בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

עם התפוררות ההנהגה הרשמית, הפלסטינים זכו בסמל של התנגדות עממית

למרות הניסיון של שב"ס וצה"ל להשפילן עד הרגע האחרון, עהד תמימי ואמה נרימאן לא חשו השפלה כי לא ציפו להתנהגות אחרת מכולאיהן. עם שחרורן, הן מייחלות לעוד מאות אלפים שילכו בעקבותיהן

64תגובות
תמימי עם שחרורה ממאסר במחסום טול כרם בגדה, היום
מוטי מילרוד

כבר לפני כמה ימים ידעו בני המשפחה והחברים שעהד ואמה נרימאן תמימי יובאו בכלי רכב של שב"ס למחסום ג'בארה, שמדרום לטול כרם, ושם ישוחררו. אתמול התקבל אישור סופי שאכן זה המסלול. שעת שחרור? אין לדעת. כפי שקורה לכל האסירים המשתחררים מבתי הכלא הישראליים, המחסום שאליו יובא האסיר המשוחרר ידוע מראש בדרך כלל (אם כי לא תמיד), אך לא השעה המדויקת. משפחות שיכולות להרשות לעצמן יוצאות כבר בבוקר ומחכות במשך שעות. ככל שהאסיר או האסירה ישבו זמן רב יותר בכלא, כן נכונות המשפחה לחכות יום שלם רבה יותר.

הבוקר יצאו המשפחה והחברים לכיוון מחסום ג'בארה. בדרך הם שמעו מעיתונאים ישראלים שלא — האם ובתה ישוחררו במחסום רנתיס. זהו מחסום הגיוני יותר: קרוב יותר לכפר נבי סאלח. הם מיד שינו את המסלול. בדרך לרנתיס, הם שמעו שלא — בסוף השחרור יהיה בג'בארה. הם שוב עשו אחורה פנה ופנו צפונה. ואז, אחרי זמן מה, הגיעה ההודעה הסופית, השחרור יהיה ברנתיס. בני המשפחה והחברים היו נרגשים מכדי להחליט אם זה בלבול פנימי בשב"ס או רצון להשפיל אותם ואת שתי המשוחררות עד הרגע האחרון.

עבאס ותמימי ברמאללה, היום
HANDOUT/רויטרס

במחסום הצבאי ברנתיס נרימאן ועהד הוצאו ממכונית השב"ס אזוקות בידיהן, אך בעיניים גלויות. תקוות המשפחה ששם הן ישוחררו מהאזיקים ויצעדו לעבר המכוניות הממתינות — נכזבה. הן הועלו על ג'יפ צבאי, לא לפני שעיניהן כוסו בפלנליות. הדרך מרנתיס לנבי סאלח אינה חסויה, אז למה לכסות בפלנלית? בני המשפחה והחברים היו נרגשים מכדי להחליט אם זה הנוהל הרגיל של צה"ל — חסר היגיון ככל שיהיה — או רצון החיילים להשפיל את השתיים, עד הסוף. אם זו היתה המטרה, הרי שהיא לא הושגה.

השפלה הן לא הרגישו, גם לא אוהביהן שהמתינו להן. גם לא כשהג'יפ הצבאי עצר ליד עמדת התצפית בכניסה לנבי סאלח, ורק עהד הוצאה ממנו. כשראו בני המשפחה והחברים שנרימאן אינה יוצאת מהג'יפ הצבאי הם חסמו אותו ומיחו, ואז גם האם הורשתה לצאת. האם והבת לא הרגישו השפלה לא רק משום שהן גיבורות היום, ומשום שבמשך שמונה חודשים הן ואומץ לבן היה בחדשות בינלאומיות ומקומיות כמעט מדי יום. הן לא חשו השפלה כי הן לא ציפו להתנהגות אחרת מכולאיהן.

לפני יותר משמונה שנים החליט הכפר נבי סאלח, שמורכב ממשפחה מורחבת אחת — תמימי — לצאת למאבק למען החזרת מעיין אל־קוס לרשותו ולרשות הכפר השכן דיר נידאם, אחרי שההתנחלות חלמיש השתלטה עליו, ובעזרת הצבא והמינהל האזרחי מנעה מפלסטינים ומבעלי אדמה חוקיים את הגישה אליו ואל סביבותיו. עד היום. לנגד עיני תושבי נבי סאלח היו הצלחות יחסיות של כמה מאבקים עממיים בכפרים אחרים נגד חומת ההפרדה: בעיקר בודרוס, בלעין וג'יוס. שם ההפגנות גיבו את המערכה המשפטית למען החזרת האדמות לבעליהן. ואכן, התוואי המקורי והזוללני של החומה שונה. אבל לנגד עיניהם היו גם כמה כישלונות: המאבק העממי, המתוקשר לא פחות, נגד תוואי החומה בוולג'ה לא הציל את אדמות הכפר. הן והמעיין של הכפר נמצאים בתהליך הפיכתם לפארק מטרופוליני של ירושלים, שגישת הפלסטינים אליו, כולל בעלי האדמות החוקיים, אסורה וחסומה.

תושבי הכפרים הפלסטיניים שהנהיגו את המאבק העממי ב–15 השנים האחרונות, כולל נבי סאלח, קיוו שכל מקרה פרטי יובן בעולם כולו כסמל וכמשל למדיניות ישראל של השתלטות על עוד אדמות — מה שעומד בסתירה משוועת להכרזותיה על נכונות לשלום. תושבי הכפרים קיוו שהמאבק יישא פירות פוליטיים שאינם רק מקומיים (החזרת חלק מהאדמות) אלא גם בינלאומיים — כמו לחץ וצעדים דיפלומטיים נחרצים. לשם כך הם ידעו שעוד עשרות אלפי פלסטינים חייבים להצטרף למאבק העממי, הלא חמוש, כי אין מדובר בעניין פרטי של כל כפר אלא לאומי, כלל־פלסטיני. היו שנים שבהן הפגנות נערכו בכעשרה מוקדים בגדה המערבית, ולכל אחת באו — למרות הדיכוי האלים של צה"ל ומג"ב — מאות אנשים: פלסטינים, ובהם לפעמים בכירי הרשות, שיש שטענו שהם תופסים טרמפ ומחפשים פוטו־אופ, פעילים בינלאומיים ופעילים ישראלים. אבל רוב הפלסטינים הצביעו ברגליים ולא הצטרפו.

תמימי בנבי סלאח, היום
מוטי מילרוד

ההתמדה, הסיכון, הפציעות, הפשיטות הצבאיות בלילות, המאסרים וגם ההרוגים מירי צה"ל נשארו בדרך כלל נחלתם של תושבי הכפרים האמורים ומעט המצטרפים אליהם ממקומות אחרים. גם בכפרים המתקוממים עצמם — כמו בנבי סאלח — לא הכל יכלו להתמיד בעול הזה, של אחזקה בלפיד המרי האזרחי.

משנעצרה עהד תמימי התפתח סביבה כמעט פולחן: בעידן של הפיכת ההנהגה הפוליטית המסורתית (אש"ף) ללא רלוונטית — שיתוק והתפוררות פתח ושסע הרסני בין פתח לחמאס — העם הפלסטיני זקוק לגיבורים וזקוק לסמלים יותר מתמיד. הגבורה והאומץ האישיים של עהד ונרימאן הוכחו שוב ושוב בתשע השנים האחרונות, גם כשלא הגיעו לתקשורת. עכשיו, בהשתחררן, הן וגיבורים ואמיצים כמותן, שהנהיגו מאבק עממי ב–15 השנים האחרונות בכפרים שונים — מייחלים לעוד עשרות ומאות אלפים שיאמצו את הדוגמה שלהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו