טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

הפיוס הפלסטיני מגלה שבחמאס רואים מה שלא ראו מכאן

אחרי שצידד בעבאס מול חמאס ותמך בשיקום כוחה של מצרים, נתניהו שומר עתה על איפוק ■ ליברמן נערך למערכה כפולה, השאלה היא אם גם הצבא ■ ומה תרוויח רוסיה ממלחמה בצפון

תגובות
תושבים בעזה חוגגים את החתימה על הסכם הפיוס, אתמול
MAHMUD HAMS/אי־אף־פי

קיים פער מסוים בין הודעת הפיוס החגיגית שיצאה אתמול מקהיר, עם חתימת ההסכם בין הפתח לחמאס, לבין התגובות הרשמיות לחתימה; זו המאופקת מרמאללה וזו הצוננת מירושלים. הודעת יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), קבעה שמה שהושג בקהיר "מחזק ומאיץ" את המאמץ לסיום הפילוג בעם הפלסטיני. בזמן שעבאס דיבר על צעד גדול קדימה, אך נזהר לא להיכנס לפרטים, ראש הממשלה בנימין נתניהו תבע מהפלסטינים מעשים — ובעיקר דרש מחמאס להיענות לתנאי הקוורטט.

ועדיין, מהודעת נתניהו במוצאי החג נעדר הטון החריף והלוחמני של תגובתו הקודמת להתקדמות בשיחות הפיוס, לפני כשבוע. ראש הממשלה פרסם את ההודעה לאחר סבב התייעצויות עם הצמרת הביטחונית, שאנשיה המליצו על איפוק. לא ברור אם הטון החדש יחייב גם את שרי הממשלה ואת כל חברי הקואליציה. נצטרך כנראה להמתין לתגובותיהם של השר זאב אלקין וחברת הכנסת נאווה בוקר.

אפשר להניח שהתמתנות הגישה הישראלית נובעת משני שיקולים עיקריים. הראשון קשור במצרים והשני ברשות הפלסטינית. ההסכם הוא הישג מצרי ברור. זו מדיניות שהוביל הנשיא א־סיסי, שכעת נותנת פירות ראשונים. לישראל יש עניין מובהק בחיזוק מעמדה האזורי של מצרים, גם בשל התיאום האסטרטגי הקרוב בין שתי המדינות וגם לנוכח השפעתה של קהיר על הפלסטינים. היחסים הטעונים בין הגנרלים המצרים לבכירי חמאס בעזה היו בין הסיבות המרכזיות לחוסר היכולת לסיים במהירות את מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014.

ואילו יחסי ישראל עם הרשות הפלסטינית אמנם מורכבים — שר הביטחון, אביגדור ליברמן, תיאר את מהלכיה כאיום אסטרטגי ראשון במעלה רק לפני כשנה — אולם נתניהו הוא שהחליט לזרום עם צעדי עבאס, כשזה צמצם את אספקת החשמל לעזה באביב האחרון. אבו־מאזן היה משוכנע שיצליח לשחוק את התנגדות חמאס וכעת נראה שהצליח. בנסיבות הללו, קשה לישראל להיראות כמי שמחבלת ומזלזלת במאמציו. ברקע, עומד כנראה עניין נוסף. לפי העיתונות הערבית, שהתה בקהיר השבוע משלחת ביטחונית מישראל. ייתכן שיש כאן הזדמנות לפריצת דרך בשאלת החזרת גופות שני חיילי צה"ל המוחזקות בידי חמאס ובירור גורלם של האזרחים הישראלים הנעדרים.

ממה שמתפרסם עד כה, עבאס אמור לדון בהסרת הסנקציות על הרצועה (הקיצוץ בחשמל ובמשכורות לעובדי הרשות שם) בתוך שבועיים. סעיף מפתח אחר נוגע לכניסתם של 3,000 אנשי משמר הנשיאות של הרשות לפעולה במעברים בגבולות עם מצרים וישראל. זו התפתחות משמעותית, אם תתממש. לעומת זאת, קשה לראות כעת כיצד יסכים חמאס למגבלות כלשהן על הכוח הצבאי שלו, אמצעי הלחימה שברשותו או המנהרות שאנשיו ממשיכים לחפור מתחת לקרקע. בשאלות אחרות, כמו תשלום משכורות לפקידי הרשות בעזה או האופן שבו יעבדו משרדי הממשלה החדשה, אמורים הצדדים לדון לאורך החודשים הקרובים.

שמעון פרס תיאר פעם את הסכם אוסלו כסיפור ארוך שהודבק לו "הפי־אנד" כבר בהתחלה. הוגי אוסלו היו מודעים למכשלות הכמעט בלתי אפשריות שעמדו בדרכם ולכן בחרו במידה רבה להתחיל בהבנות כלליות בלבד. הנושאים ונותנים מטעם הרשות הפלסטינית וחמאס בחרו בגישה דומה. הפרטים יבואו בהמשך. נותר עדיין לראות אם במקרה הזה מחכה לפלסטינים סוף טוב, או שגם גורלו של ההסכם הזה יהיה כגורל אוסלו וניסיונות הפיוס הקודמים בעשור האחרון.

הקשר הגורדי

הגיליון החדש של כתב העת הצבאי "מערכות" המתפרסם השבוע, כולל מאמר שכתבו בכירי משרד מתאם הפעולות בשטחים עוד בטרם הבשילו שיחות הפיוס הפלסטיניות. מחבריו הם המתאם, האלוף יואב (פולי) מרדכי והיועץ לעניינים פלסטיניים במשרדו, אלוף־משנה מיכאל מילשטיין. מרדכי ומילשטיין כותבים כי המלחמה האחרונה בעזה חידדה את הבנת ישראל וחמאס בדבר "הקשר הגורדי הקיים בין המצב האזרחי והכלכלי ברצועה לבין המציאות הביטחונית".

זו תפיסה שלא היתה דומיננטית בדרג הצבאי והמדיני בישראל לפני המלחמה. אז, עדיין הועדפו בישראל המשקפיים הצבאיים בהתבוננות על עזה. כיום, זו הפכה לדבריהם למסגרת ההתייחסות המרכזית, מתוך הבנה שהתפתח קושי לקיים מרקם חיים אזרחי וכלכלי סביר ברצועה בטווח הזמן הבינוני והארוך. לדעתם, המערכת הישראלית כבר אינה מתמקדת רק בשש החטיבות המרחביות של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, אלא גם בשני מיליון האזרחים החיים שם. היא כבר הפנימה שלמצבם ולמעשיהם ישנן השלכות ישירות על המציאות הביטחונית של ישראל.

מרדכי נכנס לתפקידו פחות משנה לפני פרוץ המלחמה האחרונה. מילשטיין היה אז עדיין בתפקיד באגף המודיעין. שניהם מחזקים את מסקנת אמ"ן שהעימות האחרון לא תוכנן מראש אלא הידרדר לשם בלי שאף צד רצה במלחמה או נערך אליה. זה קרה, לדעתם, בגלל שילוב בין ההסלמה ביחסי רשות־חמאס (בעצם, מהדורה קודמת של המשבר ביניהן השנה); בגלל החטיפה והרצח של שלושת הנערים הישראלים בידי חוליית חמאס בגוש עציון כחודש לפני הלחימה; ולבסוף — בשל הסלמה נקודתית בין צה"ל לפלגים איסלאמיים קיצוניים בעזה, שחמאס פירש בטעות כהכנות למהלך התקפי ישראלי. העימות, הם כותבים, פרץ בגלל "חישוב מוטעה ואי בהירות אסטרטגית הדדית".

לדעתם, הרעה במציאות האזרחית בגדה עקב משבר חריף עם ישראל עלולה להביא לעימות עם הרשות הפלסטינית ולהקרין גם על עזה. זו נראית כעוד סיבה להתנגדות מערכת הביטחון ללחצי הדרג המדיני להנהיג ענישה קולקטיבית רחבה יותר בעקבות פיגועים. עד שיתאפשרו תנאים פנימיים או חיצוניים לשינוי יסודי במצב הרצועה, השניים ממליצים לישראל להמשיך ולהתמקד במקביל ב"שימור מרקם החיים של תושבי האזור, לצד מניעת ההתעצמות הצבאית של חמאס". בעיניהם, חמאס עדיין מייחס חשיבות עליונה לפרויקט הממשל שלו בעזה ואינו מתכוון לוותר עליו לחלוטין.

בקריאת המאמר, דווקא על רקע החתימה בקהיר אתמול, נראה שמרדכי ומילשטיין קולעים לשיקולים שהדריכו את חמאס בהחלטה להגיע לפיוס: הרצון שלא לחזור ולהידרדר להסלמה חסרת מעצורים מול הרשות, כמו זו שהובילה ב–2014 למלחמה בישראל ולהרס כבד ברצועה. מעניין שמי שמוביל את השיקול הפרגמטי בחמאס בנסיבות הנוכחיות הוא דווקא ראש הנהגת הארגון ברצועה, יחיא סנוואר — אותו מחבל בחליפה, ששוחרר מהכלא הישראלי בעסקת שליט והוצג כאן תחילה כמי שיוביל קו נוקשה ובלתי מתפשר.

מוקדם לנבא לאן יתפתחו הדברים, אבל זו העת להיזכר בדברים שאמר בזמנו, להבדיל, אריאל שרון על המעבר החד מהאופוזיציה ללשכת ראש הממשלה: דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

משלחות חמאס ופתח חותמות על הסכם הפיוס, אתמול
KHALED DESOUKI/אי־אף־פי

תרחיש ליברמן

שר הביטחון בחר לנצל את אווירת החג כדי לפזר מעט אור ואופטימיות לאזרחי המדינה. במפגש עם חיילים מצטיינים בסוכתו, סיפק ליברמן את ההערכות הבאות: המלחמה הבאה, שעליה דיבר בטון של השלמה כמעט מוחלטת, תתנהל בשתי זירות במקביל, בצפון ובדרום (כלומר — בעזה). הצפון, מגבול לבנון ועד סוריה, יהיה חזית אחת גדולה. מלחמה עם חיזבאללה פירושה מלחמה גם עם משטר אסד בסוריה ועם צבא לבנון, שבלאו הכי כבר הפך ל"חלק אינטגרלי במערך של חיזבאללה, תחת פיקודו". ישראל מתאמצת למנוע מלחמה, אבל המלים "סבירות נמוכה" אינן רלוונטיות בנסיבות האזוריות החדשות, שבהן מלחמה יכולה להתלקח מהיום למחר, בלא התרעה מוקדמת.

דעותיו של ליברמן על כוונות אויבינו ידועות וכמוהן גם נחישותו לשמור את צה"ל בכוננות גבוהה לבאות. אבל האם המערכת הצבאית ערוכה לתרחיש המערכה בשתי חזיתות שמשרטט כעת שר הביטחון? ומה עושה בכלל הדרג המדיני כדי להבטיח שצה"ל יהיה מוכן להתפתחויות שאולי יעמוד בפניהן?

הדברים הללו נדונו, במרומז ובעקיפין, בדו"ח ועדת המשנה של הכנסת על מצב בניין הכוח, שהתפרסם בסוף החודש שעבר. בגרסה הלא מסווגת של דו"ח הוועדה, בראשות ח"כ עפר שלח (יש עתיד), נכתב כי במערכות הצבאיות האחרונות שניהלה ישראל, בלבנון ובעזה, חרגה הפעלת האמצעים — חימוש, כלי רכב וחלפים — במאות אחוזים מהחישובים המקוריים של צה"ל. ועדת המשנה טוענת כי תפיסת התכנון הצבאית באשר למה שיידרש מהצבא בלחימה "פשטה את הרגל" במפגש עם מציאות הקרב.

הוועדה המליצה לשנות מן היסוד את תהליך התכנון הצבאי ולבחון מחדש את בניית "תרחיש הייחוס" שלפיו נערך צה"ל ללחימה. במצב הנוכחי, קבעה, "אין לצה"ל שום אמת מידה אמיתית לגבי אורך הנשימה שלו במערכה, או הדחיפות והתעדוף של צרכי הצטיידות שונים". לדבריה, "מבחינת כוח האדם הנדרש יש לבחון תרחיש של לחימה בשתי זירות במקביל, שכן ברור שאי אפשר להשתמש באותה יחידה בשתי זירות באותו זמן ותרחיש כזה מותח את יכולותיו של צה"ל למיצוי מלא. בכל הנוגע לחימושים, מלאים וחלפים יש להציב כאמת מידה תרחיש של שתי זירות בטור (כלומר — מלחמה בשתי זירות בזו אחר זו. ע"ה), שהוא הקשה ביותר מבין האפשרויות".

במלים אחרות, ובשפה אזרחית יותר: ליברמן מציג כנראה תחזית סבירה של מה שעלול להתרחש אם תפרוץ מלחמה נוספת. אבל מהגרסה הבלתי מסווגת של דו"ח ועדת שלח עולים סימני שאלה חמורים בשאלה אם הצבא מתכונן באופן הנדרש לאפשרות כזו.

קצין רוסי ליד מפעל פצצות של דאעש שהושמד במחוז חמה, בחודש שעבר
Nataliya Vasilyeva/אי־פי

האינטרס הרוסי

נדמה שבין השורות של דברי ליברמן מקננת גם חרדה מסוימת מן הבאות. המשענת האמריקאית של ישראל כבר אינה מה שהיתה, גם אם ארצות הברית הודיעה חגיגית על פרישה מארגון אונסק"ו. ממשל אובמה כבר החל בהפניית הקשב מהמזרח הקרוב לרחוק ואילו טראמפ עסוק בעיקר ברצונו להכריז על עצמו כמכניע הגדול של דאעש; מידת מחויבותו לצמצום כוחה של איראן אינה ברורה — ותלויה כנראה בעיקר באופן שבו יוכל להציג עצמו כמי שעושה את ההיפך מקודמו. בתוך החלל האסטרטגי שנוצר באזור, מי שמיטיבה מכולם לתמרן היא איראן.

האם ישראל יכולה לסמוך על הרוסים? נתניהו ניווט בתבונה רבה את המגעים עם הנשיא ולדימיר פוטין והשיג, כך נראה, הסכמה רוסית שלא להתערב במערכה הרצופה שמנהלת ישראל נגד חימוש חיזבאללה בנשק איראני מתקדם. אך השאלות הגדולות יותר הן כיצד תפעל מוסקבה בטווח הארוך, בתגובה להתרחבות ההשפעה האיראנית והאם תתערב במקרה של התלקחות מלחמה חדשה בין ישראל לחיזבאללה. האמריקאים והאירופים רחוקים מלהיות חסידי אומות עולם, אך אם יש דבר אחד שמאפיין את מדיניות החוץ הרוסית זה הציניות המוחלטת שבה היא מתנהלת. ייתכן שבנסיבות כאלה, הרוסים יגיעו דווקא למסקנה שהקזת דם הדדית משרתת אותם.

ד"ר דימה אדמסקי, איש המרכז הבינתחומי בהרצליה, הוא מהמומחים הישראלים הבולטים לחשיבה האסטרטגית הרוסית. במאמר שפרסם השבוע במגזין "Foreign Affairs" טוען אדמסקי שהקרמלין יבקש לנצל מלחמה עתידית בין ישראל לחיזבאללה כדי להמשיך ולחזק את מעמדה של רוסיה במזרח התיכון. לדבריו, ההתייצבות שחלה במעמדו של משטר אסד, בסיוע רוסי ואיראני, הגבירה את התחרות בין שתי הפטרוניות על מידת השפעתן בסוריה והן יתקשו לחיות זו עם זו בשלום לאורך זמן. אדמסקי מתרשם כי שאיפות איראן הופכות לבעיה עבור רוסיה, שמבקשת להגבילן בלא להיכנס עמה לעימות ישיר.

הוא מעלה אפשרות שבמלחמה עתידית תבקש רוסיה לאפשר לאיראן ולחיזבאללה להמשיך ולדמם, במטרה להחלישם. עם זאת, אדמסקי צופה שבמקרה שיסתמן ניצחון ישראלי מוחץ, רוסיה תתערב כדי לרסנו משום שהיא זקוקה לחיזבאללה כחלק מקשת ההשפעה האזורית שלה ובעיקר דרושים לה אנשיו בסוריה. התרסקות של חיזבאללה בעימות עם ישראל עשויה לפרק את מאזן הכוחות הקיים בלבנון ולהשפיע לרעה גם על מצבו של משטר אסד. לרוסיה גם יהיה עניין להדגים לישראלים את מגבלות הכוח שלהם.

להערכתו, התוצאה המועדפת על מוסקבה תהיה מלחמה קצרה בלבנון בלבד, שלקראת סיומה נזקקים לה הצדדים כמתווכת. בשלהי מלחמת לבנון השנייה ב–2006 הרוסים נעדרו לחלוטין מן המגעים והותירו את ניהולם לאמריקאים ולצרפתים. אדמסקי סבור שכדי להגן על חיזבאללה מתבוסה, תשקול רוסיה מתקפת סייבר מחושבת, מבלי להותיר עקבות ברורים באחריותה, שתשבש את פעילות הנמלים ובתי הזיקוק בישראל. הרוסים כבר הפעילו טכניקות דומות בעת מתיחות עם אוקראינה, המדינות הבלטיות וטורקיה. אמצעי נוסף שרוסיה יכולה להפעיל הוא פריסת מערכי הגנה אווירית סביב אתרים חיוניים לחיזבאללה ואיראן ואפילו שימוש בלוחמה אלקטרונית לשיבוש המתקפה הישראלית. אלה נסיבות חדשות, שמתכנני המערכה הישראלים מודעים להן היטב. זה לא הולך להיות קל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות