בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חישובי רווח והפסד: הפסקת אש למלחמה מיותרת

בעוד חמאס עשוי ליהנות ממעמד חדש בזירה הערבית, עבאס בעמדת נחיתות מעליבה. בכל מקרה, הפסקת אש תוכיח שההרתעה ההדדית לא יכולה לשרוד

29תגובות

אחרי שישראל קיבלה את היוזמה המצרית להפסקת האש, עשוי מבצע "צוק איתן" לעבור לאגף מנהלי החשבונות שיספרו את נקודות הרווח וההפסד של כל צד. אבל מותר כבר לקבוע כי אם תיושם הפסקת האש שני הצדדים, חמאס וישראל, ירוויחו. אזרחי עזה יוכלו לחזור לחייהם העלובים ממילא ולבנות מחדש את מאות בתיהם שנהרסו, להתאבל כראוי על מתיהם ולקוות שבקרוב יקבלו גם את משכורותיהם. אזרחי ישראל יוכלו להפסיק לנוע צמודים לקירות ולמיגוניות ולחזור אל שגרת הנטל הכלכלי. כל צד יוכל כמובן להמשיך ולדבוק בנרטיב הניצחון שלו, ובה בעת להודות במגבלות כוחו. ישראל וחמאס נקלעו למלחמה שאותה לא הזמינו ועכשיו הם מוצאים עצמם חבוקים בהפסקת אש שבסיכומה נשענת על הנוסחה "שקט תמורת שקט". זהו חיבוק מותנה. שכן כל עוד גדודי עז א־דין אל־קסאם לא יהנהנו בראשם, הפסקת האש תהיה תרגיל תיאורטי באסטרטגיה של סכסוכים זעירים.

אבל עצם ההסכמה העקרונית להפסקת אש מוכיחה שנפנוף באלה כבדה אינו מספיק וכי יסוד ההרתעה ההדדית שהושג אחרי מבצע "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" אינו יכול לשרוד כאשר אחד הצדדים מחליט שהצד האחר חצה קו אדום. עם זאת, באין הגדרה ל"קו אדום" וכאשר כל צד רשאי לפרש לעצמו מה הוא ה"קו האדום", להרתעה ההדדית יש אורך חיים מוגבל. בחשבון הרווח וההפסד, עצם קיומה של הרתעה הדדית – יהיה משכה ככל שיהיה - הוא הישג לא מבוטל לחמאס. שכן על אף שקיימת הנהגה פלסטינית מאוחדת שאמורה להנהיג מדינה פלסטינית מוכרת, יסוד ההרתעה מתנהל מול ארגון, והסכמי ביטחון נחתמים עם פלג אחד. כתוצאה מן המבנה המעוות הזה, חמאס, עד לפיוס עם פתח, נתפש כרשות נפרדת, כזאת שלא יכלה להשפיע על מהלכיה של הרשות ואף נחשב עד לפיוס ל"גוף מרדן". עכשיו הוא נראה כ"זרוע הצבאית" של הרשות הפלסטינית, גם מבלי שיהיה (עדיין) חלק מן הממשלה הפלסטינית. בכך דומה מעמדו לזה של חזבאללה אשר בזכות העימות ה"פרטי" שלו מול ישראל וכוחו הצבאי, יכול להכתיב לממשלת לבנון את מדיניות הפנים והחוץ שלה.

אי-אף-פי

חמאס עשוי עכשיו גם ליהנות ממעמד חדש בזירה הערבית. על אף הביקורת הנוקבת שמשמיעים כנגדו פוליטיקאים ואינטלקטואלים ערבים, ובמיוחד מצרים, נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי לא יכול היה להפנות עורף למתרחש בעזה. החשש הממשי היה שהמשך המתקפה על עזה והגידול במספר ההרוגים ילהיט את הכיכרות במצרים ויכפו על א־סיסי לנקוט עמדה שעלולה להתפרש כתמיכה בחמאס, ולרסק בכך את אסטרטגית המלחמה באחים המוסלמים שהביאה אותו לשלטון. אולם לא רק החשש דחף את א־סיסי ליוזמה. ההסכם סיפק לו הזדמנות לשקם את מעמדה של מצרים כ"אומנת הבלעדית" של הבעיה הפלסטינית, לשמש כתובת לממשל האמריקני, לנטרל מן התיווך את קטאר, יריבה מאוסה אשר תומכת באחים המוסלמים, ולהפגין לראשונה את יכולותיו המדיניות. כאן מצא א־סיסי שותף תומך בדמותה של ישראל אשר שיתוף הפעולה הצבאי בינה לבין מצרים הוא נכס אסטרטגי שחשוב הרבה מעבר לכינונה של הפסקת אש עם חמאס. השאלה שאיננה ברורה לפי שעה היא איזה מחיר תידרש מצרים לשלם כדי לייצב את הפסקת האש. חמאס דורש לפתוח את מעבר רפיח ולהסיר את הסגר הישראלי והמצרי מעל רצועה עזה. הוא גם דורש ערבויות בינלאומיות לקיומה של הפסקת האש. לשון אחר, חמאס חותר להישגים מדיניים שיחפו על הביקורת מבית שנשמעת מצד הציבור כנגד המלחמה והן כנגד הפסקת האש שאותה מטיחים ארגונים פלסטיניים אחרים ואפילו בתוך ביתו מפי דובריו של גדודי עז א־דין אל־קסאם, הזרוע הצבאית של הארגון.

נוסח ההצעה המצרית אינו מתייחס כלל לפתיחת מעבר רפיח או לשאלת הערבויות. מעבר רפיח הוא נכס מדיני וצבאי שמצרים תשאף לנהלו באופן חופשי, על פי אינטרסיה, ולא להפכו לבן ערובה להפסקת אש בין ישראל לחמאס. למרות שמצרים לא חתומה על הסכם המעברים, היא מתנה את פתיחת המעבר, בפיקוח פלסטיני ובין לאומי, כשעכשיו, בצד הפלסטיני, היא דורשת מפקחים מטעם הרשות הפלסטינית גם אם יהיו ביניהם אנשי חמאס.

הפסקת האש עלולה להציב גם את מחמוד עבאס בעמדה מביכה. דווקא המנהיג שממשיך ליישם את התיאום הבטחוני עם ישראל, שמכיר במדינת ישראל ושעדיין לא נואש מהתהליך המדיני, מוצא עצמו, ולא בפעם הראשונה, בעמדת נחיתות מעליבה. חמאס, בתפישה הפלסטינית, מצליח שוב לכופף את ידה של ישראל. הוא זה שחילץ ממנה את אסיריו, הוא שכופה עליה הפסקת אש, הוא שנושא בעול ההתנגדות המזוינת, בעוד שעבאס אינו מצליח אפילו ללקט שאריות. למעשה, על אף הפיוס הפנים פלסטיני, חמאס ועמו הארגונים האחרים מחזיקים באיום קבוע על כל מהלך מדיני שירצה עבאס ליזום. כי באופן אבסורדי, ישראל מעדיפה לעשות הסכמים זמניים עם ארגון שאינו דורש מחיר מדיני וטריטוריאלי מאשר עם הנהגה שכל הסכם עימה פירושו מלחמה פוליטית בתוך ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו