בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההתמודדות עם השכול מתחילה בהחלטה "להמשיך הלאה"

מחקר בקרב הורים ששכלו את ילדם בשנים האחרונות מגלה שההחלטה להמשיך לחיות אינה מובנת מאליה. הוא גם מנסה לברר אם האמונה עוזרת, ומה מסייע ומה מפריע להתמודדות

24תגובות
מרי דן-גור עם תמונת בנה ערן בביתב בירושלים, בשבוע שעבר
מיכל פתאל

"אני מגדירה את זה כסוג של אירוע מוחי. כאילו, מעכשיו אתה נכה. כל מה שהאמנת, כל מה שהכרת, כל מה שחשבת שיש לך עליו שליטה — הכל משתנה". במלים אלו מתארת ד"ר מרי דן־גור את חלוקת חייה לשני חלקים: אלה שלפני יום שבת, 1 במארס 2008, והחיים שאחריו. זו היתה השבת שבה שכלה את בנה, ערן, לוחם בחטיבת גבעתי, באחד המבצעים הצבאיים ברצועת עזה, מבצע "חורף חם". אף שהיה אמור לצאת לחופשת סוף־השבוע, ערן התקשר לעדכן את אמו שיישאר בבסיס בגלל מבצע מתוכנן. "הוא ממש נפרד בטלפון, והרגשתי במלים ובקול שלו שזה כמו מין פרידה. לא הייתי שקטה", היא מספרת. בלילה חלמה שדופקים בדלת ביתה בירושלים, ומאותו רגע, היא אומרת, חיכתה שיבואו.

עד נפילת הבן, היא מספרת, תכננה להמשיך בקריירה האקדמית שעשתה כד"ר לביוכימיה. חשבה על המשך המחקר האקדמי, על פרסומים נוספים בכתבי עת מחקריים, על התקדמות לפרופסורה. "זה התפוגג ברגע. שו ם דבר לא היה חשוב יותר", היא אומרת. "פתאום הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, ולא עניין אותי כלום. רציתי לשכב במיטה ולמות, ויסלחו לי בניי".

החוקרים אהרוני, אלקינס ושיף, החודש
אמיל סלמן

כחלק מהתהליך הארוך של התמודדות עם השכול, ולא בשונה מאוד מהורים שכולים אחרים, היא ביקשה לנתב את הקריירה שלה למקום אחר, טיפולי יותר. היא נרשמה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה, שהוענקו לה במימון משרד הביטחון. "הלימודים נתנו לי המון כלים, בין היתר בהבנת התהליכים שאני עוברת", היא מסבירה, ומוסיפה שגם בלי מודים אלו ביקשה להתמקד בשכול, להבין יותר את השפעותיו. "כל עולם השכול, הוא כמעט לא נחקר. יש מעט מאוד עבודות בנושא. כל המטרה של המחקר היא לשפר — שיהיו מסקנות חדשות, או תרופות, או חיסונים. מחקרים מהסוג הזה יכולים להביא לטיפול אחר, או לגישה אחרת".

דווקא בגלל הרקע שלה כחוקרת — לצד הרצון העז שהתעורר בה לתמוך ולסייע למשפחות שכולות אחרות — הסכימה להשתתף במחקר ייחודי, בהשתתפות 200 הורים שכולים, שנעשה כעת מטעם האוניברסיטה העברית ומשרד הביטחון. המחקר נועד לאתר את הגורמים המסייעים והמעכבים התמודדות עם שכול, ולאפשר מעין מדד לפעילות הליווי מטעם משרד הביטחון — האם היא עונה לדרישות ההורים השכולים. לפי נתוני משרד הביטחון, בישראל חיים היום 9,157 הורים שכולים, כ–90% מהם בני 60 ומעלה. לכן יש מקום לבדוק אם הפעילות מותאמת לצורכיהם.

דני יפרח

תחילה גובשה למען המחקר קבוצה של 18 הורים, ביניהם דן־גור, ששכלו את ילדיהם בשנים האחרונות. חברי אותה "קבוצת מיקוד" השיבו לשאלות מרכזיות שהופנו אליהם, כמו מה פירוש חיים בשכול, מהם הדברים התומכים בהם, האם וכיצד סייעו להם במשרד הביטחון. "לא נעשו מחקרים רבים על המשפחות השכולות, ועוד פחות על הליווי הפרטני שניתן להן", מסבירה אתי אהרוני, עובדת סוציאלית במחוז ירושלים של אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, ומי שמלווה את המחקר מטעם המחוז. "היו אנשים שאמרו בהתחלה 'במה זה ישנה?', אבל אנחנו אומרים שזה יכול לדייק יותר. אם נדע יותר, סביר שנהיה יותר מדויקים בפנייה למשפחות. ואז השיח אתן יהיה קצת אחר".

העובדים הסוציאליים רואים עם זאת בכל משפחה המטופלת על ידם עולם לעצמו. "אנחנו מתייצבות מרגע השבעה ומציעות משהו שאנחנו לא תמיד יודעות להגדיר. אנחנו מקשיבות, מנסות ללמוד ולראות איפה אדם מוכן לקבל יד מושטת — והדרך הזאת שונה בכל משפחה", מפרטת שרית פרנס, עובדת סוציאלית במחוז ומי שהיתה שותפה למחקר. לעומתה מדגישה פרופ' מרים שיף, פרופסור־חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, שמטרת המחקר היא להגיע לתובנות מכלילות שיוכלו לסייע בהמשך. "זה מה שרצינו: בואו נראה מעבר למשפחה מסוימת, מה ניתן ללמוד. זו המשמעות של מחקר".

כמה תובנות מרכזיות היו לחוקרים ולעובדים הסוציאליים מתשובות קבוצת המיקוד במחקר. הראשונה היתה שההחלטה "להמשיך הלאה" אינה מובנת מאליה. היא מתוארת על ידי ההורים כמין מגדלור שסייע בניווט החיים בהמשך. "הם דיברו על כך שבשלב כלשהו קיבלו החלטה, לפעמים בשיחה בזוג, לפעמים באופן אישי — אנחנו מחליטים להמשיך", מסביר יונתן אלקינס, רכז המחקר מטעם האוניברסיטה, המשמש גם עובד סוציאלי קליני ומטפל ביחידה לתגובות קרב של משרד הביטחון. עמי יפרח, גמלאי בשירות המדינה שאיבד את בנו דני בפיגוע בנהריה ב–2001, והשתתף בקבוצת המיקוד, מספר על השיחה שניהל עם אשתו אניקה: "הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי בקול רם, שחייבים להמשיך בחיים. זה דרש מאתנו כוחות עצומים, להתמודד עם האובדן, להבין שפתאום איבדנו את הבן היקר שלנו, ושאנחנו חייבים לקבל החלטות — שאנחנו ממשיכים בחיים. זה מה שדני היה רוצה — שלא נישבר, שלא ניפול".

דני יפרח נהרג זמן קצר לפני ראש השנה, כשהוא בן 19. לאחר השבעה ובתום החג החליט אביו עמי לחזור לעבודתו, מה שהפליא מאוד את חבריו. "הסתכלו עליי פעורי פה, אבל כשחזרתי לעבודה, זו היתה התמיכה הכי גדולה שקיבלתי. החברים שלי, האנשים במשרד, הם העמידו אותי על הרגליים. היה לי מין דרייב כזה, שאני לא הולך להסתכל על הקירות, לשבת, לבכות, לקלל את עצמי ולקבור את עצמי, להיות המסכן שכל אחד ירחם עליו. לא רציתי את זה בשום אופן. אמרתי שאני רוצה להיות בתוך הכאב שלי — להפנים אותו — וללמוד לחיות עם המצב הזה".

דני, מספר עמי, היה חובב תיאטרון מושבע — בוגר התיכון לאמנויות בירושלים, שאהב לנגן ולשיר. בהשראתו, אומר אביו, הצטרף למקהלה של אבות שכולים שמופיעה ברחבי הארץ, ודרכה הוא מספר קצת יותר על בנו. "אני מוצא את עצמי בסיטואציה של 'מה פתאום אני פה?', וחושב שאולי דני היה עושה את זה. אז אני עושה את זה במקומו", אומר עמי ומוסיף בחיוך שדני נהג לצחוק עליו שהוא מזייף בשירה. "מה שעצוב, זה שהוא היה כל כך רחוק משנאה של אנשים — ודווקא היא גרמה לו להיהרג. בא מחבל, ערבי ישראלי, עם מטען, והוא בעצם הרג אותו. עבור דני, שכל כך אהב את הבריות, לא היה חשוב אם אדם יהודי או ערבי. ודווקא הוא נהרג בגלל השנאה. הוא היה בן 19, ולא הספיק כלום. ממש כלום".

דבר נוסף שהמחקר שאל האם הוא מסייע לאורך השנים בהתמודדות עם האובדן הוא אמונה. חלק מההורים בקבוצת המיקוד אמרו שהם מאמינים, למשל, שיום אחד יפגשו שוב את בנם. אחרים הביעו קנאה במי שיש לו אמונה, ואמרו שהיעדרה אינו נותן להם תקווה ומזור. דן־גור אומרת שלאחר מותו של ערן כעסה על אלוהים, ושהאמונה שהיתה לה באל אבדה. "זה היה בית ששמר יום כיפור, ובפעם הראשונה אחרי, עשינו — להכעיס — סעודה שלמה, מתוך אמירה של 'אם אתה לא רואה אותי, אז אני לא רואה אותך'. היום יש לי ויכוח, אבל הוא לא ממקום של כעס, אלא יותר כדי לנסות להבין יותר. והאמונה חזרה", היא מספרת.

גם דן־גור וגם יפרח אומרים שהתמיכה החברתית שקיבלו לאחר נפילת בניהם, בקבוצת תמיכה של הורים שכולים, מסייעת להם גם היום. "זו הקבוצה שבה אתה יכול להכיר, לשמוח, לבכות, לצחוק, ולעשות דברים הכי אבסורדיים — הכל מותר. הם לא יבקרו אותך", אומר עמי. דן־גור מספרת שגם היום, שנים רבות לאחר שקבוצת התמיכה סיימה את פעילותה הרשמית, היא ושאר ההורים ממשיכים להיפגש. "החברים הכי טובים שלי הם אנשים מקבוצת התמיכה. משפחת השכול זה מקום שאתה יכול להרגיש הכי בנוח: אם את בוכה, אף אחד לא שואל למה, אם בא לך לשמוח, אף אחד לא אומר 'הוא התגבר'. זה באמת מקום שנבנה איכשהו, של עולם סגור שמי שחבר בו רק הוא יכול להבין את האחר", היא אומרת.

במסגרת המחקר נשלח באחרונה שאלון מקיף יותר ל–200 הורים שכולים המתגוררים באזור ירושלים. הם נשאלו בו, למשל, האם חשים בנוח בחברת הורים שכולים יותר מאשר בחברת חברים אחרים; האם הם מצליחים ליהנות באירועים משמחים; האם שומעים את קול הבן או רואים את דמותו; ההורים גם נשאלים אם הם חשים ייאוש, חרדה, אשמה וכעס, או אולי להיפך, צמיחה אישית. חלק מהשאלות מכוונות לשאלת ההנצחה של ההורים — למשל, האם הקימו פינת זיכרון בביתם. פרופ' שיף אומרת שיש הורים שסירבו להשיב על השאלון. "אני לא יודעת אם הסיבה היא שהוא מעורר תחושות או מחשבות, או אולי זה קשור לנסיבות האובדן. אולי להורים שילדם התאבד, ושמטופלים על ידי משרד הביטחון ומשתתפים במחקר, יותר קשה להתייחס לשאלון. נבדוק את זה".

הנתונים שייאספו אצל החוקרים יאפשרו לנתח לא רק את סוגי התגובה שמתארים בני משפחה, אלא גם מידע אישי כמו האם הם מעורבים בפעילות התנדבותית, עושים ספורט או סובלים מבעיות שינה. "מי שמוכנים למלא את השאלון מביעים אמון בנו", אומרת אהרוני ממשרד הביטחון. "הם יודעים שיהיו לצערנו עוד הורים שכולים, ומהמחקר יכול לצמוח דבר טוב".

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו