בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

ההפגנות בעזה הן מאבק פוליטי לפריצת מצור חיצוני ומצור פנימי

בישראל לא מוותרים על הצגת הפלסטינים כמריונטות של חמאס, ובכך מראים זלזול בציבור הישראלי. הצעדה באה להגיד שתושבי הרצועה אינם נזקקי סעד מסכנים, אלא ציבור בעל מודעות

163תגובות
פלסטיני רעול פנים מיידה אבנים סמוך לגבול בדרום רצועת עזה, אתמול
IBRAHEEM ABU MUSTAFA/רויט

דיכוי מאבק למען זכויות לאומיות ושוויון אינו מדע מדויק. גם אחרי 70 שנות ניסיון, אין לדעת אם קטל מפגינים בלתי חמושים שלא סיכנו אף חייל ישראלי, ירתיע וידלל את מספר המפגינים בשבועות הבאים או יעשה בדיוק ההיפך.

אבל גם 70 או 50 שנות ניסיון בדיכוי לא הספיקו כדי שהצבא והדרג הפוליטי יוותרו על הצגתם של הפלסטינים כמריונטות של חמאס היום, כפי שבעבר היו מריונטות של פתח או אש"ף. עשרות אלפי בני אדם לא חמושים (גם אם חלקם נמנים עם מנגנוני ביטחון כלשהם) אינם בוחרים להשתתף בצעדה המונית, למרות האזהרות הישראליות, משום שהם מצייתים לטריק מתוחכם של החמאס. אם ההנהגה הצבאית והפוליטית הישראלית מעדיפה להציג זאת כך בזירה הביתית, מטעמיה שלה, היא מראה בכך זלזול בציבור הישראלי. אם היא באמת ובתמים חושבת כך, זהו חוסר הבנה כרוני של המציאות, האופייני למשטרים ולשליטים לא נבחרים.

כדרכן של יוזמות לפעילות המונית — קשה לדעת איך נהגתה צעדת השיבה: חלק מהיוזמים הם בני הדור הצעיר יחסית, שמזוהים עם הארגונים הפוליטיים היריבים, אך זועמים על דשדושם של אלו במריבות הפנימיות. כמה מהם צברו ניסיון בארגון הפעילויות נגד השסע הפנים־פלסטיני, ב–2011, וגילו שזה לא מספיק כדי לפתח מומנטום. הארגונים הפוליטיים — גם החמאס, גם הפתח וגם הארגונים הקטנים יותר — אימצו את היוזמה. זה לא טריק, אלא הבנה פוליטית.

התאריכים שנבחרו אינם פרי מניפולציה צינית. יום האדמה המציין קטל מפגינים פלסטינים אזרחי ישראל, שמחו על הפקעת אדמותיהם, הפך ליום לאומי שמאחד פלסטינים בלי קשר לגדרות התיל או הדרכונים שמבחינים ביניהם. הכאב על אובדן המולדת ב–1948 אינו העמדת פנים. הבחירה בפעולה מתמשכת של שישה שבועות, וליד גדר המערכת, היא ניסיון פוליטי לפרוץ את המצור החיצוני שהטילה ישראל וגם לפרוץ מצור פנימי.

פלסטינים ליד הגבול בדרום רצועת עזה, אתמול
IBRAHEEM ABU MUSTAFA/רויט

לא הלאומיות הפלסטינית גוועת (כפי שנכתב בישראל בשל כישלונותיו הפוליטיים של מחמוד עבאס). מה שגווע הוא הארגון המסורתי שייצג אותה עד כה — אש"ף, ואילו החמאס כושל בניסיונותיו להיות התחליף המקובל על הכל. החברה הפלסטינית, שמאסה בהנהגותיה ובשסע הפוליטי, רוחשת יוזמות ופעילויות. הן מגששות אחר משהו חדש שגם ישבור את החומות הפיסיות והמנטליות שמפרידות את חלקיה השונים, תוך הישענות על מרכיבי הזהות הלאומית המקובלים על הכל. כך יש לראות גם את צעדת השיבה השנה — בין אם דיכויה הקטלני יימשך ויצליח, בין אם לאו.

הבחירה הישראלית באמצעים קטלניים לדיכוי פעולה עממית אזרחית היא פוליטית ולא צבאית־לוגיסטית. למרות האותנטיות של מסר השיבה, ממשלת ישראל וצה"ל אינם חוששים שמימוש זכות השיבה הוא שעומד עתה על הפרק. לא בגלל זה הם נתנו לחיילים פקודה לירות כדי להרוג — האמצעי שבטווח הקצר והבינוני הוא הבטוח ביותר בדיכוי מחאה. יוזמת הצעדה מערערת את יציבותו של עמוד תווך במדיניות ישראל ותוכניותיה לסכל את הפרויקט הלאומי הפלסטיני: ניתוק רצועת עזה משאר חלקי החברה הפלסטינית (בגדה המערבית ובישראל). ניתוק זה, שבוצע בהדרגה במשך 27 שנה, לא רק גרם במישרין את הדרדור הכלכלי והסביבתי הנורא, אלא גם הקל על היווצרות המציאות של שתי ממשלות פלסטיניות, שמצדה משרתת היטב את מדיניות ישראל. הצעדה היא יוזמה חברתית־פוליטית שמנסה לעקוף את מכשול שתי הממשלות.

הסרטון שהפיצו הפלסטינים - דלג

שומה על צה"ל ומדברריו שיידעו איך להגיב לכל התפתחות: אם ההפגנות של צעדת השיבה ייפסקו, הדבר ייזקף לזכות היד הקשה ביום הראשון. אם ההפגנות יימשכו — יוסבר לישראלים שהיד שהופעלה היתה כנראה קלה מדי. מההתחלה הוסבר שההפגנה לא היתה כה שלווה כפי שמארגניה הציגו אותה. לפי הצבא, בכמה מקרים הושלכו בקבוקי תבערה, הונחו מטעי חבלה, הוצתו צמיגים ונעשו ניסיונות לחבל בגדר ולחצות אותה. האם כל אחד מחמישה עשר ההרוגים היה מעורב בפעילויות אלו לכאורה, שגם אם בוצעו לא סיכנו מיידית את חיי חיילים או ישראלים אחרים? האם כל אחד מיותר מ–758 פצועי הירי החי היה מעורב בפעילויות לכאורה אלו? כשיובאו עדויות מפורטות ואולי גם צילומים על ירי בגבם של כמה מההרוגים והפצועים ועל אווירת ההתעלות החגיגית, האזרחית, ששררה בקרב הצועדים, לפני ההרג — זה כבר יהיה חדשות האתמול.

הצבא מתיר לעצמו להפר את הדין הבינלאומי ולירות באזרחים בלתי חמושים, גם כדי להורגם, משום שהחברה הישראלית מקבלת זאת כפעולת הגנה, וא־פריורי, בלי לחקור אחר הפרטים. גם ממשלות העולם אינן מהוות מכשול מרתיע לישראל, למרות אי־אלה גינויים רפים. צעדת השיבה — אם תימשך או לא — באה להגיד לישראל ולעולם שתושבי הרצועה אינם נזקקי סעד מסכנים ופסיביים, אלא ציבור מודע פוליטית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו