בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

וגם עכשיו, לצבא קשה להתמודד עם הביקורת

העימות בין נציב קבילות החיילים לרמטכ"ל עולה מדרגה, ונדמה כי הצבא יצא למתקפת נגד בכנסת ■ אחרי שסכנת העפיפונים והבלונים דעכה, עזה עשויה לעלות שוב לסדר היום הביטחוני ■ ומה שנעשה בין הכפר נבי סאלח להתנחלות חלמיש חושף את ישראל במערומיה

42תגובות
איזנקוט בסיור בגבול רצועת עזה, לפני כחודשיים. אולי הגיעה העת שהוא יתייחס למחלוקת בפומבי וישיב בפירוט לטענות בריק
דובר צה"ל

אם לנקוט מונחים הזכורים לאלוף במילואים יצחק בריק, גיבור מלחמת יום הכיפורים, מימי שירותו הקרבי, זה היה השבוע שבו עבר צה"ל ממגננה למתקפת נגד. סדרת המסמכים ששיגר נציב קבילות החיילים בריק לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולוועדת החוץ והביטחון, עוררה עד כה רק עניין תקשורתי מוגבל. נדמה שהציבור מתקשה למצוא את ידיו ורגליו בוויכוח שבו הנציב בריק אומר "שחור" והרמטכ"ל, גדי איזנקוט, אומר "לבן".

אבל בתוך המטה הכללי, הטענות הנוקבות של בריק על מידת הכשירות והמוכנות של צה"ל למלחמה היו לנושא שיחה עיקרי, אולי אף יותר מההכרעה הצפויה בדבר זהות הרמטכ"ל הבא. המהלך האחרון של הנציב שעליו דווח בשבוע שעבר ב"הארץ" - הפצת מסמך של כ–250 עמודים ובו קריאה למינוי ועדת חקירה חיצונית בראשות שופט לבדיקת מידת המוכנות של זרוע היבשה - כבר צלצל שם בכל פעמוני האזעקה.

שלשום התכנסה ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לענייני מוכנות וביטחון שוטף. היו"ר, ח"כ עמר בר־לב (המחנה הציוני), התרגל לנטיית הצבא לשלוח קצינים בדרגי ביניים להשיב לשאלות המחוקקים. הפעם נהג צה"ל באופן שונה. למבקר צה"ל ומבקר מערכת הביטחון הצטרפה סוללת קצינים בכירים ובראשה מפקד זרוע היבשה, אלוף קובי ברק. האלוף סקר בפני הח"כים, במשך קרוב לשעתיים, את מצבה של הזרוע בפיקודו.

לדברי ברק, רמת הכשירות למלחמה של צבא היבשה, על פי מדדים מפורטים שנקבעו, מתקרבת מאוד ליעד שקבע לו איזנקוט. מפקד הזרוע מבחין בין שלוש רמות של אוגדות: רב־זירתיות (האיכותיות ביותר), זירתיות (שאחת מהן מתמקדת בצפון, אחת בגדה המערבית ואחת ברצועת עזה) ומרחביות, שעבורן נקבעו יעדי אימון וציוד שונים. הוא דיווח לוועדה שממוצע שבועות האימון לגדודי החי"ר והשריון הסדירים קפץ מ–16 שבועות בלבד ב-2012 ל-26 שבועות השנה.

חיילים בתרגיל ברמת הגולן, במאי
גיל אליהו

לח"כים הוצגו עוד מסמכים, ובהם דיווח מפורט של הרמטכ"ל והאלופים על מצב הכשירות של צה"ל כולו למלחמה. מסמך איזנקוט קובע שהצבא נמצא בכשירות גבוהה למלחמה, רמות מלאי החימוש שלו הן הגבוהות ביותר אי פעם, משק החלפים במוכנות גבוהה והמערך הלוחם מאויש כולו בהתאם לתוכניות.

הצבא מודה בקיום "אתגר בתחום כוח האדם", בשל הטלטלה שגרמו השינויים במודל שירות הקבע, ואומר שהדבר מחייב "מעקב וטיפול". מסמך הרמטכ"ל מפרט את שורת השינויים המבניים שחוללה התוכנית הרב־שנתית "גדעון", את סגירת חטיבות השריון ואגדי התותחנים המיושנים ואת המערכים שהוקמו במקומם. הצבא מאשר בדיווח לכנסת כי יש פערים גדולים בתחום כלי הרכב הלוגיסטיים, בעיקר בשל צי משאיות מיושן.

ראש בראש

צה"ל משקיע מאמץ ניכר בהדיפת הטענות של בריק. כבר אין ספק כי נוצר כאן עימות אישי בין הנציב לרמטכ"ל, הנוגע לרושם שתשאיר אחריה כהונתו של האחרון. התגובה הנרגזת של הצבא מפתיעה במקצת, בעיקר משום שאיזנקוט נראה תמיד פתוח יותר לביקורת מקודמיו, נזהר מכל סממן של פולחן אישיות וכמעט בורח מהכותרות. אבל נראה שאיש לא אוהב לסיים קדנציה תחת מתקפה - וזו של הרמטכ"ל מסתיימת בעוד קצת יותר משלושה חודשים.

צה"ל בהנהגתו חבט קשות, בשנה האחרונה, באינטרסים האיראניים בסוריה ועמד בנחישות בהפגנות הגדר ברצועה, בלי לשעות ללחצי חלק מהפוליטיקאים, שניסו לגרור אותו למלחמה. הרמטכ"ל גם הצליח להשתחרר מספיחי פרשת אלאור אזריה. עיתון הימין "מקור ראשון" אפילו בחר בו לאיש השנה שלו (איש השנה לפני שנתיים היה סמל אזריה). הביקורת של בריק מטילה צל על כל זה.

הנציב בריק מציג את דו"ח קבילות החיילים, ב-2015
אלון בסון

במאבק בבריק, נדמה שנחצו כמה קווים. המסמך האחרון של הנציב סווג כסודי, אך לא עבר דרך מחלקת ביטחון מידע בצה"ל. מישהו בצבא ניסה להפריע, בנימוק הזה, לח"כים לעיין בעותק המסמך שנשלח לוועדת החוץ והביטחון. בצה"ל טוענים שהמסמך של בריק כלל לא הופץ לאלופים, אבל זה לא מתיישב עם טענה עיקשת של כמה מקורות שלפיה עותקי הדו"ח נאספו מכמה לשכות צבאיות, בהנחיה מלמעלה.

גם הטענה שחוות הדעת של בריק מוטה מלכתחילה משום שהוא "מתמקד בשלילי מתוקף תפקידו", אינה מחזיקה מים. משלם המסים מממן משכורת ורכב לנציב כדי שיחפש מה לא בסדר בצה"ל (ונכון שבדיקת המוכנות אינה כלולה במסגרת העיסוק הקבועה שלו). בשביל ויברציות טובות לציבור המציאו את המערכת המיומנת של דובר צה"ל, מה גם שיש די עיתונאים המתנדבים לעזור לה בכך.

מפתיעה במקצת התנהלות ראש הממשלה ושר הביטחון. לא רק שנתניהו וליברמן לא הגיבו עד כה בפומבי לטענות בריק (ומנגד, גם לא גיבו את עמדת הרמטכ"ל), השניים גם לא אפשרו לשרי הקבינט לעיין במסמכי הנציב. השר נפתלי בנט, שנושא עמו את טראומת מלחמת לבנון השנייה כמ"פ מילואים וחוויות צוק איתן כחבר קבינט, ביקש ארבע פעמים מאז הפרסום ב"הארץ" לקרוא את המסמכים. עד כה נענה בנט בהתחמקויות ובמריחת זמן. מהיכרות עמו, סביר שאינו מתכוון להרפות מכך.

השר ליברמן עצמו קיים לפני כחודש דיון ראשוני במוכנות זרוע היבשה, על רקע טענות בריק, עם הנציב וצמרת צה"ל. ליברמן סיכם את הדיון בהתרשמות חיובית ממהלכי צה"ל, אבל המפגש עצמו לווה - כמו הישיבה האחרונה של בריק עם פורום מטכ"ל -בעימות מתוח בין הנציב לראש אכ"א, האלוף מוטי אלמוז, שחלק מהטענות במסמכים מכוונות לנעשה בחצרו.

חיילים בתרגיל ברמת הגולן, בחודש שעבר
רמי שלוש

כשהרמטכ"ל אומר שהוא עוסק במספרים, לא בהתרשמויות שאסף בריק, ומציג מסמך מפורט לכנסת - זו תגובה רצינית ומתבקשת. אבל אולי הגיעה העת שאיזנקוט יתייחס למחלוקת בפומבי בקולו וישיב בפירוט לטענות בריק ולתהיות שמעלים אחדים מחברי הכנסת. כרגע הרמטכ"ל מיוצג בתקשורת בעיקר על ידי דוברים מטעם עצמם. מכיוון שחלק מאותם אנשים מכרו לנו הבלים על שיקום מלא של הצבא אחרי לבנון השנייה, הטענות הללו אינן מתקבלות כאמינות במיוחד.

במטכ"ל מציינים, בצדק, שיפור גדול שהתחולל בימי איזנקוט בטיב האימונים, באיכות אמצעי הלחימה וברמת הפירוט של התוכניות האופרטיביות בזירות שונות. מצב צבא היבשה אחרי צוק איתן, בקיץ 2014, כפי שנטען כאן בזמנו (וחרף הכחשות נחרצות של ראשי צה"ל באותה תקופה), היה קרוב לקטסטרופה. מאז נעשתה כברת דרך ארוכה. השאלה היא איפה אנו עומדים בין נקודת ההתחלה לבין היעד שקובע איזנקוט - שעליו חזר באותו מפגש (מלא חן) שבו השיב לשאלות שני חיילים מחטיבת הצנחנים בערב ראש השנה - היכולת לקיים תמרון קרקעי עמוק ומכריע בשטח האויב.

כפי שהעירו כמה מהח"כים שעיינו במסמכי בריק, גם אם 50% ואפילו 20% מטענותיו יתבררו כנכונות, העניין מחייב דיון מעמיק. ח"כ בר־לב אמר אתמול ל"הארץ" כי "המסמכים של בריק חשובים משום שהם מעלים את המודעות והדחיפות בצמרת צה"ל בצורך בשיפורים. ערב יום הכיפורים אני יכול לומר שכבר התחולל שינוי משמעותי".

לנוכח הדברים, מאכזבת האדישות היחסית שבה התקבלו תחילה טענות בריק בתקשורת. אולי זו עייפות החגים ואולי הסימפתיה הבסיסית לאיזנקוט, מטובי הרמטכ"לים שהיו כאן. אבל במלאת 45 שנה למלחמה שבה נפצע קשה רב־סרן בריק בקרבות נגד המצרים בסיני, סירב להתפנות, החליף תוך כדי הלחימה שבעה טנקים שנפגעו וזכה בעיטור העוז, נדמה שאי אפשר לטאטא את הדיון במוכנות צה"ל מתחת לשטיח. כתבות על תבונת הגנרלים וגבורת הלוחמים יש לנו מספיק. ג'ורג' אורוול ניסח את זה יפה: אדם נדרש למאמץ מתמיד כדי לא לראות את מה שנמצא מתחת לאפו.

מפגין ברצועת עזה, בשבוע שעבר
AFP

הטרדות ליליות

אחרי שדעכה סכנת בלוני ועפיפוני התבערה, הצטמצמה גם מידת העניין שמגלה הציבור הישראלי במתרחש ברצועת עזה. ההפגנות השבועיות, שבאחרונה שבהן נהרגו שלושה פלסטינים, מתקבלות כאן כמעט במשיכת כתף.

אבל עזה מראה סימנים שבכוונתה לשוב ולדרוש את תשומת לבנו. לצד חמשת מוקדי ההפגנות השבועיים, צץ בשבועות האחרונים מוקד חדש, בפינה הצפונית של הרצועה ליד חוף הים. בד בבד, הקים חמאס כוח חדש של צעירים שתפקידם לעסוק בהטרדות ליליות של כוחות צה"ל לאורך הגבול, באמצעות חבלה בגדר והשלכת בקבוקי תבערה.

הרעיון, כך נדמה, הוא שחיקה והתשה, במחיר נמוך יחסית, כדי לשמר את החזית על אש קטנה כל עוד אין פתרון רחב יותר. הפסקת האש החלקית ברצועה מחזיקה מעמד זה יותר מחודש, אבל התקדמות של ממש אין. בישראל, במצרים ובחמאס משתרר באחרונה קונסנזוס נדיר, המאשים את יו"ר הרשות מחמוד עבאס בסיכול המגעים. "בגלל 40 אלף אנשי חמאס, אתה ממשיך להתעלל בשני מיליון בני עמך ברצועה?", שאל בן־שיח ישראלי את היו"ר באחרונה. אבל עבאס עומד על דעתו. הוא יסכים לפיוס עם חמאס רק בתמורה להסכמת הארגון, שנראה כי לא תתקבל, להכפיף את נושאי הנשק שלו למרותה של הרשות. חמאס, לעומת זאת, מציע הסדר שבו הרשות שולטת בעזה מעל האדמה והארגון ממשיך לנהל את כל מה שקורה מתחתיה, במנהרות.

משט מחאה בעזה, בשבוע שעבר
AFP

במערכת הביטחון הישראלית מסבירים שכל מהלך רחב לשיקום התשתיות ברצועה תלוי ברשות, משום שאין מי שייכנס לנעליה, משפטית, בהסכמים המסדירים את ההתנהלות הכלכלית בין ישראל לעזה. הירידה המסוימת באלימות אמנם אפשרה לישראל להחליט על חזרה למצב ששרר לפני תחילת ההפגנות ב–30 במארס, תוך פתיחת מעבר הסחורות והנהגת אזור דיג מורחב, אבל פרט לכך אין לחמאס הישגים של ממש. אחרי 24 סופי שבוע רצופים של הפגנות, יותר מ–180 הרוגים וקרוב ל–20 אלף פצועים (לפי האומדן הפלסטיני), בהם מאות רבות של נכים, החזרת המצב לקדמותו לא תספק את התושבים.

חמאס מעוניין, למשל, בתגבור אספקת החשמל לרצועה, לקראת החורף. בממוצע, מספקת הרשת המקומית חשמל לעזתים רק ארבע־חמש שעות ביום. עזה חיה על 120 מגה־ואט, אבל זקוקה אופטימלית ל-505. כבר שנים שמתנהלים לסירוגין מגעים על הפעלת קו נוסף מישראל, קו 161, שיתחבר לרצועה באזור נחל עוז ויספק לעזה 100 מגה־ואט נוספים. בלי הסכמת הרשות זה לא יעבוד ובינתיים לא קורה דבר. למרות מאמצי התיווך של מצרים והאו"ם, הקהילה הבינלאומית נעשית אדישה יותר למצוקה העזתית. הפסקת האש החלקית עומדת על כרעי תרנגולת. ספק אם תחזיק מעמד.

סכסוך על סטרואידים

תוכנית "המקור" בערוץ עשר, שעסקה השבוע בבני משפחת תמימי מהכפר נבי סאלח, סיפקה לצופה הישראלי הצצה חריגה למדי אל מאחורי הקלעים של הטירוף היומיומי במוקדי החיכוך בשטחים. העניין הציבורי בשכנות הרעה בין תושבי הכפרים הפלסטיניים באזור למתנחלים מהיישוב חלמיש (נווה צוף) שממערב לרמאללה מתעורר לפרקים על רקע מעשי זוועה (המחבל שרצח שלושה מבני משפחת סולומון ביולי אשתקד) או תקריות בפרופיל גבוה (מעצרה של הנערה עהד תמימי, שסטרה לקצין צה"ל). אבל גם מה שמתנהל שם בימים רגילים אלים ורווי שנאה.

תמימי עם משפחתה לאחר שחרורה, ביולי
מוטי מילרוד

צילום הסטירה של הנערה לקצין התקבל במאמרים נלהבים, שתיארו אותה כגיבורת מאבק עממי. מנגד, נרשמה תגובה היסטרית של הרשויות הישראליות, ששלחו אותה לשמונה חודשי מאסר בפועל. סרטם המעניין של ענת גורן ואיתי רום הציג את עהד תמימי, שכמעט לא הופיעה בו, כראש החץ של מאמץ משפחתי מתוחכם ומסועף, המנצל באופן מקסימלי את המציאות התקשורתית והפוליטית של עידן הרשתות החברתיות.

זירת נבי סאלח-חלמיש היא הסכסוך הישראלי־פלסטיני על סטרואידים. משפחת תמימי, שנטלה בעבר חלק פעיל במאבק האלים, משגרת כעת את ילדיה לחזיתו של קרב תעמולה המכוון ברובו לזירה הבינלאומית. מכאן נובעת העלייה לרגל של פעילי שמאל זרים למפגשי הזדהות עם אביה של עהד, באסם תמימי. מי שמתפעם מאומץ הלב הלא מבוטל שמפגינים בני הדור הצעיר במשפחה בעימותים עם החיילים והשוטרים, לא יכול להתעלם גם מהשלילה המוחלטת שבה הם מתייחסים לכל מתכונת של דו־קיום עתידי עם ישראל, אפילו לאחר נסיגה היפותטית מהשטחים. המאבק שלהם אינו בלתי אלים. כשפלסטינים רבים מדברים על "דרכי שלום", להבדיל מנשק חם, הם מותחים את ההגדרה הזו כך שתכלול גם יידוי אבנים ובקבוקי תבערה. מהטמה גנדי אינו בדיוק מקור ההשראה של המשפחה מנבי סאלח.

כל זה נתקל בטיפשות ישראלית יוצאת דופן. ממש כמו הפאניקה המופרזת שבה מגיבה הממשלה לתנועת החרם BDS (ואגב כך שופכת תקציבים ומייצרת תקנים למשרות בירוקרטיות חדשות ומיותרות). גם בפרשת תמימי מתנהגת ישראל כמדינה מפוחדת ומסוגרת, המזהה בכל התנגדות רמז לאיום קיומי. הסטירה לקצין הפכה מיד לשאלה של עלבון לגאווה הלאומית.

חיילים בצומת חלמיש, באפריל
תומר אפלבאום

אחריה בא מפגן האימים של סגן השר מייקל אורן (כולנו), שהתיימר לזהות הונאה בתמונת היד המגובסת של אחד מילדי המשפחה. ח"כ אורן אפילו קיים דיון על האפשרות שבני תמימי בהירי השיער והפוטוגניים קובצו יחד במבחן ליהוק הוליוודי וכלל אינם קרובי משפחה.

כל זה קשור קשר הדוק למאמצי ההתרחבות של ההתנחלויות והמאחזים. בשירות מילואים באזור לפני יותר מעשור, עוד לא היה המעיין העומד כיום במוקד סכסוך השכנים בין הכפר להתנחלות מקור לעניין גדול. כעת זו סוגיה שהצדדים מוכנים להרוג ולהיהרג עליה וסביבה מתנהלים עימותים שבועיים.

מציאות דומה שוררת ברבים מקווי המגע בין ההתנחלויות לכפרים. על רקע יום השנה ה–25 להסכמי אוסלו רווחים פה בשבועות האחרונים ההספדים הקוברים סופית את חזון שתי המדינות. לפני כ–40 שנה הבטיח מנחם בגין עוד "הרבה אלוני מורה". הבטיח וקיים. מי שרוצה בהמשך המצב הקיים לאורך שנים צריך לקחת בחשבון עוד הרבה נבי סאלח והרבה חלמיש. זה לא יהיה נוח ונעים יותר בעוד עשור. רק יותר טעון ויותר אלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו