הלוחמות שסובלות מפוסט טראומה מנהלות קרב בשתי חזיתות

הן מתקשות להשתחרר מחוויות שהותיר בהן השירות, אך חוששות מעמדת הקורבן. "נלחמנו להגיע למקום הזה, אז עכשיו פתאום אנחנו באות ובוכות?", מסבירה שיר פלד, ששירתה כמסתערבת. לורן דגן עמוס, שהיתה לוחמת בקרקל, אומרת ש"ההרגשה היא שאם נבקש עזרה, זה ישרת את אלה שמתנגדים לשילוב לוחמות"

יניב קובוביץ
יניב קובוביץ
יניב קובוביץ
יניב קובוביץ

6 ביוני 2005, השעה קצת אחרי שש בבוקר. במחסום היציאה מקלקיליה משתרך טור ארוך של פלסטינים שמבקשים לצאת לעבודה בישראל, ומולם עומדים לוחמות ולוחמים של גדוד קרקל. אחת החיילות מבחינה בשתי נשים פלסטיניות עולות למונית, שמתקדמת לכיוון שטח ישראל. היא מבקשת מהן להזדהות, ופורצת קטטה. מפקדת המחסום, לורן דגן עמוס, מהלוחמות הראשונות שגויסו לקרקל, לא חושבת פעמיים ורצה לסייע לחברתה. "תוך כדי המאבק אני שומעת את החיילים במחסום צועקים: 'פיגוע, יש להן מטען על הגוף'", היא משחזרת, ומתקשה לעצור את הבכי. "לא הבנתי מה קורה, ומצאתי את עצמי שרועה על הכביש יחד עם שתי הפלסטיניות, כשכל מי שהיה בסביבה פשוט התחיל להתרחק. אני לא זוכרת אם צעקתי לעזרה, חשבתי רק שאם זה קורה אז שיקרה מהר וקצר, שלא ארגיש יותר מדי כאב".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ