ההולכים מעל התהום

אחרי השנים הראשונות שבהן הכאב הוא חריף ונורא, באות שנים שבהן הפצע מתחיל להתכסות בשכבות של מציאות ויום־יום. יש דברים שצריך לעשותם. יש עבודה וקשרים עם משפחה וחברים. יש את כל חובות החיים וגם את השמחות שלהם. יש קורונה ויש פוליטיקה ויש — להבדיל — תינוקות חדשים שנולדים למשפחה האבלה. יש אפילו הסחות דעת מהכאב. לרגעים כאילו שוכחים שהדבר קרה.