פרשנות |

הפלסטינים נוהרים: איך קרה שצה"ל התעלם כל כך הרבה זמן מסכנת המנהרות?

ההתעלמות מהסכנה התת־קרקעית, שהיה מי שהתריע מפניה כבר ב-2003, משקפת נטייה ישראלית להתבשם מהצלחות במקום להתכונן לבאות. התוצאה נראתה שוב השבוע, בגבול עזה

אמיר אורן
אמיר אורן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
חשיפת פיר מנהרה ליד נצרים, ב–2004
חשיפת פיר מנהרה ליד נצרים, ב–2004. צה"ל זיהה קילוח, אבל לא הבחין במבולצילום: היו גורדון // דובר צה"ל
אמיר אורן
אמיר אורן

מנהרת הכותל, שבנימין נתניהו פתח בספטמבר 1996 ברהב קטלני ("סלע קיומנו"), לא היתה המנהרה הראשונה בתולדות מדינת ישראל. בנובמבר 1953 תיעד שר החוץ משה שרת רעיון של מנכ"ל משרד האוצר, שעמד להתמנות לנגיד המייסד של בנק ישראל, דוד הורוביץ: להציע למצרים לחפור ליד אילת מנהרה "לחידוש הרציפות עם ירדן". כיבוש הנגב וההגעה לים סוף ניתקו את הרצף היבשתי של העולם הערבי, למגינת לבם של הבריטים; המשולש שקודקודו באילת הפריע להם. המנהרה היתה אמורה לרבע את המשולש מלמטה. משפטן יהודי־אמריקאי שנפגש עם שרת דיווח כי התוכנית נודעה לו בשיחה עם ראש הממשלה דוד בן גוריון "אגב הבעת הסכמה לתוכנית". כך שמע שרת לראשונה שהרעיון מקובל על בן גוריון, אבל המשפטן מוושינגטון העריך, בצדק, כי "ויתור פעוט זה אינו עשוי להרשים את מצרים".

בלי מנהרה, אילת התחילה להתפתח. מהצפון הגיעו אליה משפחות בני הארץ ומהגרים זה מקרוב באו. כך גדלו בעיר שאול מופז, גדי איזנקוט ואייל זמיר. מופז יצא מאילת לפנימייה חקלאית בנהלל, איזנקוט חדל למעשה לחיות בה כשהתגייס וזמיר, כיום אלוף פיקוד הדרום, עקר ממנה כשהצטרף לפנימייה הצבאית בתל אביב.

בחודשים האחרונים מנצחים איזנקוט וזמיר על המאמץ להתמודד עם המנהרות המאיימות לחדור מתחת לציר "הוברס", קו הגבול שבין עזה וישראל. על הפעילות בשטח מופקד איש הביצוע המרכזי של מערכת הביטחון בתנופת הגידור של העשור החולף, תת־אלוף ערן אופיר. את המנהרות אפשר להקביל לצוללות המתגנבות בסתר עד לרגע חשיפתן, מאוחר מדי לקורבנותיהן. מפחיד, אבל שום מנהרה, שום צוללת קרקעית, עדיין לא ניצחה בקרב. הכוח העיקרי הגלום בה הוא לחולל הסלמה, שאינה רצויה לישראל וככל המשוער גם לא לחמאס. הקהיית עוקצן של המנהרות חשובה לא בשל הנזק המיידי שיגרום שימוש בהן — רקטה אחת על יישוב או פצצה באוטובוס מסוכנות יותר — אלא בשרשרת התגובות הידועה מראש, עד כדי גזירת גורל.

השימוש במנהרות הוא כשלעצמו עניין טקטי; ההד האסטרטגי הוא שמעצים אותו. קובע ההקשר החיצוני. הריגת שני חיילים בידי חוליה שהגיחה ממנהרה ליד כרם שלום ביוני 2006 לא היתה שונה מכל תוצאה מדאיבה כזו של פעילות צבאית אחרת. השוני נבע מיחס החברה הישראלית לחטיפת עמיתם של השניים, גלעד שליט. יחס זה הביא לחופרים תשואה של פי אלף. ביולי 2014 גבר הזעזוע מהשימוש במנהרה ליד סופה על רצונה של ממשלת נתניהו, עד לאותו רגע, להימנע מ"צוק איתן".

למרות השכנות בילדותם היה המגע המקצועי בין איזנקוט מגולני וזמיר מהשריון אפסי עד רופף רוב שנותיהם המשותפות בצבא. כך, עד למחצית השנייה של העשור שעבר, כשאיזנקוט התמנה לאלוף פיקוד הצפון וזמיר היה בגולן מפקד האוגדה המשוריינת הסדירה והמובילה של הפיקוד, 36. החיבור ביניהם היה מיידי, כמו בין תמיסה לבין ה"בטונייט" המרפד דפנות מנהרה. אמון הדדי מאפיין את יחסיהם גם במדרגה הבאה, של רמטכ"ל ואלוף פיקוד, אף שהמבחן האמיתי עוד לפניהם, אם תתלקח אש — אז יהיה הרמטכ"ל מוכרח להתחשב באילוצי הדרג המדיני, המוכרים לזמיר מתקופתו כמזכיר הצבאי של נתניהו.

לבעיית המנהרות שני חלקים צבאיים — התקפי (אם צה"ל יפעל בעזה וייתקל ברשת התת־קרקעית המסתעפת שם) והגנתי. גם לממד ההגנתי שני חלקים — האיתור והחסימה. לכאורה, חסימה יעילה בגבול, כלומר מתחתיו, תחסוך גם את האיתור לצרכי הגנה; עדיין יישאר הרצון למצוא ולאכן את המנהרות העלולות להמתין ללוחמים בפשיטה לתוך עזה.

וכמו שגדר תת־קרקעית יעילה (קל לומר, קשה לבצע) תמית את המנהרה כיכולת התקפית, הגדר הרגילה, העל־קרקעית, היא שהולידה אותה. בלי גדרות אין מנהרות. מתחת לגדר המכשול, המשתרעת לאורך הקו הירוק, בערך, אין עדיין צורך לחפור, כי יש בתוואי די פרצות, מחצאי מטרים ועד עשרות קילומטרים. טרם השלמת הגדר, חבל על המאמץ. למה לחפור כל עוד פשוט לחדור.

זה התחיל בגדר ברפיח, בצד המצרי של ציר פילדלפי עליו השלום, בהברחות פליליות וביטחוניות, פנימה והחוצה, כולל התגנבות חוליות מעזה לסיני בדרכן לפיגועים בישראל; ונמשך במנהרות נפץ מתחת לעמדות צה"ל וסיוריו. המידע כולו ניצב בפני ישראל, שעיניה טחו מלראותו. לפני 13 שנה, אף לפני שהרמטכ"ל דאז משה יעלון מינה את אלוף־משנה במילואים יוסי לנגוצקי, הגיאולוג וקצין המודיעין והמבצעים המיוחדים, ליועצו לענייני מנהרות — ובמקום לקבל את עצותיו, ביקש לערוף את המבשר — ידעו בצבא כמה אינם יודעים.

בנובמבר 2003 ערך המכון לחקר הסביבה הטקטית במכללה לפיקוד ומטה, בראשות תת־אלוף גיורא סגל (שמת לאחרונה), כנס בנושא "תורת הקרב בעימות המוגבל" בשטחים. בין ההרצאות, שנדפסו אחר כך בקובץ מאלף, היתה אחת שנראתה אז שולית, אולי מפני שהמרצה, רב־סרן משה חולי, קצין אג"ם של החטיבה הדרומית בעזה, לא נתפש כשווה מעמד למפקדים הבולטים בליבת הפיקוד. זו היתה טעות: אילו למד צה"ל בעוד מועד ממחקרו של חולי אפשר שהיתה נחסכת עוגמת נפש רבה מחיילים, אזרחים ומקבלי החלטות בממשלה.

חודשים רבים באותה 2003 הוקדשו ל"טיפול שורש" במנהרות. השורשים טופלו ובמקומם באו אחרים, כואבים יותר. חולי החליט לחקור את נושא המנהרות, כעבודה מסכמת בפו"ם, משום היכרותו עם הגזרה. שם עוד תיפתח הרעה בגלעד שליט, וגם החודש. לצה"ל, הבהיר ובעצם הזהיר, "לא היה שום ניסיון, וגם היום הניסיון הוא בחטיבה הדרומית בעזה, בקרב לוחמי גבעתי, אנשי פיקוד הדרום, שמכירים את הנושא". בתחילת אירועי "גאות ושפל" — ההתמודדות עם האלימות הפלסטינית האינתיפאדה השנייה — הופעל נגד המנהרות גדוד "אגוז", שהתמחה בלבנון. עם הזמן, התמקדה המומחיות בגדוד הסיור הבדואי ובגדודי גבעתי, במיוחד בגדוד הסיור של החטיבה. יחידות אחרות היו רק עוברות ושבות. זמיר, למשל, כאלוף־משנה, היה מפקד חטיבה 7. בעודו מתכונן למבצעי שריון, הוטל עליו לעתים לשאת בתורנות גם בפיקוד על החטיבה המרכזית של אוגדת עזה — מסגרת שבוטלה כמיותרת בקיצוצי תהליך אוסלו.

"כשקוראים מסמך מ–1992, סיכום האינתיפאדה בראשות סגן הרמטכ"ל (אמנון ליפקין שחק), המלה 'מנהרה' לא מוזכרת בכלל, אין התייחסות לאיום ולמהותו, לכל התהליך שמתרחש מתחת לפני השטח", אמר חולי. "כשהתחילו אירועי 'גאות ושפל' המודיעין בשטח... התחיל להזרים הרבה מאוד מידע על כך שנושא המנהרות... הופך והולך לאיום אסטרטגי. לפני כן ידענו רק שבסוף 93', בפתיחת ציר פילדלפי, גשש מצא שתי מנהרות. רק בתחילת 95' מתחילה איזושהי עבודה, מאוד לא שיטתית, מאוד לא עקבית... בתוך אירועי 'גאות ושפל' התופעה נחתה עלינו די במפתיע".

אורכו של ציר פילדלפי, ציין חולי, היה שניים וחצי עד שלושה קילומטרים בלבד, ולאחר חישוף מבנים וצמחייה — 800 מטרים. פחות משני אחוזים מגבול עזה־ישראל, מכרם שלום עד נתיב העשרה וחוף הים. אחד האמצעים שנוסו היה "קיר השיגומים", שמונה מטרים מעל לאדמה וארבעה מתחתיה. לא מספיק, כמובן, כשחופרים בעומק של עשרות מטרים. "והפלסטינים, הם ארגון לומד, נקודתית, ומיישם בשטח הכל בתוך שניות" — היכן חופרים, ואיך, ולאיזה כיוון. "לא ידענו להגדיר את הדרישה המבצעית שלנו. בחודשים האחרונים הבנו שאנחנו לא נלחמים בבעיה לפני שהיא נולדת, אלא רק כשהיא קיימת".

כדי לראות "היכן אנחנו ביחס לתופעות דומות בעולם" חקר את המנהרות במלחמות העולם, במלחמת סין־יפן, בווייטנאם, בצ'צ'ניה, באפגניסטאן — ובמרד גטו ורשה ("עמידת מערך המנהרות והבונקרים נתנה למרד יכולת לחימה ושרידות לאורך זמן רב יחסית"). במחקר נדונים לפרטים תפיסת ההפעלה המבצעית, ממדי המנהרות, התפתחות המענה הטכנולוגי והמודיעיני, צוותי הקרב הגדודיים במבצע נגד מנהרות וניצול מאפייני הקרקע על ידי שני הצדדים.

"הלחימה בתווך הקרקעי ברפיח שברצועת עזה היא רק קצה הקרחון", התריע חולי, אבל מה הוא הבין — רק רס"ן. "באזורים סמוכי גבול יימשכו הנסיונות לחפירת מנהרות ולניצול תשתית תת־קרקעית קיימת להברחת אמצעי לחימה והחדרת מפגעים... בעומק השטח הבנוי, הפלסטינים יהפכו את התווך התת־קרקעי לממד הלחימה העיקרי שלהם נגד צה"ל. הערים התת־קרקעיות בשכם ובחברון יכולות לשמש ללחימה לפי דגם וייטנאם, אם יחזור מבצע כמו 'חומת מגן׳".

עמדת שמירה בציר פילדלפיצילום: DAVID SILVERMAN / AP

כל זאת, שנתיים וחצי לפני חטיפת שליט, עשור לפני "צוק איתן". כשחולי חיבר את מחקרו, היו לצה"ל הרוג וארבעה פצועים ממנהרות. שבעה חיילים נוספים נהרגו בשנה הבאה, שלפני פינוי עזה. השתלטות חמאס על עזה הפכה את המנהרות לנשק שנצרתו מוחזקת בידי אויב, ברצותו יפתח ויפעיל. סך כל חללי המנהרות, לפי חשבונו של לנגוצקי, 26 — וזה רק החשבון הישיר, לפני מחיר המבצעים ושחרור האסירים תמורת שליט, כולל בכיר החמאס הצבאי כיום, יחיא סינוואר.

איך קורה שצה"ל, המתוחכם בתחומים מסוימים אך מגושם באחרים, משתהה כל כך להכיר בבעיה — גם כשקציניו מתריעים או כשמומחים חיצוניים מציעים פתרון (כמו עוזי רובין ואנשי רפאל, שהגו ב–2004 מערך יירוט רקטות שהיה בולם הרבה מהירי מלבנון ב–2006) — ונזעק אליה רק באיחור רב? הסיבה היא כמדומה האופי האישי והארגוני של מי שמתבשמים מהצלחות בלי להתכונן בו ברגע לסכל את מעקפיהן ועובדים בטור ולא במקביל.

כשצה"ל הצליח בקרבות אוויר ושריון, צבאות ערב עברו להישען על טילי נ"ט, נ"מ וקרקע־קרקע. צה"ל זיהה קילוח ולא ראה מבול. כך גם בהצלחת הגדר. רקטה אחת, או מנהרה יחידה, היא מס שפתיים. עשרות — מסה קריטית. הערבים נוהרים, אמר מי שאמר, והתמהמה בהכנת הסופר־טנקר נגד המנהרות. בעוד שנתיים, סביב סיום כהונותיהם של איזנקוט וזמיר בתפקידיהם, אולי ישוכלל המענה המשולב למנהרות, אבל הנכס האמיתי של חמאס אינו נמצא מתחת לקרקע — זהו הרצון הישראלי לשמר בעזה גורם שלטוני אחראי, בן שיח להידברות, כי תוהו ובוהו וממשל צבאי ישראלי רעים ממנו.

ובבוא סוף סוף ההסדר הישראלי־פלסטיני, יגויסו גדודי החופרים להכנה מהירה של "המעבר הבטוח" מעזה לגדה — מהדורה מחודשת ומוארכת של התוכנית הישנה ההיא של הורוביץ.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

ח"כ רינאוי-זועבי ולפיד בפגישה, היום

חדשות היום, 22 במאי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"