בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראלים פרסמו מכתב תמיכה בסרבני גיוס ב"וושינגטון פוסט"

על רקע מבצע "צוק איתן", כתבו כ-50 ישראלים, שרובם לא היו לוחמים, שהם מתחרטים על שירותם בצה"ל: "לצערנו, גם אנחנו תרמנו לפעולות האלימות של הצבא"

119תגובות

כ־50 ישראלים ששירתו בצה"ל, חלקם מנוי על מערך המילואים שלו, פרסמו היום (רביעי) באתר של העיתון "וושינגטון פוסט" מכתב תמיכה בסרבנות לשרת בצה"ל. "היינו חיילות בצבא הישראלי ואנחנו מתחרטות על כך", כתבו, "אנחנו מסרבות להשתתף בכל פעילות מילואים ואנחנו תומכות במי שמסרבות ומתנגדות להתגייס". לטענת החותמים, צה"ל מפעיל משטר של דיכוי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה ובגדה המערבית, ומנציח את הפערים בחברה הישראלית. החותמים החלו לנסח את המכתב בחודשים שלפני היציאה למבצע "צוק איתן", אך החליטו לפרסמו כעת מתוך התנגדות לפעילות צה"ל בעזה.

בניגוד למכתבי סרבנות שפורסמו בעבר, המכתב לא מתמקד אך ורק במוסריות פעילות צה"ל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים אלא עוסק גם בהשפעת הצבא על החברה הישראלית. כותביו טוענים כי הצבא פועל למחיקת תרבות ומאבקי קבוצות שונות באוכלוסייה, ובהן נשים, מזרחים, רוסים, אתיופים, חרדים, בדואים, דרוזים ופלסטינים. שלא כמכתבי סרבנות קודמים, שנכתבו בידי קצינים, טייסים, חיילי מילואים, או תלמידי י"ב לפני גיוס, רוב החתומים על המכתב לא שירתו בתפקידים קרביים.

"כמי שהיו במגוון יחידות ותפקידים בצבא היינו עדים לעומק המעורבות של כלל המערכים של הצבא, הן במנגנוני השליטה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה והן בהנצחת אי השוויון בישראל", נכתב במכתב. "האחריות לשימור המצב של שליטה בעם אחר ושלילת זכויותיו אינה נחלתם של החיילים הנמצאים בשטחים אלה בלבד, ולכן הסרבנות אינה רק חובתם שלהם. רבים מהחתומים מטה שירתו במפקדות וביחידות תמיכה לוגיסטיות וביורוקרטיות והתוודעו למידת המעורבות של הצבא כולו במשטר הדיכוי".

סרבנות נתן בלנק
תומר אפלבאום

לטענת החותמים, "חיילים רבים המשרתים ביחידות המטה מוותרים על התנגדות לנוכח המרחק הגדול בין פעולותיהם - השבלוניות או הבנאליות לעתים - לבין תוצאותיהן האלימות. מה שאינו בנאלי — כגון הכרעות לחיים או למוות של פלסטינים, המתקבלות במשרדים במרכז הארץ — מוגדר כמסווג, ולכן הדיון אודותיו מוגבל לתכתיבי הצבא ומלווה בפחד מפני ענישה. לצערנו, גם אנחנו לא סירבנו תמיד לבצע את המטלות שנתבקשנו אליהן ותרמנו לפעולות האלימות של הצבא".

אייל רוזנברג, פעיל שמאל בן 33 ששירת כמתכנת בחיל המודיעין, אמר כי "יש משמעות לעובדה שאנחנו עושים סוג של כפרה או התפכחות, כי זה לא שמלכתחילה היינו מחוץ למסגרת הזאת, אלא היינו בתוכה. לחלקנו זה בא בתור מסקנה ישירה, רגשית, פוליטית, מתוך השירות הצבאי. אני הפסקתי את השירות הצבאי שלי אחרי שנתיים, לחלקנו זה תהליך שהתפתח אחרי שנים. אנחנו מסתכלים אחורה ושואלים: 'האם זה מה שהייתי עושה עכשיו?' ומגיעים למסקנה שלא". הוא הוסיף כי "החברה שלנו די מיליטריסטית וזה לא מחוסר ברירה, זה תוצר של החלטה".

באשר לביקורת שעלולה להישמע נגדם משום שרובם לא שירתו בתפקידים קרביים, אמר רוזנברג כי מספר האנשים שמתכנת מעורב במותם, גדול בהרבה ממספר האנשים שלמותם אחראים רוב החיילים הקרביים בישראל. לדבריו, "במובן מסוים הבריון, איש מג"ב, שמפליא את מכותיו ושנאתו בפלסטיני בסמטה או במחסום – הפשע שלו או הנזק שלו הוא מצומצם מאוד ביחס לפקיד עם הוונטולין שכותב את התוכנה למחשב או שולח את הגיסות להילחם בזמן שהוא יושב במשרד שלו בקריה".

חן תמיר, בת 34, החתומה על המכתב סיפרה ל"הארץ" כי היתה בת להורים שהיגרו מישראל לקנדה וכי חזרה לארץ כדי לשרת בצבא כמדריכת תותחנים ולבסוף שירתה בגבול לבנון כמפעילת מכ"מ. "עשיתי את זה לא כל כך מסיבות לאומיות, אלא יותר מתוך הרפתקה, וגם הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה כדי לקרוא לעצמי ישראלית", אמרה.

בתום שירותה הצבאי שבה לקנדה וכשבגרה הבינה לדבריה את מלוא המשמעות של פעילות הצבא בישראל. לפני כשנה וחצי עלתה בחזרה לארץ והחליטה לפעול נגד פעילות זו "דווקא מאהבה למקום הזה ואכפתיות למקום הזה", כדבריה, "זה בעיני סוג של אכפתיות שאני מקווה שתשפיע על אנשים אחרים ותגרום להם להבין שהם צריכים להתנגד".

במכתב נטען עוד כי "הצבא הוא חלק בלתי נפרד מכל היבטי החיים של מי שחיים בישראל והוא שולט בחייהם של הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-67". הכותבים ציינו בביקורת כי "אין בשיח המרכזי בישראל הצעות לתוכניות פעולה שאינן כוללות את הצבא במרכזן, וכך אין דיון ממשי בדרכים לא צבאיות לפתרון הסכסוכים, שישראל משמרת מזה עשרות שנים עם מרבית שכנותיה באזור".

על השפעת הצבא על החברה הישראלית, כתבו: "כל עוד הצבא הישראלי קיים במתכונתו הנוכחית, השפה וראיית העולם שלו שולטות בנו: אנו מחלקות את העולם לטובים ורעים לפי הקביעות שלו; הוא משמש מקור סמכות באשר למי שווה יותר ופחות בחברה, מי אחראית יותר ופחות לכיבוש או רשאית יותר ופחות להביע התנגדות וכיצד". לדבריהם, "הצבא מכונן את דמותו של 'הישראלי הטוב', שהוא בין השאר כוחני ואלים בדרכים שונות כלפי רוב האנשים והקהילות בישראל".

כמו כן, התייחסו הכותבים לאפליה המובנית לטענתם בצבא. "בזמן שהיינו בצבא, גם חווינו באופן ישיר או צפינו מקרוב באפליות ובהפרדות השונות שהצבא משמר ומייצר: באפליה הממוסדת נגד נשים כבר מתהליכי המיון והשיבוץ; בהעצמת ההסללה של מערכת החינוך על ידי שיבוצם של תלמידים מבתי ספר מקצועיים בתפקידים טכניים באופן אוטומטי; בהטרדות המיניות שהיו המציאות היומיומית עבור חלקנו", ועוד.

החותמים ציינו כי "על פי החוק, חלקנו עדיין נמנים עם 'מערך המילואים' והמערכת הצבאית ממשיכה לשמור את שמותינו, פרטינו האישיים ועל זכותה לקרוא לנו ל'שירות', אך אנחנו לא משתתפים ולא מתכוונים להשתתף בפעילות מילואים. אנחנו מתכוונים לנקוט בכל האמצעים שעומדים לרשותינו בכדי להביא לכך שהצבא יוציאנו ממאגר המילואים".עוד הוסיפו כי "אנחנו תומכות בכל מי שמסרבים להתגייס או לקחת חלק בפעילות צבאית: בתלמידות התיכון מנסחות מכתב השמיניסטים, בחרדים אשר מוחים על חוק הגיוס החדש, בסרבנים הדרוזים ובכל מי שצו לבה, מצבה האישי או הכלכלי לא מאפשרים לה להתגייס או מאלצים אותה לעזוב את הצבא והיא נידונה לשלם את המחיר שהחברה בישראל גובה על כך במסווה של דיון על שוויון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו