת חזר וטען שישראל רוצה את אדמתו וכי לא יחתום על ההסכמים אם סוגיית היישובים לא תיושב. “איך אעשה הסכם עם אנשים שאינני בטוח בהם?”, תהה.

הפרוטוקולים מתעדים גם חילוקי דעות בתוך המשלחת הישראלית. כך, דיין מחה על התנהלותו של בגין, וטען כי הוא כופה את דעתו. “נוצר מצב שיש קושי להביע דעות שונות משלך", אמר לו. “מאז ההתשה של תעלת סואץ לא התנהלה מלחמת התשה קשה יותר על אדם אחד", השיב לו בגין. בסוף נמצאה נוסחה שהיתה מקובלת על כולם. “הכל יהיה על ראשי. אבקש שעזר יגן עלי מפני גאולה כהן", אמר בגין.

במסמך אחר מתועדת פגישה בה השתתפו, בין היתר, הנשיא האמריקאי קרטר וראש הממשלה בגין, ב-10 בספטמבר 1978. קרטר הציג אז לישראלים את חלקו במשא ומתן: "כעיקרון, ברצוני לומר שמהבעיות העיקריות, פרט לביטחון, לא אכפת לי. לא אכפת לי 1,000 התנחלויות בסיני או 100,000 תושבים ביו"ש. לא אכפת לי אם תחזירו לירדן, לא אכפת לי אם תסכימו עם ירדן. זהו זה. אין לי עמדה שונה ממה שאתם וירדן - אתם ומצרים תסכימו. מטרתנו היחידה היא להביא רעיונות מנוגדים להאחדה".

יומיים לאחר מכן, ב-12 בספטמבר, אמר ויצמן כי אם היישובים בסיני יעמדו בין ישראל להסכם עם מצרים, הוא בעד שלום "ואפילו היישובים צריכים להיעלם... אם אני יכול להגיע היום להסכם שלום עם המצרים על ירושלים מאוחדת, גבול פתוח, דיפלומטיה, שארם פתוחה, אני מוכן לבוא לפתחת רפיח ולומר להם לעזוב".

משה מילנר/לע"מ

לבסוף, ב-17 בספטמבר, בטקס חגיגי בבית הלבן, חתמו הנשיא האמריקאי קרטר, ראש ממשלת ישראל בגין ונשיא מצרים סאדאת על הסכמי קמפ דיוויד, שהציעו מסגרת לחוזה שלום בין ישראל למצרים.

שבועיים אחר כך, ב-24 בספטמבר, הציג בגין את ההסכם לממשלה, והדגיש את המאבק הקשה שניהלה המשלחת בעניין היישובים בסיני. בסוף ביקש את אישור הממשלה להסכם במלים אלה: "ואני בלב כואב, אך בראש מורם, מציע הצעה זו. ולמה בלב כואב? כי נלחמנו למען ההתנחלויות האלה את כל המלחמה האפשרית... הגעתי למסקנה שמוטב כך מאשר להשאיר את המתנחלים, אך הכרתי היא, שכך אנו משרתים את עם ישראל”.

המשא ומתן בין הצדדים נמשך כמעט עד לרגע החתימה על הסכם השלום במארס 1979. בישיבת ממשלה שהתקיימה ב-12 במארס 1979, שבועיים לפני החתימה על ההסכם, אמר בגין: “מבחינה פלשתינאית, יבוא יום וזה יהיה נקרא מדינה פלשתינאית. ואנו – האם עוצמים אנו עינינו מלראות?".

ב-26 במארס, יום החתימה על הסכם השלום, שהיום מלאו לו 35 שנה, התקיימה פגישה בין קרטר ובגין, לסיכום ההבנות שהושגו בימים האחרונים בין ישראל ומצרים. קרטר אמר כי "היום הוא יום היסטורי", והוסיף: “מה שהגשנו עד כה איננו פחות מנס. ויד אלוהים היתה במה שהושג עד כה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו