בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

הסכם הפיוס עם טורקיה עשוי לסייע בהרחקת המלחמה הבאה בעזה

פרשת ה"מרמרה" היתה מכשול שיש להסירו ולמרות הפשרות, התוצאה נדמית נסבלת. לצד שיפור התיאום בין הצדדים, השפעתו העיקרית של ההסכם עשויה להיות דווקא בשיפור תנאי החיים ברצועה

23תגובות
טנק של צה"ל נישא על גבי משאית באזור גבול עזה, לפני שבועיים
אילן אסייג

הסכם הפיוס שנחתם בין ישראל לטורקיה הוא כנראה הרע במיעוטו. לא הישג אסטרטגי נדיר כפי שעלול היה להתרשם הקורא התמים של "ישראל היום" הבוקר (שני), וגם לא מקרה נורא של השפלה לאומית, כפי שטוענים אחדים מיריבי ראש הממשלה. באופן אירוני, זו כעת לשכת נתניהו המפיצה מסרי שלום ופיוס, בעוד יו"ר האופוזיציה הרצוג נואם נאומים ריקים על כבודם הרמוס של לוחמי השייטת.

ההסכם נחתם מכורח הנסיבות. זה שש שנים שישראל שקועה בתסבוכת מדינית עמוקה עם מי שהיתה, עד זמן לא רב קודם לכן, הטובה שבידידותיה באזור. היחסים ההדוקים ששררו בין שתי המדינות בעבר כבר לא ישוקמו במלואם. כל עוד הנשיא ארדואן בשלטון, נראה שלא יהיה כאן הרבה יותר משדרוג כלכלי (הנשען על אינטרסים סביב עסקת הגז, השנויה במחלוקת פנימית עמוקה בישראל) וצינון מסוים של העוינות ששידרה אנקרה כלפי ירושלים בשנים הללו. פרשת ה"מרמרה" היתה מכשול שנדרש להסירו מן הדרך; ישראל נזקקה לפשרות כדי להצליח בכך, אך התוצאה אינה נראית בלתי נסבלת.

ישראל נאלצה לוותר, משום שבסיפור ה"מרמרה" היא יכולה להאשים בעיקר את עצמה. במאי 2010, הממשלה וצה"ל פסעו בעיניים פקוחות למלכודת שהציב להם ארגון ה–IHH, חבורה איסלאמיסטית קיצונית ואלימה, שקיימה קשרים ענפים עם ארדואן ומפלגתו. הפרשה, למרות אי אלו ניסיונות להנדס לאחור את ההיסטוריה מאז, טופלה בצורה לקויה. ממשלת נתניהו־ברק התעקשה להיכנס עם הראש בקיר ולא שקלה ברצינות לאפשר למשט הטורקי לעבור לעזה, מבלי לחסום את דרכו בכוח. מדיניות המצור ההדוקה, שבמסגרתה מנע משרד הביטחון אפילו העברת כוסברה לרצועת עזה, הוצגה ככורח המציאות — וגם כתגמול הולם לחמאס, שהחזיק באותה עת בחייל החטוף גלעד שליט. מובן שהממשלה הקלה את המצור, בלחץ בינלאומי, זמן קצר לאחר הכישלון בפרשת המשט.

הכישלון היה גורף. הדרג המדיני זלזל בפרטים ומיעט להתעניין בהכנות צה"ל ("אנחנו צריכים להגיד את המה והצבא את האיך", תירץ אחר כך שר הביטחון אהוד ברק באוזני ועדת טירקל). הרמטכ"ל גבי אשכנזי לא הטריח את עצמו ל"בור" בזמן הפעולה. המודיעין החמיץ את משמעותם של חלק מהפרטים שמארגני המשט הפיצו מראש על מהלכיהם המתוכננים, ברשתות החברתיות. התוכנית המבצעית שהכין חיל הים לא התאימה לנסיבות. בשורה התחתונה, השתלשלו לוחמי הקומנדו הימי בחבל אל סיפון שבו המתינו להם עשרות פעילים אלימים, חמושים באלות ובשרשראות, כשברשותם בעיקר רובי צבע. כמה לוחמים נחטפו לבטן האונייה ועברו התעללות מידי הטורקים (שהתקשורת הבינלאומית הציגה כ"פעילי שלום") בטרם חולצו בידי חבריהם ליחידה. מול הסיכונים הללו, החיילים נאלצו להפעיל אש חיה כדי להיחלץ. התוצאה היתה הריגת תשעה טורקים — ומשבר שנדרשו שש שנים לפתרונו.

חתימת ההסכם צפויה לשפר במידת מה את התיאום וההבנות בין ישראל לטורקיה בסוגיות שבהן יש לשתיהן אינטרס משותף, כמו הסתייגותן מהמשך ההצלחות הצבאיות של הברית מאחורי משטר אסד בסוריה. אבל הפיוס לא יתורגם לאימוני טיס משותפים של חילות האוויר, כפי שקרה בשנות התשעים וספק אם יוביל לחידוש נרחב של עסקאות נשק. היתרון העיקרי שהצדדים מצפים לו, לבד מעסקי הגז ומהתרחבות התיירות — אף שההתרעה מפני פיגועי דאעש נגד תיירים ישראלים בטורקיה עומדת בעינה — נוגע לעזה. ישראל מרוויחה עוד ערוץ לתיווך וריסון מול שלטון חמאס, לצד הקשרים בין הנהגת הארגון ברצועה למצרים ולקטאר. אבל ערוצים נפרדים הם לעתים גם מקור לתחרות ולחיכוך, כפי שהתברר במלחמה האחרונה ברצועה בקיץ 2014.

ספינת המאווי מרמרה בדרכה לישראל, 2010
אי־פי

לכן, חשובה אף יותר מן המו"מ הדיפלומטי היא השאלה הכלכלית. הסיכון מספר אחת להתפרצות מלחמה חדשה עם חמאס נוגע לתנאי החיים הקשים ברצועה. טורקיה תסייע בשלב ראשון בהעברת סחורות, שיגיעו בפיקוח ביטחוני ישראלי דרך נמל אשדוד. בהמשך מדובר על סיוע לאספקת מי שתייה והקמת בית חולים ברצועה. אלה צעדים שבפירוש יכולים לסייע להרחיק מלחמה נוספת. אולי בעתיד ניתן יהיה אפילו לקדם את רעיון הנמל לעזה באמצעות הקמת אי מלאכותי, כפי שמציע שר התחבורה ישראל כץ. נדמה שאלה הצעות שכדאי לבחון כעת ברצינות. כפי שההתעקשות על הכוסברה הובילה למשטים ולתקרית המרמרה, כך חוסר גמישות ישראלי באשר להקלות כלכליות לרצועה ערב "צוק איתן" עזר לזרז את המלחמה לפני שנתיים (וישראל, כמובן, הגדילה פי ארבעה את היקף הסחורות שנכנס לרצועה בעקבות המלחמה).

ישראל זוקפת לזכותה גם את הבטחת טורקיה לפנות משטחה את מפקדת חמאס בחו"ל, אף שראש השלוחה שם סאלח ערורי, העביר את בסיס פעילותו מטורקיה למפרץ כבר לפני חודשים אחדים. האם טורקיה תוכל לסייע בפרשת שני הנעדרים ושתי גופות חיילי צה"ל שבהן מחזיק חמאס בעזה? הסיכוי אינו נראה גבוה בשלב זה. חמאס רוצה שישראל תשחרר תמורתם אסירים פלסטינים ונתניהו יתקשה לעשות כעת ויתורים נוספים לנוכח הביקורת מימין על הפיוס עם טורקיה, הכוללת גם הסתייגות של שר הביטחון, אביגדור ליברמן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו