בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

מה שהעולם שכח על מלחמת קוריאה, טראמפ עוד לא למד

קשה להאמין שנשיא ארה"ב טרח ללמוד על ההקשר שהמלחמה מספקת למשבר שנוצר עקב שיגור הטיל הבליסטי, כדי להתמודד עם צפון קוריאה. אולם, יהיה קשה לייחס חוסר מודעות דומה לנאומו בפולין, שכן מדובר בעוד חוליה בשרשרת מטרידה של אמירות

65תגובות
חיילים בפיונגיאנג חוגגים את שיגור הטיל הבליסטי הבין יבשתי, היום
Jon Chol Jin/אי־פי

צפון קוריאה היא ארץ שכוחת זמן, כפי שכינה יוצר טרזן אדגר רייס בורוז את היבשת האבודה קפרונה, עתירת הדינוזאורים, בספר שפורסם ב–1918. לא רק שהמדינה מנוהלת כדיקטטורה קומוניסטית מהסוג שכבר חלף מן העולם, אלא שעצם קיומה הוא אנכרוניזם. מדינות אחרות שפוצלו כתוצאה מהמלחמה הקרה, כמו וייטנאם וגרמניה, אוחדו כבר מזמן. כך גם תימן, אף שפיצולה לרפובליקה שבטית ולמדינה מרקסיסטית לא נבע מהעימות בין ארה"ב לברית המועצות. רק במזרח אסיה נותרו שתי דוגמאות בולטות של עמים הומוגניים שמדינותיהם עדיין חלוקות לשניים כתוצאה ממהפכות המאה העשרים: טייוואן, שהקים המשטר הלאומני שהובס על ידי הקומוניסטים בסין ב–1949, ודרום וצפון קוריאה, שהכריזו על עצמאותן, כמו ישראל, ב–1948, לפני שנקלעו למלחמה אכזרית שגם היא ידועה כ"מלחמה שנשכחה".

מדובר במלחמה שגבתה מיליוני קורבנות, שבהם שני מיליון אזרחים וחצי ו–1.2 מיליון חיילים שנהרגו בקרב, ובהם כמעט 34,000 אמריקאים. יותר קוריאנים מתו במלחמה מאשר יפנים במלחמת העולם השנייה. במלחמת קוריאה היו קרבות האוויר הראשונים בהיסטוריה בין מטוסי קרב סילוניים, לצד לחימת כידונים עיקשת בתוך תעלות קפואות כקרח בסגנון מלחמת העולם הראשונה. מדובר במערכה שבה כל הצדדים ביצעו פשעי מלחמה: מטוסים אמריקאיים שרפו למוות כחמישית מאוכלוסיית צפון קוריאה בפצצות תבערה ונפלאם; יחידות קוריאניות משני הצדדים ביצעו מעשי טבח המוניים כעניין שבשגרה ורצחו יותר שבויי מלחמה משהותירו בחיים. לא פחות מ–7,800 חיילים אמריקאיים עדיין רשומים כנעדרים והסיכויים לאתרם אפסי: ההערכה היא שרובם נרצחו או מתו בשבי.

אבל מלחמת קוריאה מעולם לא זכתה לאי־כבוד המגיע לה. בסוף שנות הארבעים היא נותרה בצל מלחמת הגוג ומגוג הטוטאלית מול הנאצים שזה עתה הסתיימה, בשנות ה–50 היא נדחקה לשוליים על רקע רצון העולם לשכוח את העבר ולבנות ולהיבנות מחדש. בשנות ה–60 היא ניבטה לפתע דרך הפילטר של מלחמת וייטנאם השנויה במחלוקת לא כעימות בין גושים שהביא את העולם לסף מלחמה גרעינית, אלא כפרק במאבק האנטי-קולוניאליסטי מול האימפריאליזם של ארה"ב והמערב. עבור אמריקאים רבים, האירוע הזכור ביותר מהמלחמה היה החלטתו של הנשיא טרומן בשנת 1951 לפטר את הגנרל הפופולארי דאגלס מקארתור בשל ביקורת פומבית שהטיח בו. מקארתור, גיבור מלחמה שנודע בהצהרתו "עוד אחזור" לאחר שנחלץ ב–1942 מהפיליפינים, תמך במלחמה כוללת מול סין, ואם יהיה צורך גם מול ברית המועצות. טרומן העדיף להתייחס למלחמת קוריאה כפעולת שיטור או מלחמה מוגבלת, כך שניתן יהיה להתייחס לחלוקתה כניצחון. אחרי שפיטר את מקארתור, אחוזי שביעות הרצון מטרומן ירדו לשפל חסר תקדים של 22%, וגם דונלד טראמפ צריך להתאמץ כדי להשוות לכך.

מלחמת קוריאה, שנדחקה לשוליים מלכתחילה, בוודאי רחוקה היום מתודעת העולם, הגם שתוצאותיה שוב מסכנות את שלומו. אנשים מקבלים את המצב בחצי האי הקוריאני כפי שהוא, ואינם קושרים בין הכותרות הטריות לפרקים נשכחים בהיסטוריה. אותנו זה לא צריך להפתיע: דעת הקהל הבינלאומית גם מתקשה לעכל את הקשר בין השואה, להבדיל, לבין מדיניותן של ממשלות ישראל שלא לדבר על ההשפעה המתמשכת על דעת הקהל של אירועים כמו הנכבה, הצנע, המעברות, מלחמת העצמאות או מבצע אנטבה. דברים שלא רואים מכאן יכולים להיות מובנים מאליהם שם, ולהיפך.

טראמפ ונשיא פולין אנדז'יי דודה בפולין, היום
Evan Vucci/אי־פי

כך, למשל, לא בטוח שבמערב מודעים היום מספיק לקרקע המוצקה שעליה טיפחו השלטונות בפיונגיאנג דורות של צפון קוריאנים המאמינים באמת ובתמים בכוונות זדון גזעניות של אמריקה; או למורשת הטינה הקוריאנית כלפי יפן, שהחילה משטר כיבוש אכזרי בתחילת המאה הקודמת, שכלל ניסיון למחוק לחלוטין את הזהות הלאומית של קוריאה; או לעומקם של הקשרים ההיסטוריים בין סין להנהגת צפון קוריאה, שהחלו עוד לפני שמיליון חיילים סינים פלשו לקוריאה באוקטובר 1950 כדי להדוף את המתקפה של כוחות האו"ם בפיקוד אמריקאי שאיימה לחסל את הצפון. מייסדה המיתולוגי של צפון קוריאה, קים איל סונג, סבו של מנהיגה הנוכחי, קים ג׳ונג און, היה חבר במפלגה הקומוניסטית הסינית, נלחם בשורותיה נגד הפולשים היפנים ונגד הכוחות הלאומנים בסין ואף סייע לנצחון מנהיגה, מאו דזה־דונג. גם אם היחסים התקררו בשנים האחרונות ובייג׳ן מגלה עצבנות הולכת וגוברת לנוכח שגיונותיו של קים ג׳ונג און, וניסיונו להשיג יכולת גרעינית מלחמתית, הציפיה של טראמפ שסין תתנדב לעשות עבורו את העבודה ולפרק את צפון קוריאה מנשקה ואף להביא לשינוי משטרה היתה מוגזמת, בלשון המעטה.

אף נשיא איננו אמור להיות בקיא בכל הדקויות ההיסטוריות והאזוריות האלו עם הכניסה לתפקידו. האחרון שנחשב לבר סמכא היה ג׳ורג׳ בוש האב, שהיה בעל רזומה מושלם בענייני חוץ, כולל שירות כשגריר בסין ובאו"ם, ניהול הסי־איי־איי ושמונה שנות ניסיון כסגן נשיא. רונלד רייגן שכיהן לפני בוש, וביל קלינטון אחריו, נחשפו רק באופן חלקי מאוד לענייני חוץ וביטחון לפני שנבחרו כנשיאים. כך גם ג׳ורג׳ בוש הבן, שהיה מושל טקסס, ואפילו ברק אובמה, אף שגילה עניין מסוים במדיניות חוץ גם בשל הביוגרפיה האישית שלו וגם בהיותו סנטור שאפתן מאילינוי בארבע השנים שקדמו לבחירתו.

בכל זאת, ישנם כמה הבדלים עקרוניים בין טראמפ לבין קודמיו, גם אם נתעלם לרגע מהאפשרות הלא בלתי סבירה שהוא פשוט טיפש מהם. הנשיאים הקודמים ידעו שעליהם ללמוד הרבה ומהר. הם הבינו שהם חייבים לסמוך על צוות יועצים מיומן שיעבוד לצדם. טראמפ, לעומתם, מתעב תדרוכים, שונא לקרוא חומר, מתקשה לשמור על ריכוז וגם חושב שאף אחד לא יכול ללמד אותו כלום. הוא אמנם מינה צוות ביטחון לאומי מיומן לכאורה, אבל הניסיון מראה שהוא לא בהכרח מקשיב לעצתו. טראמפ, אין לשכוח, הוא גם הנשיא הראשון, ויש לקוות שגם האחרון, שהכריז על מלחמה גלויה בשירותי המודיעין שלו, רמז כי הם מתנהלים כמו נאצים, האשים אותם בהמצאת מידע וממשיך להשמיץ אותם גם בביקוריו המועטים בחו"ל, כפי שעשה אתמול בוורשה.

לטראמפ מעולם לא היו עמדות ברורות ויציבות, לא כטייקון נדל"ן שמשמש כפרשן סלב, לא כמתמודד על המועמדות הרפובליקאית לנשיאות וגם לא ב–24 השבועות שחלפו מאז הושבע לתפקידו. הוא הגדיר את סעודיה כאויב האנושות עד שאימץ אותה לחיקו, עבר מטינה לחיבוק ושוב לטרוניה במערכת יחסיו עם סין, נמנע מלאשרר את סעיף ההגנה העצמית שביסוד ברית נאט״ו עד שלא היתה לו ברירה, וסירב בתוקף לומר מלה רעה על ולדימיר פוטין ורוסיה עד שהואיל בטובו אתמול לבקר את מהלכיה מערערי היציבות באוקראינה, אולי כהקשחה טקטית לקראת פגישתו היום עם ולדימיר פוטין. רצונו העז של טראמפ לחמוק מהחשד שהרוסים התערבו בבחירות לטובתו, שבגינו התערערו יחסיו עם שירותי המודיעין שלו, עוברים כחוט השני בהתבטאויותיו ובמהלכיו, הן בזירה הפנימית, שם הוא מנהל מלחמת חורמה נגד אמצעי התקשורת שמתעקשים לדווח על הפרשה, והן בזירה החיצונית, שם הוא נאלץ להוכיח מדי יום ביומו, לא בהצלחה מרובה, שאין לו אחות בקרמלין.

הבעיה של טראמפ היא שההסתייגות מפוטין ומרוסיה חורגת למעשה מהשקפת העולם שבכל זאת יש לו, לפחות כפי שהיא שבאה לידי ביטוי בנאום שנשא אתמול בוורשה.

דבריו של טראמפ, שנשמעו כאילו הוכתבו על ידי יועצו הקרוב סטיב באנון בעזרת יועץ אחר, סבסטיאן גורקה, שגם הוא שנוי במחלוקת, בוודאי נעמו מאוד לאוזניהם של מארחיו, ראשי המשטר השמרני לאומני בפולין. זה היה נאום שבו אוזכרה המילה ״מערבי״ תריסר פעמים והמילה ״אלוהים״ עוד עשר. נאום שבו אימץ טראמפ נארטיב של ציווליזציה נוצרית־מערבית הנלחמת נגד טרור של איסלאם קיצוני, יורשו עלי אדמות של המשטר הנאצי. נאום היסטורי ומדהים, כך תיאר אותו גורקה בגאווה, נאום של ערכים נוצרים.

לא בכדי החליטו טראמפ, או לפחות יועציו, להקדים את ביקורו בפולין למפגשיו עם מנהיגים אירופים בפיסגת הג'י–20 המתקיימת בהמבורג. טראמפ יודע, או לפחות יועציו יודעים, שפולין נמצאת בעימות מחריף והולך עם האיחוד האירופי, הן בשל סירובה המוחלט לקלוט פליטים מוסלמים והן בשל נחישותה לקדם את פורום ״שלושת הימים״ — הימים הבלטי, האדריאטי והשחור — המאגד תריסר מדינות קומוניסטיות לשעבר שכולן בגדר מצטרפות חדשות לאיחוד. מדינות אלה, ברובן, ימניות ושמרניות יותר משכנותיהן במערב, לאומניות יותר, נוצריות יותר, אנטי־מוסלמיות יותר וסובלניות פחות. הן מתאימות יותר להשקפת העולם של שחור לבן של טראמפ ובאנון. אילמלא חששן ההיסטורי מרוסיה ומדיניותו האגרסיבית, גם ולדימיר פוטין היה יכול להצטרף כחבר של כבוד בחבורה.

על הרקע הזה יש לראות את הימנעותו של טראמפ מלפקוד את האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, בניגוד לנשיאים קודמים, ואת החלטתו להסתפק בשיגור יהודיית הבית שלו, איוונקה. כך גם לגבי דברי השבח שחלק לגבורת הפולנים במלחמת העולם השנייה, שעוררו תרעומת, מבלי להזכיר את שנאתם ההיסטורית ליהודים ואת הסיוע שהגישו רבים מהם לנאצים במלאכת ההשמדה. אפשר היה לפטור את המעידות הללו בחוסר מודעות, אולי אפילו ברצון של טראמפ לשאת חן בעיני מארחיו הפולנים, אילמלא היה מדובר בעוד חוליה בשרשרת מאוד מטרידה, שראשיתה בתקריות האנטישמיות החוזרות ונשנות בקמפיין שלו, המשכה בהתעקשותו המוזרה להשמיט יהודים מהודעתו לכבוד יום השואה הבינלאומי, החלטתו לקצץ בתקציב מוזיאון השואה בוושינגטון ולבטל את משרת הנציב לאנטישמיות במחלקת המדינה, הערתו על הביקור ״המדהים״ ביד ושם והשתתפותו עתה בניסיון לנקות את המזרח אירופים מהשתתפות פעילה בשואה.

טראמפ, או לפחות יועציו, מבדילים היטב בין ישראל, שאותה הם אוהדים, לבין יהודים, שמהם הם מסתייגים. היה זה גורקה, שהואשם בהשתייכות לארגונים הונגריים בעלי גוון אנטישמי, שהתלונן על התלונות ״המכוערות והמגעילות״ של היהודים לאחר השמטת אסונם מהודעת הבית הלבן לכבוד יום השואה. איך כתב אתמול הרב שמואל בוטח, מקורבו של שלדון אדלסון ומגנו של טראמפ בפני הקהילה היהודית? נכון, הוא היה צריך לבקר באנדרטה לגטו ורשה, אבל היי, הוא חבר אדיר של ישראל.

לטראמפ, בניגוד ליועציו, תמיד עומדת חזקת החפות, במובן של חפות ממידע, או מסקרנות, או מרצון ללמוד או מנכונות ללמוד מאחרים. מי יודע אם היה מודע בכלל לניואנסים של ביקורו בפולין, הן במישור האירופי והן במישור היהודי, או שמא תומרן לכך על ידי יועציו, האינטליגנטיים ממנו. איש בבית הלבן בוודאי לא היו מודע לכך שבאותה כיכר קראסינסקי שבה נשא טראמפ את נאומו פעלה קרוסלה צבעונית שעליה עלצו וצחקו ילדים פולנים גם באפריל 1943, כשעשן היתמר מעל חורבות הגטו ואלפי יהודים נשרפו למוות, בעוד הוריהם מביטים בנעשה. זה פחות חשוב, כמובן, מהשאלה אם לטראמפ יש מושג כיצד להיחלֿץ עתה מקטסטרופה חדשה בקוריאה, שגם תושביה, על פי השקפתם, עברו כבר שואה נוראה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו