שמעון פרס, 2016-1923 - מדיני ביטחוני - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמעון פרס, 2016-1923

לכתבה
משה מילנר / לע"מ

שמעון פרס, מדמויות המפתח בהנהגת המדינה במשך יותר מיובל, מת הלילה בגיל 93, כשבועיים לאחר שסבל מאירוע מוחי. ראש הממשלה והנשיא לשעבר, שהיה ממעצבי המדיניות הביטחונית של ישראל ופעל במשך שנים למען השלום, סיכם את מפעל חייו כדרך שנשזרה "בין דימונה לאוסלו"

142תגובות

שמעון פרס, זקן המדינאים בישראל וחתן פרס נובל לשלום, מת בגיל 93. לפני כשבועיים עבר פרס אירוע מוחי, והלילה (רביעי) חלה הרעה משמעותית במצבו.

פרס היה חבר כנסת במשך כ-50 שנה, מממשלת בן גוריון השנייה ב-1959 ועד ממשלת אולמרט ב-2007, כיהן כשר ב-12 ממשלות שונות - שתיים מהן בראשותו - והיה האדם היחיד עד כה שכיהן בשני התפקידים הרמים ביותר במדינה - ראש הממשלה ונשיא המדינה. פרס האריך ימים יותר מכל מדינאי אחר בן דורו, היה בין מנהיגי העולם הוותיקים ביותר, והמשיך לנוע מתפקיד לתפקיד בשעה שבעלי בריתו ויריביו קמו ונפלו, נכנסו והודחו מהפוליטיקה, פרשו ומתו. ב-13 בספטמבר לקה פרס באירוע מוחי והובהל לבית החולים. לאחר שבועיים, נפטר. 

שמעון פרס, 2016-1923 | ארונו של פרס יוצב מחר ברחבת הכנסת; אובמה וקלינטון יבואו להלוויה בשישי | ריבלין: פרס היה צעיר ברוחו ובעל יכולת להאמין בדברים שניתן לבצע בסופו של דבר, הוא נותר ילד חוץ || גדעון לוי שמעון פרס, האיש שהעבודה היא חייו || יוסי ורטר

לע"מ

באישיותו גילם פרס דמות דואלית: הוא היה איש טראגי שידע מפלות מוחצות, אך גם אופטימיסט וביצועיסט חסר תקנה, שחתום על הישגים אדירים. הוא היה מנהיג שנוי במחלוקת: נישא על גלי הערצה מחד ועורר ביקורת חריפה מאידך.

קורות חיים הארוכים והמלאים כוללים פרק ביטחוני נרחב, במסגרתו צייד את צה"ל בנשק מתקדם, הקים ופיתח את התעשייה האווירית והצבאית, הקים את המערכת הגרעינית של ישראל והיה מיוזמי היציאה למבצע "אנטבה"; פרק מדיני, שכלל את סלילת הדרך להקמת ההתנחלויות בגדה לצד חתירה לשלום וחתימת הסכם אוסלו; פרק פוליטי, שכלל יריבויות מרות עם עמיתיו, תככים ומזימות; ופרק ייצוגי, במהלכו הפך לאחד הישראלים האהודים והמפורסמים ביותר בעולם, כנשיא התשיעי של מדינת ישראל.

לעמ

פרס נולד ב-1923 בעיירה וישניבה שהיתה אז חלק מפולין והיום נמצאת בבלארוס. אביו, גצל (יצחק) פרסקי, היה סוחר אמיד. אמו, שרה לבית מלצר, היתה ספרנית. שניהם היו נצר למשפחות של תלמידים חכמים, אך חיו כחילונים. פרס, מנגד, היה ילד דתי, חבש כיפה והקפיד על שמירת מצוות. "ידעתי שהדבר החשוב ביותר שיש לאדם זה ראשו, ומגיל צעיר הרביתי להתבונן במבנה הראש של כל אדם, בתקווה לפענח צפונותיו. מצח גבוה נחשב בעיני כמתנת אלוה", אמר לימים פרס, שמצחו הגבוה היה לאחד מסימני ההיכר שלו.

בעיירה בה נולד חיו כ-1,500 יהודים. מילדותו זכר את ההתרגשות שעורר ביקורו של יהודי מארץ ישראל, שהביא עמו תפוז לעיירה. "אני לא אשכח לעולם את יהודי העיירה הקטנה ניצבים פעורי פה ולהוטי עיניים למול התפוז הקטנטן, שסימל בשבילם את מיטב התקוות ושיא המאוויים הכמוסים בלבבות. כך חשתי לראשונה בצורה פיזית כמעט, מהי ארץ ישראל", אמר.

בצעירותו למד בבית ספר "תרבות" בהנחייתו של המורה יהושע רבינוביץ', לימים ראש העיר תל אביב ושר האוצר של ישראל. לימודיו כללו עברית, יידיש וציונות. אחיו, גיגי, בא לעולם שנתיים וחצי אחריו (ומת ב-2011). ב-1935 עלה פרס לארץ ישראל עם משפחתו, כאן התאחדו עם אביו, שהגיע שלוש שנים קודם לכן. משפחות אביו ואמו, שנותרו בעיירה, נרצחו בהמשך על ידי הנאצים.

שמעון פרס וסוניה גלמן (לימים פרס), ב-1939
לע"מ

משפחתו של פרס גרה בתל אביב, שם למד בגימנסיה בלפור ובבית הספר התיכון למסחר (לימים: גאולה). חבריו לבית הספר אהבו ספורט, אך פרס, שנקרא אז עדיין פרסקי, העדיף לכתוב שירים, אהב ספרות ותנ"ך וסלד ממדעים מדוייקים. הוא תואר כבעל שתי רגליים שמאליות וכ"לבן ולא שזוף".

כנער הצטרף ל"נוער העובד". "חלמתי על עתיד של קיבוצניק שרירי, שזוף, אשר ביום חורש את שדותיו הפוריים של עמק יזרעאל, בערב שר בהתמכרות בחדר האוכל, ובלילה שומר בעוז על אדמות המשק, רכוב על סוס אביר",  אמר לימים.

"השלום כמוהו כאהבה – הוא מחייב קצת עצימת עין. הרבה נדיבות לב והעיקר, לזכור – ששוב אינך לבד, יש לך עזר שכנגד"

ב-1938 החל ללמוד בכפר הנוער בן שמן. "מטרת חיי היא לשרת את עמי והשירות החשוב ביותר לעם ישראל הוא בניין הארץ, ויסוד-היסודות לבניין העם והארץ הוא עבודת האדמה. בלעדיה לא ייתכן קשר לקרקע, לא תיתכן אחיזה בל תינתק לארץ. יש לנו מספיק דוקטורים ופרופסורים ושאר מלומדים למיניהם. נוער עברי! אנו צריכים עובדי אדמה פשוטים", כתב אז. בתקופה זו נפגש לראשונה עם ברל כצנלסון ועם בן גוריון, שעתידים היו להשפיע מאוד על חייו.

מיכאל בר-זוהר כתב בביוגרפיה "כעוף החול", כי בנקודה זו התנתק פרס מהפולניות והפך לישראלי. בבן שמן פרס הושבע ל"הגנה", ועסק בחקלאות. שם גם הכיר פרס את אהבת חייו, סוניה לבית גלמן, אותה נשא לאישה ב-1945.

במלחמת העולם השנייה התגייס אביו של פרס לגדוד החפרים הארצישראלי של הצבא הבריטי, ונפל בשבי הגרמני. בדרך לא דרך הצליח לברוח פעם אחר פעם משוביו, וחזר לארץ בתום המלחמה. אמו של פרס עבדה במפעל לייצור חלפים של הצבא הבריטי. גם סוניה התגייסה לצבא הבריטי. אבל פרס ראה לנגד עיניו משימה חשובה יותר: הקמת יישובים חדשים בארץ. לימים העיד: "הצבא והמלחמה לא עניינו אותי".

ב-1941 הוא הקים את גרעין "אלומות" שיצא להכשרה בקיבוץ גבע בטרם התיישב מול הכנרת. שם החל בעסקנות הציבורית והפוליטית - תחילה במסגרת הנוער העובד. שם גם התגלה בפעם הראשונה כיזם וכאיש חזון, שמתנגדיו ראו בו פנטזיונר בעל דמיונות שווא. ב-1942 עלה עם הגרעין, שמנה 30 צעירים, על פסגת גבעת פורייה. הוא עבד ברפת, בדיר, במרעה ובפלחה וכתב ביקורות ספרים ודברי פולמוס בעיתונות.

בתקופה זו השתתף פרס בשני מסעות מפורסמים. הראשון, למצדה, נערך ב-1942, וכמעט הסתיים במותו של פרס, שהידרדר לתהום. השני, ב-1945, נועד להגיע לאילת, בלוויית הזואולוג הנודע היינריך מנדלסון ובתמיכה ובמימון של בן גוריון ויצחק שדה. עיתון "דבר" דיווח אז כי היתה זו הפעם הראשונה שבה קבוצת צעירים יהודים ערכו סיור לנגב הרחוק.

במסע זה, שהסתיים במעצר על ידי הבריטים, החליף פרס את שם משפחתו הקודם - פרסקי, בפרס. היה זה לאחר שהחבורה נתקלה בנשר ענק שעמד על סלע. מנדלסון הסביר כי זהו פרס. "שמעון אהב את שמה של הציפור. זה עתה הגיש לו הנגב את שמו העברי", כתב בר-זוהר בביוגרפיה.

ראש האופוזיציה, שמעון פרס, לוחץ את ידו של ראש הממשלה מנחם בגין, ב-1977
משה מילנר / לע"מ

במקביל, גברה הפעילות המפלגתית של פרס, שהיה מזכיר החוץ וגזבר הקיבוץ,  והוא הצטרף למשמרת הצעירה של מפא"י. ב-1945 כבש את מפא"י והפך לכוכב עולה בן לילה, כשנחל ניצחון מזהיר בבחירות לוועידת הנוער העובד, ונבחר למזכיר התנועה. יריביו האשימו אותו במרמה, בגניבת דעת, בהולכת שולל, בחתרנות ובהכנסת לכלוך ופוליטיקה לתנועת הנוער. האשמות דומות ישובו להיקשר בשמו גם בעתיד.

ב-1947 נכנס פרס אל העולם הביטחוני וחייו השתנו מקצה לקצה. פרס, שהיה אז עסקן מפלגתי בן 24, נקרא להתייצב במטה "ההגנה" בתל אביב, שם עסק בתפקידים שונים, בראשם אחראי רכש של אמצעי לחימה בחו"ל. "נכנסתי לעולם חדש. עולם של שליחויות מסתוריות וסוכנים אלמונים, עולם שהיה מאוכלס במקצוענים מעולים, אך גם בקמצוץ של חולמים ומשוגעים-לדבר, ששיגרו דוחות דרמטיים, אשר שיקפו יותר את דמיונם מאשר את המציאות המורכבת", סיפר.

ידלין לע"מ

תדמיתו של פרס כ"מר ביטחון" הוענקה לו בעקבות עבודתו לצד בן גוריון, הרמטכ"ל יעקב דורי ואישים כמו לוי אשכול ושאול אביגור. לצד זאת, מילא תפקידים נוספים כמו "ראש שירותי חיל הים", במסגרתו העמיד את חיל הים על הרגליים, אף שלא היה חייל מימיו. "כך הייתי, קיבוצניק בן 26 מאלומות, ללא דרגה, מריץ מבצעים ביטחוניים סבוכים. ניסיוני הימי הסתכם בשחיית חזה לא רעה ובניסיון מימי ילדותי לבנות רפסודה ולהשיטה בים בתל אביב", סיפר לימים.

במלחמת העצמאות, כמו במלחמת העולם השנייה, בחר פרס לא להתגייס לשירות צבאי. הבחירה הזו ליוותה אותו כמו קללה כל חייו, שכן מהמלחמה ההיא צמחה המנהיגות הצעירה של המדינה החדשה. לימים הוא אמנם הוכר כמי ששירת שירות צבאי במלחמה, אך בפועל עבד במשרד הביטחון. "אני הייתי חייל, גויסתי ונשבעתי כחייל, אבל הוטלו עלי תפקידי ארגון ורכש. אני לא חושב שלהקים את דימונה זה פחות 'חיילי' מכל תפקיד אחר. עשיתי את שלי", אמר להגנתו.

ב-1949 יצא לארה"ב, שם שילב בין לימודים למבצעי רכש של נשק בכמויות גדולות, בתקופה מכרעת לביטחון ישראל. עם שובו, עטור הצלחות, מונה לסגן מנהל משרד הביטחון. השנה היתה 1952 והוא היה בן 29 בלבד. זמן קצר לאחר מכן מונה למנכ"ל המשרד. תוך כמה שנים הפך פרס את משרד הביטחון לאימפריה כלכלית, תעשייתית, מדעית ומחקרית.

בין היתר, הוא הקים ופיתח את התעשייה הצבאית והאווירית, בנה וקידם את היחסים בין ישראל לצרפת והיה אחראי לפתיחתם של מחסני הנשק של צרפת בפני ישראל, שאיפשרה לישראל להצטייד במטוסי סילון וטנקים, ותרמה תרומה מכרעת להתעצמות הצבאית של ישראל. לזכותו נשקף גם לשיתוף הפעולה האסטרטגי עם צרפת ב"מבצע סיני".

ראש הממשלה פרס, שני מימין, מקבל את פניו של אסיר ציון נתו שרנסקי, שלישי מימין. בתמונה עם סגן רה"מ יצחק שמיר (מימין) ורעייתו של שרנסקי, אביטל, ב-1986
נתי הרניק / לע"מ

גם את היחסים עם גרמניה המערבית הוא פיתח, עוד לפני שהפכו לרשמיים. בזכות קשריו האישיים עם שר ההגנה הגרמני הצעיר, פרנץ יוזף שטראוס,  נחתמו בין המדינות עסקאות נשק חשובות, במסגרתן קיבלה ישראל, עד אמצע שנות ה-60, מטוסים, מסוקים וטנקים.

חיים הרצוג, נשיא המדינה: "לבד מבן גוריון אין שום פוליטיקאי שישראל חבה לו במישור הביטחוני יותר מאשר לפרס".

גולת הכותרת של פעילותו בתחום הביטחוני היתה הקמת תוכנית הגרעין של ישראל. רבים אמרו תחילה כי הוא הרפתקן וחסר אחריות וכי אין סיכוי להשלים את התוכנית הזו. "הרעיון וביצועו עוררו עלי חמת רבים. נמצאו מי שטענו שלא ייצא דבר מכל זה, אחרים ביקשו להוכיח שהרעיון אינו ניתן כלל להגשמה, והיו מי שהתנבאו, כי אם רק ננסה ללכת בכיוון שהצעתי, יקום עלינו כל העולם כולו ודימונה תביא עלינו מלחמה נוראה, במטרה לסכל את הרעיון", אמר.

את התוצאה הייטיב לתאר. "הכור, אין ספק שהוא נתן לישראל מימד חדש. זה הפיצוי הכי גדול לקוטן הארץ. כאן הטכנולוגיה היוותה פיצוי לטריטוריה, לגיאוגרפיה. וזה שהכור הוא כל הזמן במצב מסתורי, מעורפל, זה בסדר, מפני שהוא מספיק ברור כדי לשמש הרתעה לאויבים, ומספיק מעורפל כדי לא לעורר את חמת העולם. זה נתן לישראל ביטחון עצמי. כולם הרגישו שהאופציה להשמיד אותנו חלפה מן העולם", אמר.

הרמן חנניה לע"מ

לימים, אחרי הסכם אוסלו, קשר פרס בין הביטחון לשלום. "דימונה סללה את הדרך לאוסלו. שאלו אותי פעם איך הייתי רוצה לתאר את הביוגרפיה שלי, אמרתי: מדימונה לאוסלו. מפני שעם אחד תוקף את השני כשיש לו שני דברים – הרצון להרוס את העם השני והשכנוע שיש לו יכולת כזאת. היות ולא יכולנו לשנות את הרצון, היינו צריכים לשכנע שהם לא יכולים לעשות את זה. על כן דימונה שמטה את השטיח מתחת לרגלי אלה שחשבו שאפשר להשמיד את מדינת ישראל", אמר. לימים אמר חיים הרצוג, נשיא המדינה: "לבד מבן גוריון אין שום פוליטיקאי שישראל חבה לו במישור הביטחוני יותר מאשר לפרס".

ב-1959, כשהיה בן 35, החל הפרק הפוליטי בחייו של פרס עם היבחרו לכנסת מטעם מפא"י ומינויו לסגן שר הביטחון. מאז הוא כיהן בכל כנסות ישראל במשך כמעט 50 שנה, עד לבחירתו לנשיא המדינה ב-2007. פרס היה חלק מ"מהפכת הצעירים" שזכו להגיע לתפקידי מפתח במפא"י בקידומו של בן גוריון.

פרס בלט אז כאיש מקורי ובעל מעוף, מלא ברעיונות וביוזמות, חלקם מרחיקי לכת. בזכות קשרים אישיים שטיפח עם מנהיגים ברחבי העולם, הצליח לעקוף את משרד החוץ, לנהל מגעים דיפלומטיים ולחתום על עסקאות נשק במקומות שונים ברחבי העולם.

שמעון פרס (במרכז) עם רה"מ יצחק רבין (מימין) ויו"ר הרשות הפלסטינית ערפאת (משמאל) מציגים את פרס הנובל לשלום שבו זכו, 1993
אי־אף־פי

ב-1965 הוא פרש מהמפלגה עם בן גוריון ומונה למזכ"ל מפלגת רפ"י. ב-1968 הוליך חזרה את רפ"י למפא"י עם הקמת "העבודה", ומונה לסגן המזכיר הכללי של המפלגה המאוחדת. בהמשך מילא תפקידי שר שונים בממשלת גולדה מאיר: הקליטה, התחבורה והדואר.

ב-1974 הפסיד לרבין בהתמודדות על ראשות המפלגה. כשרבין נבחר לראש הממשלה, הוא מינה את פרס "בלב כבד", כדבריו, לשר הביטחון. שנאתו התהומית של רבין לפרס היתה יסוד מכונן ביחסים שלהם. היחסים שלהם הידרדרו ככל שחלף הזמן. רבין האשים את פרס בהיותו "חתרן בלתי נלאה", ואמר כי הוא אינו אמין וכי התנהגותו "דמגוגית ומזיקה". רבין אף טבע את הכינוי "התרגיל המסריח" לניסיון של פרס להקים ממשלה צרה בראשותו ב-1990, במקום ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמיר.

יעקב סער לע"מ

פרס הציג את יחסיהם באופן מרוכך. "ביחד היינו זוג לא רע. זוג טוב. לי היה יותר קל להיות שותף של רבין משלרבין להיות שותף שלי, מפני שאני נוטה להתפתות הוא יותר ריאלי. בכל דבר: כן להאמין לערפאת, לא להאמין, כן להאמין לחברים....אני מעדיף להיכשל בגלל שאני תמים ולא בגלל שאני ציני או מפוכח", אמר.

האתגרים שניצבו לפתחו של פרס כשר הביטחון היו רבים, וכללו את שיקום צה"ל ובנייתו מחדש אחרי מלחמת יום כיפור. הוא הייטיב לעשות זאת, וצייד את הצבא בטילים, טנקים ומטוסי קרב, חלקם תוצרת ישראל. חלק גדול מהישגיו נשמר בסוד. הצלחות אחרות, שנודעו ברבים, היו מבצע "אנטבה" לשחרור החטופים הישראלים של טיסת "אייר פראנס" ב-1976 והקמת "הגדר הטובה" בלבנון. פרס היה אחראי על יישום הסכמי ההפרדה בין מצרים וסוריה אחרי מלחמת יום כיפור והניח את היסודות לשיתוף פעולה עם הנהגת הנוצרים בלבנון.

"רוב הרעיונות שהאמנתי בהם, גם ביצעתי אותם. לקח זמן, היה קשה, אבל הם בוצעו. ביניהם רעיונות שבשעתו נראו מטורפים"

לצד זאת, כהונתו כשר ביטחון כללה גם נקודה שנויה במחלוקת, שתוצאותיה ניכרות עד היום. ב-1975 אנשי "גוש אמונים" פלשו לתחנת הרכבת הישנה בסבסטיה. פרס, שכיהן כשר הביטחון, הגיע למקום במסוק והתקבל במחולות. תחילה קרא למתנחלים להתפנות מהמקום בהסכמה, עד למציאת פתרון מוסכם. משסירבו, עזב את המקום. המשורר חיים גורי, שהיה שם, הציע לתווך בין הצדדים, ולמחרת הגיעה משלחת של המתנחלים ללשכתו של פרס בתל אביב. בתום משא ומתן הותר ל-30 משפחות להתיישב במחנה צבאי סמוך, מחנה "קדום". כך נולדו ההתנחלויות אלון מורה וקדומים. באותה שנה הממשלה בה היה פרס שר ביטחון אף אישרה את הקמת ההתנחלות עפרה, ופרס הצטלם כשהוא שותל בה עץ. גם בהקמת ההתנחלות אריאל השתתף בפרס.

בר-זוהר כתב לימים כי פרס סייע למתנחלים משום שראה בהם ציונים וחלוצים וכי המשיך לסייע להם בכל תקופתו כשר ביטחון. פרס, מצדו, הסביר: "היינו נגד התנחלויות בשומרון, באזורים צפופי אוכלוסיה ערבית. אז דיברו על כמה התנחלויות בודדות. היו זיגזגים בממשלה...היה סחף אידאולוגי, ההתנחלויות משכו אנשים רבים וטובים. אנשים לא ראו לאן זה מוביל, גם בהנהגה".

ב-1977 שוב הפסיד פרס לרבין בבחירות הפנימיות במפלגה. באותה שנה עלה הליכוד לשלטון ב"מהפך". אז גם החלו גם סימנים לשינוי בעמדותיו המדיניות והביטחוניות של פרס, שנע כעת לעבר פיוס עם העולם הערבי. ב-1980 עלה בידיו סוף סוף לנצח את רבין בהתמודדות במפלגה, אך בבחירות 1981 הוא הפסיד לליכוד.

הבחירות הבאות נערכו ב-1984, אחרי מלחמת לבנון והמשברים הכלכליים. פרס הוביל אז את מפלגתו לניצחון בכנסת בפעם הראשונה והאחרונה. עם זאת, היה זה ניצחון פירוס, שכן הוא נאלץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ולכונן רוטציה עם יצחק שמיר.

פרס היה אז בן 61, והפך את החתירה לשלום ליעד העיקרי של פעילותו כראש ממשלה. "השלום כמוהו כאהבה – הוא מחייב קצת עצימת עין. הרבה נדיבות לב והעיקר, לזכור – ששוב אינך לבד, יש לך עזר שכנגד", אמר לימים. בפעם אחרת אמר: "עוני ובורות – המולידים טרור – אינם נמחקים בירי פגזים. גבולות אינם עוצרים טילים, וחוטי תיל אינם מונעים טרור".

פרס מניח זר על קברו של ראש הממשלה יצחק רבין בהלוויתו, 1995. מאחוריו משפחת רבין
צביקה ישראלי / לע"

ואולם המציאות חייבה אותו לעסוק בתחום אחר, ולהתגייס להציל את ישראל מהאינפלציה הגואה. לצד זאת, נרשמה לזכותו גם הנסיגה מלבנון עד לרצועת הביטחון שהוקמה בדרומה. במהלך כהונתו גם הועלו יהודי אתיופיה ב"מבצע משה" וישראל חתמה על "עסקת ג'יבריל שבה שוחררו 1,100 שבויים פלסטינים תמורת שלושה שבויים ישראלים.

על כהונתו העיבו טיפולו בפרשת קו 300, שפגעה קשות במעמד השב"כ והביאה להדחת היועץ המשפטי לממשלה; מעצרו בארה"ב של המרגל ג'ונתן פולארד; ופרשת "אירגנגייט" - מכירת נשק אמריקאי לאיראן בתיווך ישראל.

עמוס עוז: "החולשה הגדולה ביותר שלו היא הצימאון הבלתי נדלה שלו לאהבה. אם הוא הולך להיפגש עם קבוצה של מתנחלים, הוא צריך שיאהבו אותו. אם ייפגש עם קבוצה של רדיקלים מהפוסט-ציונים – הוא צריך שגם הם יאהבו אותו. לפעמים שתי הפגישות מתקיימות באותו יום"

אחרי הרוטציה היה פרס שר החוץ בממשלת שמיר. שיא פעילותו אז היתה הפגישה החשאית עם המלך ירדן, במסגרת ניסיונו של פרס לכנס ועידה בינלאומית שתוביל לפתיחת שיחות שלום, אשר סוכל על ידי שמיר. ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, ובא הקץ על המאמץ המדיני של פרס. בבחירות 1988 הליכוד ניצח והוקמה ממשלת אחדות נוספת בה שמיר היה ראש הממשלה ופרס היה שר האוצר. העבודה חזרה להנהגת המדינה ב-1992 בראשות רבין. פרס מונה אז לשר החוץ. סגנו, יוסי ביילין, ניצח אז על מגעים חשאיים עם אש"ף, שהובילו לחתימת הסכם בין פרס ואבו מאזן ב-1993 באוסלו ולטקס החגיגי בבית הלבן בספטמבר אותה שנה, בהשתתפות רבין, ערפאת, קלינטון, פרס ואבו מאזן. ב-1994 זכו פרס, רבין וערפאת בפרס נובל לשלום. בתקופה זו הגה פרס את הביטוי "מזרח תיכון חדש".

ב-1995 עמד פרס לצדו של רבין בהפגנת התמיכה של מחנה השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, שבסופה נרצח רבין. פרס מונה אז לראש הממשלה, וישראל נכנסה לאחת התקופות הקשות בתולדותיה שכללה שורת פיגועי התאבדות שביצע חמאס ברחבי הארץ, בהם נהרגו עשרות ישראלים.

התשובה של פרס – כינוס ועידת שלום בינלאומית בשארם א-שייח – לא היתה צעד מספק בעיני הציבור. גם כשבחר להגיב, נוכח ירי הקטיושות של חיזבאללה על יישובי הצפון, הסתבך פרס. ב-1996, בעיצומו של מבצע "ענבי זעם", ירה צה"ל פגז לעבר מחנה האו"ם בכפר כנא ממנו נהרגו מאה בני אדם.

שמעון פרס עם ראש הממשלה שרון, ב-2001
אבי אוחיון / לע"מ

בבחירות הכלליות שהיו באותה שנה, התמודד פרס הוותיק והמנוסה מול מועמד צעיר – בנימין נתניהו. היו אלה הבחירות הראשונות שנערכו בשני פתקים: אחד למפלגה ואחד לראש הממשלה. מסע התעמולה של הליכוד הזהיר כי "פרס יחלק את ירושלים", והציג שוב ושוב את לחיצת היד שלו ושל ערפאת. בבחירות הפסיד פרס לנתניהו בהפרש של 30 אלף קולות. בתגובה, בכינוס מפלגת העבודה ב-1997 הובך פרס קשות, כששאל "אני לוזר?" והקהל צעק: "כן!".

הנשיא פרס ויו"ר הרשות הפלסטינית עבאס מחייכים זה לזה, ב-2008
דניאל בר און\ ג'ינ

אחרי ההפסד בבחירות הקים פרס את מרכז פרס לשלום. בבחירות 1999, אהוד ברק עלה לשלטון ומינה את פרס לתפקיד חסר סמכויות - "שר לשיתוף כלכלה אזורי". ב-2000, בבחירות לנשיאות, הפסיד פרס למשה קצב. "היה בו משהו טרגי. כמות של איוב בלי המנטליות של איוב. מכה אחר מכה", אמר עליו ס. יזהר. אחרי הבחירות של 2001, בהן ניצח שרון את ברק, פרס הוביל את כניסת מפלגת העבודה לממשלה, שהוקמה בשיאה של האינתיפאדה השנייה, והתמנה לסגן ראש הממשלה ושר החוץ. בסוף 2002 פרשה העבודה מהקואליציה ופרס התפטר מתפקידיו בממשלה.

ב-2003 העבודה הפסידה בבחירות ופרס שוב הוביל את המפלגה לממשלת שרון - כדי לתמוך בתוכנית התנתקות מעזה. ב-2005 עמיר פרץ גבר על פרס בפריימריז, והורה לעבודה לפרוש מהממשלה. בתגובה, פרס פרש מהמפלגה באופן סופי ובבחירות הבאות התמודד מטעם "קדימה". הוא מונה למשנה לראש הממשלה ולשר לפיתוח הנגב והגליל ולפיתוח כלכלי בממשלת אולמרט.

ב-2007 נבחר פרס לנשיא המדינה התשיעי וזכה מייד למעמד של כוכב ברחבי העולם. בתקופה זו הפך פרס בסיוע הצוות שהקיף אותו ל"מותג" בינלאומי ולאורח נחשק בכנסים ובאירועים חשובים ברחבי העולם. התדמית של ה"לוזר", העסקן וה-"חתרן הבלתי נלאה" היתה נחלת העבר, והוחלפה בכזו של איש חזון, אופטימי ומלא מרץ.

"מטרת חיי היא לשרת את עמי והשירות החשוב ביותר לעם ישראל הוא בניין הארץ, ויסוד-היסודות לבניין העם והארץ הוא עבודת האדמה" (1938)

עם זאת, לתהילה היה גם מחיר, וביום הולדתו ה-90 של פרס נמתחה ביקורת על המסיבה הראוותנית שאירגן לעצמו. בהמשך, כשסיים את הקדנציה כנשיא, נפגעה תדמיתו לאחר שנחשף כי נשכר לקדם את עניינים של בנק הפועלים תמורת שכר גבוה. את השנים אחרי עיסוקיו הציבוריים הקדיש פרס ל"מרכז פרס לשלום" ולייעוץ לחברות שונות.

"רוב הרעיונות שהאמנתי בהם, גם ביצעתי אותם. לקח זמן, היה קשה, אבל הם בוצעו. ביניהם רעיונות שבשעתו נראו מטורפים", אמר פרס לימים. "קשה לי לתאר באיזה סקפטיות והתנגדות התקבל למשל עניין התעשייה האווירית, או אנטבה או העניין הגרעיני, צרפת, מידוע המדינה, טכנולוגיה, אוסלו - כל הדברים האלה ראיתי אותם, האמנתי בהם, נאבקתי למענם, שילמתי מחיר... תמיד ביקרו אותי, ניסו ליחס לי כוונות אחרות, ולהנמיך את קולי. לא נבהלתי".

הנשיא שמעון פרס מתחבק עם האפיפיור פרנסיסקוס בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו צופה בהם מצדה השני של הבמה ב-2014
תומר אפלבאום

עוד הוסיף: "אני כמו צייד - כשצייד רוצה לתפוס ציפור, הוא יורה כמה מטרים לפניה. הציפור מגיעה לירייה. תפקידי כפי שאני מבין את זה, הוא לירות לפני המטרה. מפני שאם תנסה לירות למטרה, תפספס אותה. כל דרך החשיבה שלי זה לראות מה נמצא קדימה".

בנימין נתניהו, שמעון פרס, ביל קלינטון וברברה סטרייסנד, ביום הולדתו ה-90 של פרס
קובי גדעון / לע"מ

כשהתבקש לתת עצות לבני הדור הצעיר אמר: "כל אדם צריך לדעת שטמון בו פוטנציאל הרבה יותר גדול ממה שהוא מודע לו, וכדאי שיטפח את זה. אני בעד להיות סקרן. אני לא מכיר אדם שהגיע למיצוי כל הפוטנציאל שלו, אפילו אם מגיע לגבהים גדולים מאוד", אמר פרס. "בין העבר לבין העתיד – עזוב את העבר, אל תשקע בו. קודם כל מפני שהוא אף פעם לא מתואר בדייקנות... וחוץ מזה, הרבה פעמים כשמדברים על העתיד הוא בעצם כבר הווה", הוסיף.

פרס עם מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, ב-2013
משה מילנר / לע"מ

בביוגרפיה של פרס מצוטטים דברים שאמר עליו עמוס עוז, אשר מהווים סיכום מדויק של אישיותו של פרס. "החולשה הגדולה ביותר שלו היא הצימאון הבלתי נדלה שלו לאהבה. אם הוא הולך להיפגש עם קבוצה של מתנחלים, הוא צריך שיאהבו אותו. אם ייפגש עם קבוצה של רדיקלים מהפוסט-ציונים – הוא צריך שגם הם יאהבו אותו. לפעמים שתי הפגישות מתקיימות באותו יום".

עוד הוסיף: "כשהוא לא מוצא את האהבה הוא נפגע עמוקות, אך מצנזר את ההתנהגות שלו. אין לו היכולת להפיק מעצמו זעם אמיתי, זעם גדול מאוד, על משמיציו ועל מבקריו העקרוניים, וגם על יריבו. במקום זאת הוא מפיק הסברים מאולצים, ולפעמים גם התפתלויות, רק כדי לא להפסיד את האהבה... במקום שבו מדינאי צריך לפעמים לעבור בין שתי שורות של יריקות וביצים סרוחות בחריקת שיניים ובשפתיים מהודקות, שמעון לא יכול היה כל חייו להתאפק מלפנות לזורקי הביצים והיורקים ולהגיד להם – אבל בעצם הייתם צריכים לאהוב אותי. אילו הייתם מבינים אותי, הייתי אוהבים אותי".

עוד אמר עוז: "כושר תפיסת המצב שלו, היכולת היצירתית הבלתי נדלית, כשרונו לפתוח חלון בקיר שאין בו חלונות, למצוא סדק במקום שאחרים רואים רק חומת בטון, לקשור דברים שאחרים חושבים שאי אפשר לקשור אותם – מה שאנשים לעגו לו וכינו אותו פנטזיונר – זו הגדולה שלו. יש לו יותר חזון ודמיון מאשר לבן גוריון ולכל מדינאי ישראלי שהכרתי. יש לו גם היכולת להתרומם גבוה מאוד מעל התמונה ולראות את כולה ממעוף הלווין. אך זה לא מונע ממנו לרדת לפעמים לפרטים מיקרוסקופיים שוליים ומשעממים, ולהישאר מצד אחד בלווין ומצד שני על הקרקע. הוא לא תככן בלתי נלאה. הוא פוליטיקאי לא טוב, למטה מבינוני. מה שאמרו לי עליו – התככן, התחמן, השחמטאי שחישב עשרים מהלכים מראש - זו לא אמת".

יחסיו של פרס עם אשתו סוניה ידעו עליות ומורדות והסתיימו בריחוק, כשלא עברה לגור עמו במשכן הנשיא בירושלים בפרק האחרון של חייו הציבוריים. לימים התייחס פרס לצד הרומנטי של חייו, כשאמר: "התאהבתי בקלות. כל חיי הייתי איש מאוהב. אהבתי היתה שלמה, מלאה, טבועה בדמיון עשיר. הנערה שאהבתי בכל תקופה – מעולם לא אהבתי אלא נערה אחת – נראתה לי כלל השלמות. והמסקנה הבלתי נמנעת מכך היתה שאיני ראוי לה. כך שנמנעתי מלגלות את אהבתי והייתי מתייסר עימה בסתר. רק בקושי התגברתי, פעם אחת, על מעצורי זה, והיא היתה לאהבתי הגדולה והנמשכת. הנערה שאהבתי היתה בת בריתי לאורך חיי". בהזדמנות אחרת אמר: "אני בהחלט אוהב נשים יפות. מעבר לזה לא אומר מילה, כי אני לא מחפש סנסציות".

סוניה מתה ב-2011. פרס הותיר אחריו את שלושת ילדיהם: הבלשנית ד"ר צביה (ציקי) ולדן, הווטרינר ד"ר יהונתן (יוני) פרס ואיש העסקים נחמיה (חמי) פרס, לצד נכדים ונינים.

הרשמה לניוזלטר

כל הפרשנויות, הטורים והדעות של מיטב הכותבים אצלכם במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות