פרשנות |

לבעיית שייח ג'ראח יש פתרון פשוט והוגן, אבל הוא דורש מישראל אומץ

המדינה אינה יכולה להתנער עוד מאחריותה לנעשה בשכונה ולהשלכות האפשריות של פינוי תושביה הפלסטינים. לאחר שהפקיעה עשרות אלפי דונמים מפלסטינים לטובת יהודים, דרושה הפקעה אחת קטנה בכיוון ההפוך

ניר חסון
ניר חסון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הפגנה נגד פינוי משפחות פלסטיניות משייח ג'ראח, בחודש שעבר
הפגנה נגד פינוי משפחות פלסטיניות משייח ג'ראח, בחודש שעברצילום: אוהד צויגנברג
ניר חסון
ניר חסון

للمقالة بالعربية: لقضية الشيخ جرّاح هناك حلّ بسيط وعادل، ولكنه يتطلب من إسرائيل بعض الشجاعة

יש פתרון הוגן, פשוט וצודק לבעיית שייח ג'ראח, אבל הוא דורש אומץ פוליטי שעד היום לא היה בנמצא.

פעיל ימין יהודי ומפגין פלסטיני מתעמתים בשייח ג'ראח, בחודש שעברצילום: אוהד צויגנברג

כדי להבין את הבעיה ואת פתרונה יש לשוב להיסטוריה. בשנת 1876 שילמו שני הוועדים היהודיים של ירושלים, ועד העדה הספרדית ומקבילו האשכנזי, 16,000 פרנק תמורת חלקת אדמה סביב מערת קברו של שמעון הצדיק. לימים הוקמה על חלק מהקרקע שכונה יהודית קטנה. במלחמה שפרצה ב-1948 נאלצו פליטים רבים לעקור מבתיהם. רוב רובם היו ערבים, שהותירו רכוש רב מאוד בצדו המערבי של הגבול. מיעוטם היו פליטים יהודים שנטשו רכוש מועט יחסית בצד המזרחי של הגבול. לרוב, הפליטים היהודים קיבלו פיצוי תמורת הרכוש שהותירו מאחור. ב-1956 בנו ממשלת ירדן והאו"ם על הקרקע בשייח ג'ראח 28 בתים קטנים שנועדו לפליטים פלסטינים.

ב-1967 כבשה ישראל את החלק המזרחי של העיר. החוק הישראלי ברור מאוד בעניין הרכוש הנטוש: רק יהודים רשאים לבקש ולקבל מה שהותירו בצד השני. הרכוש הפלסטיני כולו נופל בהגדרות חוק נכסי נפקדים, והועבר לרשות המדינה. ארגוני ימין התנחלותיים קפצו על הרכוש היהודי שנשאר בצד הירדני כמוצאי שלל רב והחלו לרכוש את הזכויות עליו מידי היורשים המקוריים. כך עשו כמה משפחות יהודיות בחלקה המערבי של שייח ג'ראח, וכך גם שני הוועדים היהודיים בחלקה המזרחי של השכונה. ב-2003 פנו הוועדים לבית הדין הרבני וביקשו לבטל את ההקדש על הקרקע, שלפיו אסור למכור אותה. בית הדין התיר את המכירה, וזמן קצר אחר כך רכשה את הקרקע חברה בשם "נחלת שמעון". מאחוריה עמדה "נחלת שמעון אינטרנשיונל", הרשומה במדינת דלאוור שבארה"ב, שבה חוקי החברות אינם שקופים, כך שלא ניתן לדעת מי הם בעלי המניות בה.

בית שבו חיים יהודים בשייח ג'ראח בעת הפגנה בשכונה, בחודש שעברצילום: אוהד צויגנברג

"נחלת שמעון", כמו הוועדים עצמם לפניה, פתחה במאבק משפטי לסילוק צאצאי הפליטים שירדן שיכנה במקום מבתיהם. במקביל, היא הכינה תוכנית להריסת השכונה ולבניית 200 יחידות דיור במקומה. עד כה הצליחה החברה להביא לפינוין של ארבע משפחות, ו-13 משפחות מורחבות נוספות, המונות כ-300 איש, ניצבות כעת בפני סכנת פינוי מיידית לאחר שהפסידו במאבקן המשפטי. ביום שני הקרוב, יום ירושלים, ידונו שלושת שופטי העליון בבקשת הערעור של שלוש משפחות על צווי הפינוי שהוצאו להן.

תוכניות ההשתלטות על שייח ג'ראח עוררו התנגדות עזה ובלתי צפויה: התושבים הפלסטינים, בסיוע קבוצה קטנה אך נחושה של פעילי שמאל ירושלמים, הצליחו להפוך את הסיפור למאבק עקרוני נגד מדיניות הייהוד והאפליה של ישראל בירושלים. בשבועות האחרונים, בשל צירוף נסיבות – העובדה שמאות תושבים ניצבים בפני פינוי בעת ובעונה אחת, המתיחות בירושלים על רקע הרמדאן והצבת המחסומים בשער שכם ודחיית הבחירות לפרלמנט הפלסטיני פרץ המאבק הזה אל מעבר לגבולות השכונה ואף ירושלים. ערביי ישראל, העולם הערבי, כלי תקשורת מרחבי העולם ובראש ובראשונה הפלסטינים הירושלמים החלו להתעניין בו. הכוונה של ישראל לפנות 300 איש מבתיהם כדי להעביר אותם לידי יהודים על סמך תביעות למימוש בעלות על רכוש מלפני 1948 - לאחר שאותה מדינה החרימה לעד את רכושם של אותם פליטים - נתפסה כעוול אחד יותר מדי, אפילו בתוך הסדרה האינסופית של עוולות במזרח העיר. הישראלים צריכים לזכור שלפתיחת תיבת הפנדורה של הרכוש שננטש ב-1948 יש מחיר משפטי, ציבורי, מוסרי ומדיני. כדי להבין אותו יש לזכור שלפי הערכות שמרניות, כ-30% מהנדל"ן במערב ירושלים היה עד 1948 בבעלות ערבית.

בשנת 2010 העלו שני חוקרי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, פרופ' יצחק רייטר וד"ר ליאור להרס, פתרון פשוט לבעיה: הפקעת קרקעות השכונה מידי נחלת שמעון. מאז 1967 הפקיעה המדינה עשרות אלפי דונמים מפלסטינים כדי לבנות את שכונות הענק הישראליות במזרח העיר וניתן להעריך שכמחצית מהתושבים היהודים בבירה מתגוררים כיום על קרקע שהופקעה מידי פלסטינים מעבר לקו הירוק. מדוע לא תיזום עוד הפקעה אחת קטנה - הפעם, לשם שינוי, מיהודים לטובת פלסטינים? לשם כך נדרשת רק חתימה של שר האוצר. הדונמים הספורים שבהם חיים התושבים הפלסטינים יועברו לידיהם או יישארו בידי המדינה, שתאפשר להם להמשיך ולגור במקום, בעוד שנחלת שמעון תקבל פיצויים. במסמך המפורט שחיברו ציטטו רייטר ולהרס חוות דעת שכתב ב-1999 המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אז, מני מזוז, בעניין סמכותה של הממשלה להפקיע רכוש לשם "צורך ציבורי". לפי מזוז, "אין לקבל כי הממשלה מוסמכת להפקיע קרקע לצרכי תרבות, לצרכי איכות הסביבה או משיקולים של מניעת אבטלה, אך היא אינה מוסמכת להפקיע קרקע משיקולים מדיניים".

היתרונות של צעד כזה רבים מספור: הוא יכבה באחת מוקד בעירה אלים ומסוכן בבירה; יועיל למעמדה הבינלאומי של ישראל; ישפר את מערכת היחסים בין הישראלים לפלסטינים בירושלים; ייחשב לצעד בונה אמון לקראת חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים, אם וכאשר; יסיר סעיף מסדר יומה של התובעת בבית הדין בהאג; ויחליש את הדרישה הפלסטינית לדון מחדש בגורל הרכוש שננטש ב-1948.

המאבק בשייח ג'ראח מתנהל זה שלושה עשורים בשתי זירות: בתי המשפט ורחובות השכונה. באולם המשפט, למראית עין, זהו סכסוך אזרחי על קרקע. למעשה זוהי זירת גלדיאטורים, שהפלסטינים מושלכים אליה כשידיהם קשורות לאחור. המדינה היא שכבלה את ידיהם באמצעות מערכת חוקים מפלה ולא הוגנת. ברחובות השכונה, המדינה, באמצעות כוחות שיטור ענקיים, עומדת לצד המתנחלים היהודים ותוקפת על בסיס קבוע את הפלסטינים שמנסים למחות. ישראל לא יכולה להמשיך ולהתנער מהאחריות שלה לנעשה בשכונה ולהשלכות שעלולות להיות לפינוי המשפחות הפלסטיניות, אם ייצא אל הפועל. אלא שכדי לפתור את הבעיה, כאמור, יש צורך בהגינות ובאומץ - שני מצרכים נדירים ביותר במערכת הפוליטית הישראלית.

للمقالة بالعربية: لقضية الشيخ جرّاح هناك حلّ بسيط وعادل، ولكنه يتطلب من إسرائيل بعض الشجاعة

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ