סוף לעמימות: כך תקפה ישראל את הכור הגרעיני בסוריה - הפצצת הכור הסורי - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבצע "מחוץ לקופסה"

נובמבר 2006

מבנה מרובע בשטח 1,600 מ"ר במזרח סוריה מעורר חשד באגף המודיעין

רס"ן י', חוקר באמ"ן, מפרסם פרשנות חריגה: הנשיא אסד בונה כור בסיוע צפון-קוריאני

במוסד ספקנים: "לא דובים ולא כורים"

ינואר 2007

צינור המוביל מהמבנה החשוד אל נהר הפרת זוהה בצילומי הלוויין - עדות לקיומה של מערכת קירור החיונית לכור גרעיני

המעקב המודיעיני מגלה כי אזרחים צפון קוריאנים, עובדי גוף טכנולוגי העוסק בפיתוח טילים וגרעין, שוהים בסוריה

באמ"ן ובמוסד החלו לפעול בניסיון לאשש או להפריך את ההשערה של רס"ן י'

תחילת מארס 2007

לפי פרסומים זרים, סוכני מוסד פורצים לדירת הנציג הסורי בסבא״א בווינה וגונבים תמונות מהמחשב המתעדות את המתקן ואת שיתוף הפעולה עם צפון קוריאה

8 במארס 2007

ראש המוסד דגן מציג את המידע המרשיע לאולמרט: סוריה מקימה כור גרעיני במדבר

1 בספטמבר

ישראל מעדכנת את האמריקאים על כוונתה לתקוף

6 בספטמבר, 00:45

שמונה מטוסי קרב של חיל האוויר תוקפים ומשמידים את הכור

מבצע "מחוץ לקופסה"

סוף לעמימות
כך תקפה ישראל את הכור
הגרעיני בסוריה ב-2007

סוף לעמימות: כך תקפה ישראל את הכור הגרעיני בסוריה

לכתבה

זה היה אחד המבצעים המוצלחים של צה"ל, אך במשך יותר מעשור נאסר לדבר עליו. עתה חושף תחקיר "הארץ" את אחורי הקלעים של תקיפת "הקובייה" הסורית, רגע לפני שהפכה כור גרעיני פעיל: מהכישלון המודיעיני שאפשר את הקמת המתקן, דרך גרירת הרגליים של האמריקאים, חילוקי הדעות בצמרת המדינית ועד איום המלחמה הכוללת עם סוריה

210תגובות

זה סיפור על לילה אחד, לפני יותר מעשור, ועל פעולה נועזת, מסמרת שיער, של חיל האוויר, צה"ל וקהילת המודיעין הישראלית, שבה הושמד מתקן גרעיני בצפון מזרח סוריה. אך באותה מידה, זהו גם סיפורו של מחדל מודיעיני גדול — החמור ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים, לפי כמה מבכירי הקהילה — שבו הצליחה ישראל להחמיץ במשך שנים כור שנבנה מתחת לאפה, במדינה שכנה, שבמעקב אחר המתרחש בשטחה הושקעו משאבי עתק.

המבצע היה הישגו הגדול ביותר של ראש ממשלה, שרק שנה קודם לכן הוליך את ישראל למלחמה כושלת בלבנון, ופחות משנתיים מאוחר יותר נאלץ לפרוש מתפקידו, בדרך לריצוי עונש מאסר על עבירות שחיתות. בה בעת, נוצר כאן הבסיס לצמיחתה של איבת עולם בין ראש הממשלה לשר הביטחון שלו (שנולדה במהלך אותו קיץ בשנת 2007), ושל מלחמת קרדיטים רוויית יצרים בין בכירי זרועות הביטחון הישראליות.

2004

ובאופן מפתיע במיוחד, זהו גם סיפורו של סוד שנשמר בישראל במשך זמן רב, חרף העניין האישי הגדול של אחדים מהמעורבים בפרסומו. רק כעת, יותר מעשר שנים מאוחר יותר, מתירה הצנזורה הצבאית לתקשורת הישראלית לגולל את תולדות הפרשה הזו, וגם זאת עדיין תוך מגבלות.

הפצצת הכור הסורי - סיקור נרחב | סוף לעמימות: כך הושמד הכור | המחדל המודיעיני: הכור התגלה באיחור של עשור, רגע לפני שהפך פעיל | עשר שנות איפול: למה דווקא עכשיו | ההפצצה ששינתה את מדיניות מערכת הביטחון הישראלית | גם לסודות המבצעיים הגדולים ביותר יש תאריך תפוגה | הסרת האיפול תפתח סבב נוסף במלחמת אהוד נגד אהוד

תחקיר "הארץ" על הפצצת הכור מתבסס על שיחות עם כ–25 מהמעורבים במבצע ובאירועים הקשורים בו, בישראל ובארצות הברית. "רבים מהמעורבים בפעולה זכאים לאשראי וגם דורשים אותו", אמר לנו אדם שמילא תפקיד מרכזי בהכנות למבצע. "אבל בסוף, הפצצת הכור לא היתה יוצאת לדרך בלי שלושה אנשים שהאמינו במטרה הזו ודחפו את המבצע קדימה, ללא ליאות, לאורך כל הדרך: ראש הממשלה אז אהוד אולמרט, ראש המוסד מאיר דגן ומפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי".

הקובייה

מבנה גדול ומרובע שהיה עדיין בשלבי בנייה בלב המדבר הסורי, לא הרחק מן העיר דיר א־זור, עמד במוקד העניין של מערכת הביטחון הישראלית החל בשלהי שנת 2006. עד מהרה גם הודבק לו שם: הקובייה ההונגרית, ובהמשך, בפשטות, הקובייה. ככל שחלפו החודשים, התחזק החשד כי מתחת לגג הרחב של הבניין מסתתר פרויקט הדגל החשאי של הנשיא, בשאר אל־אסד: כור גרעיני מתוצרת צפון קוריאה, שנועד לאפשר לאסד הבן את ההישג שחמק מאביו, חאפז אל־אסד, בשדה הקרב ובין המלחמות — התקרבות לנקודת איזון אסטרטגית, שבכוחה לבטל את היתרון הצבאי והטכנולוגי המובהק של ישראל.

הכור בסוריה

אינדיקציות ראשונות בדבר התעניינות של המשטר הסורי ברכישת מתקני מחקר גרעיניים התקבלו בישראל ובמדינות במערב בסוף שנות ה–90, סמוך לסיום שלטונו של אסד האב. אבל הפעם הראשונה שבה החלה ישראל לבחון את האפשרות ברצינות היתה לאחר התגלותו של פער מודיעיני חמור במדינה אחרת, לוב. "ב–20 בדצמבר 2003, בשבת בבוקר, פתחתי רדיו ושמעתי במהדורת החדשות שהאמריקאים והבריטים שכנעו את לוב להתפרק מתוכנית הגרעין שלה", מספר אמנון סופרין, אז ראש אגף המודיעין במוסד. "למחרת בבוקר אספתי את אנשיי ואמרתי שנחלנו כאן שני כישלונות טוטאליים: ראשית, לא היו לנו מושג בכלל שקיימת תוכנית כזו. ושנית, לא ידענו שמתנהל מו"מ לפירוקה במשך שמונה חודשים. התחלנו לנתח לאחור את התוכנית הלובית ולנסות לברר איפה עוד באזור עלולות להסתתר לנו תוכניות דומות".

רמי בן ברק
אלי בן מאיר

משטר קדאפי בלוב ניסה לפתח מתקן להעשרת אורניום, בסיועו של עבד אל־קאדיר חאן, אבי תוכנית הגרעין הפקיסטאנית. אתרים הקשורים בפרויקט הלובי הוסתרו בלולי תרנגולות ובבנייני בתי ספר. ניתוח לאחור של מסעות חאן במזרח התיכון העלה שבעשור החולף הוא ביקר בין היתר בסוריה. לפי סופרין, כעבור חודש וחצי של בדיקה, הגיע צוות חוקרים של המוסד למסקנה כי סוריה עובדת על תוכנית גרעין משלה (אף שלבסוף לא נמצא קשר בין התוכנית לפקיסטאן). בפברואר 2004 הפיץ אגף המודיעין במוסד מסמך ובו הערכה כזו, אך מאיר דגן התייחס אליו בספקנות. יתר על כן, סוריה לא עמדה בראש סדר העדיפויות של פעולות המוסד באותם הימים, וההערכה לא הובילה לפריצת דרך באיסוף הוכחות של ממש.

אפשרות דומה נבחנה באותן שנים גם בחטיבת המחקר של אמ"ן. בהערכת המודיעין השנתית שהוצגה לרמטכ"ל, דן חלוץ, ערב מלחמת לבנון השנייה ב–2006, הוזכרה הערכה שסוריה עוסקת בתחום הגרעין. שנה קודם לכן נכנס תא"ל (מיל') אלי בן מאיר לתפקיד ראש הזירה הטכנולוגית בחטיבת המחקר. "איראן היתה במוקד העניין שלנו, אבל הפקדנו צוות חוקרים לבחון את האפשרות של תוכנית גרעין בסוריה. היתרון שלי היה שלא היה לי שום ניסיון קודם בזירה הסורית", אמר ל"הארץ". "כל אנשי המודיעין שהכירו את בשאר אמרו לי: זה לא מתאים לבשאר. אבל כשאתה שם חוקרים על פרויקט, אם יש משהו, הם ימצאו אותו". אלוף (מיל') יוסי בידץ, שהיה אז ראש חטיבת המחקר, מגדיר את הממצאים הראשוניים מסוריה "קילוחי עשן". באותה עת, האקדח המעשן עדיין לא נמצא. ראש אמ"ן אז, אלוף (מיל') עמוס ידלין, אומר שבהעדר תשתית מחקר מתאימה בסוריה, חיפש המודיעין עדות לשיתופי פעולה של משטר אסד עם מדינות זרות. האפשרויות שהועלו היו צפון קוריאה ואיראן.

במסגרת הבדיקה, עורר מבנה באתר מרוחק ומבודד בשם אל קיבאר, פחות מקילומטר מנהר הפרת, תשומת לב מיוחדת. היתה זו הקובייה: מבנה מרובע, ששטחו כ–1,600 מ"ר וגובהו כ–20 מטרים. "היו לנו צילומי לוויין של בניין גדול באמצע המדבר, בלי שום הסבר", אומר ידלין. לפי סופרין, "הקוריאנים והסורים בנו מעל הכור מתקן הסוואה, שמבחוץ נראה כמו מפעל. אתה לא רואה מה נעשה בפנים. זה רחוק מכל יישוב. אין סיבה למישהו להסתובב באזור הזה חוץ מרועי צאן. התחלנו לחשוד ששם, באור השמש, מסתתר לו הכור". סביב הבניין הגדול פוזרה פסולת והמקום נראה מוזנח למדי, אולי במתכוון. באזור לא נרשמה תכונה רבה. האנשים המעטים שנראו בקרבתו הגיעו אליו לרוב באופנועים, ונראה היה שהמבנה עומד ריק בלילות. במקום לא נראו שום סידורי אבטחה — גדרות או שומרים — ובאזור גם לא נפרסו סוללות טילי קרקע-אוויר להגנה מפני מטוסים.

פריצת הדרך המחקרית הראשונה אירעה בנובמבר 2006. רב־סרן י', חוקר בזירה הטכנולוגית באמ"ן, חיבר מסמך תחת הכותרת "סוגיה לבחינה". זהו הליך מוכר באמ"ן שבו, באישור ראש אמ"ן וראש חטיבת המחקר, רשאי חוקר לפרסם פרשנות חריגה, גם אם אינה מקובלת על שרשרת הפיקוד, כדי להניע בחינה של השערה חדשה. עד אז התמקד אמ"ן בנתיב המקובל יותר על מדינות המוציאות לדרך פרויקט גרעיני — מתקן להעשרת אורניום, המתבסס על צנטריפוגות. י' הגיע למסקנה שהחיפושים מתנהלים בערוץ הלא נכון. אסד בונה כור פלוטוגני, טען. כלומר כור למטרות צבאיות בלבד.

מ"הסוגיה לבחינה" ועד תוכנית האיסוף. המסמכים של אגף המודיעין

המסמך, בן עשרות עמודים, הופץ לבכירי מערכת הביטחון. במוסד נותרו ספקנים. לדברי אנשי אמ"ן, באחת הישיבות המשותפות שללו בכירי המוסד את התזה שהעלה י'. "לא דובים ולא כורים", אמרו. בדצמבר הגיע לארץ ג'ון נגרופונטה, הממונה על סוכנויות המודיעין בממשל בוש. ידלין מספר שכשהוצגו לו החשדות הישראליים, ביקש האורח האמריקאי הערכה בדבר סבירות החשדות. "אמרנו לו: 50–50. הוא אמר: זה לא מספיק טוב. אמרתי: בסדר, אז 51–49 שיש שם כור".

אמנון סופרין
עמוס ידלין

בינואר 2007 זוהה בתצלומי הלוויין צינור המוביל מהקובייה אל נהר הפרת. החוקרים סברו שזהו סימן לקיומה של מערכת קירור, מרכיב הכרחי בכור. באמ"ן ובמוסד החלו לפעול בניסיון לאשש או להפריך את ההשערה של רב־סרן י'. מלאכת האיסוף היתה כרוכה גם בסדרת מהלכים שהובילו אגפי המבצעים של המוסד, במדינות זרות. בראש סדר העדיפויות של המוסד באותה עת עמדו המאבקים בתוכנית הגרעין האיראנית ובחיזבאללה. לסוריה ניתנה עדיפות נמוכה יותר והקצאת המשאבים למבצעים הקשורים בה, באותם חודשים, היתה כרוכה במאמץ חריג — ולעתים במשא ומתן בין שני הארגונים.

"דגן הטיל עלינו משימה לברר אם יש או אין פרויקט", אומר רמי בן־ברק, שהיה באותה תקופה בכיר במוסד. "הגישה היתה: שוללים או מאשרים. אין באמצע. לא משאירים את זה פתוח. מרגע שזו ההוראה, אתה מכניס את המבצע לתוכנית העבודה ומשקיע בה משאבים בהתאם. על זה בנינו תוכנית מבצעית. אתה עושה סדרת פעולות חובקות עולם במשך כמה חודשים, עד שמתמזל מזלך. מישהו עושה טעות במקום אחד — ואז מישהו מרוויח במקום אחר. למאיר היתה נחישות עצומה. הרבה אנשים אמרו לו: לא יכול להיות שיש כור. חבל על המשאבים והזמן. אבל אנחנו, בהוראתו, לא הרפינו מזה הרבה זמן".

אקדח מעשן בווינה

פריצת הדרך הבאה, בעצם נקודת המפנה בפרשה כולה, אירעה בתחילת חודש מארס 2007 בווינה. ישראל מעולם לא התייחסה למה שאירע אז בבירה האוסטרית, וגם לא נטלה אחריות רשמית. על כן, הדברים המובאים כאן מתבססים על תחקיר שפרסם העיתונאי האמריקאי דייוויד מקובסקי במגזין "ניו יורקר" בשנת 2012. לפי הפרסום, איברהים עותמאן, ראש הוועדה הסורית לאנרגיה אטומית, בא לאוסטריה כדי להשתתף בדיוני הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). בזמן שעותמאן נטל חלק בכינוס, פרצה לדירתו חוליה של סוכני מוסד מאגף קשת, איתרה שם את מחשבו האישי, ובתוך פחות משעה "שאבה" את המידע שהיה עליו. הרשלנות של עותמאן התבררה כעבירת ביטחון המידע החמורה ביותר בתולדות סוריה. אלמלא חוסר הזהירות שלו, והביצוע המבריק של המוסד, ספק אם המבצע להשמדת הכור היה יוצא לפועל.

ליבת הכור הסורי וצינורות הקירור. תמונה שנגנבה ממחשבו של ראש הוועדה הסורית לאנרגיה אטומית
אי־פי

בחומר שנלקח מהמחשב נמצאו כ–35 תצלומים מתוך הבניין המסתורי במדבר הסורי. כשאנשי המודיעין פיענחו את החומר, חשכו עיניהם. בתמונות נראו פנים הכור, ובו גלילים ומוטות היתוך וכמה מהעובדים הקוריאנים. הממצאים לא הותירו מקום לספק: הכור הפלוטוגני שעליו כתב רב־סרן י' אכן קיים — הוא אותר בלב המדבר ונמצא בשלבים מתקדמים של בנייה, לקראת השלמתו.

"החומר פוענח ביום רביעי בלילה", אומר אמנון סופרין. "למחרת ב–8 בבוקר נקבעה לדגן הפגישה השבועית עם ראש הממשלה בתל אביב. אמרתי לו בטלפון: כל מה שחשבנו נכון". דגן ביקש שסופרין ובכיר נוסף באגף יצטרפו אליו, כדי לתדרך את אולמרט. בסביבת ראש הממשלה לשעבר, הגרסה הזכורה מעט אחרת: פענוח החומר התמהמה במשך ימים אחדים; כשהחומר פוענח, דגן התקשר וביקש פגישה וזו התקיימה למחרת בחמש אחר הצהריים, משום שאולמרט לא רצה לבטל סיור שנקבע מראש בצבא. בפגישה שלף דגן צילומים מתוך מעטפה חומה. "זה כור גרעיני פלוטוגני", אמר ראש המוסד לראש הממשלה.

פתחי מוטות דלק האורניום. תתמונה שנגנבה ממחשבו של ראש הוועדה הסורית לאנרגיה אטומית
אי־פי

אנשי המוסד, לפי עדותם, אמרו לאולמרט ש"נגמרו סימני השאלה. עכשיו יש רק סימני קריאה". ראש הממשלה "פלט אוויר ושאל: מה עושים עם זה? אמרנו לו: משמידים". בסביבת אולמרט, כפי שקורה לעתים במקרים כאלה, זוכרים השתלשלות הפוכה. "דגן שאל: אדוני ראש הממשלה, מה עושים? אולמרט השיב: נהרוס אותו". בעדותו במשפט שנוהל נגדו בפרשת טלנסקי ב–2011, סיפק אולמרט התייחסות פומבית נדירה לפרשה: "צלצל אלי ראש המוסד. אני נפגש אתו כדבר שבשגרה. לעתים נדירות קורה שראש מוסד מתקשר ואומר 'אני חייב לראות אותך'. ראש המוסד מגיע ויושב אצלי. שמו על שולחני פרט מידע שלעתים נדירות קורה במדינה. היתה דממה. אני הסתכלתי עליהם, הוא הסתכל עלי... ידעתי שמאותו רגע שום דבר לא יהיה אותו דבר. (האיום) ברמה הקיומית, הוא מסדר גודל שלא היה כמוהו".

לאחר שהתצלומים הוצגו למומחי גרעין, בהם ראשי הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית גדעון פרנק וד"ר אלי לויטה, התברר כי אכן מדובר בכור צפון קוריאני שהועתק מכור בריטי נושן שנבנה בשנות ה–50. הזירה הטכנולוגית של חטיבת המחקר באמ"ן איתרה את השרטוטים של המקור הבריטי. "ידענו להגיד בוודאות: הכור הזה נועד לייצור פלוטוניום — ולמטרה צבאית בלבד", אומר ידלין.

המבנה שהוקם מעל הכור כדי להסתירו
מתוך המצגת של המודיעין האמריקאי

רה"מ בצרות, צבא מדוכדך

בסביבת אולמרט מתארים אווירה קשה שהשתררה לאחר הגילוי. "לא קרה אי פעם שבאו לראש ממשלה ישראלי ואמרו לו: ליד ביתך נבנה משהו שיכול להרוס את המדינה. אלה לא בונקרים עם צנטריפוגות במרחק 1,500 קילומטרים. זה ליד הבית. זה קשה מאוד". ברקע, בזיכרון ההיסטורי, עמדו כמובן "דוקטרינת בגין" ותקדים הפצצת הכור בעיראק ב–1981 (פעולה שבה היה ראש אמ"ן ידלין אחד משמונת הטייסים התוקפים). היה זה ראש הממשלה אז, מנחם בגין, שקבע את הדוקטרינה שלפיה ישראל לא תאפשר לאף אחת מיריבותיה במזרח התיכון לפתח נשק גרעיני.

אולמרט, כפי שהודה בעצמו באותה תקופה, היה ראש ממשלה מאוד לא פופולרי. ישראל עדיין עיכלה את תחושות האכזבה מהמלחמה בלבנון, ובחלק מסקרי דעת הקהל הוא זכה לאחוזי תמיכה חד־ספרתיים. באפריל 2007 פרסמה ועדת וינוגרד את דו"ח הביניים הקטלני שלה על התנהלות המלחמה, שמתח ביקורת חריפה ביותר על תפקודו. המערכת הפוליטית המתינה במתח למסקנות הדו"ח הסופי, שעתיד היה להתפרסם בינואר 2008. כמה ממשתתפי הדיונים בפרשת הכור מעידים כי המלחמה ושני הדו"חות של וינוגרד, זה שפורסם וזה שעדיין נכתב באותה תקופה, ריחפו כל הזמן בחלל החדר. לצד הצורך הדחוף להסיר את האיום החדש והמפתיע בסוריה, אולמרט היה להוט לתקן את הפגמים שנחשפו בתפקודו בלבנון — ולא פחות מכך את הרושם הציבורי ממנו. הרוב המוחלט של מי שנטלו חלק בישיבות מתארים מנהיג חד מאוד, נחוש, כמעט שש אלי קרב. בה במידה, ניכרה הפעם הקפדה יתרה על נוהלי הדיונים וקבלת ההחלטות, תקלות שעליהן קיבל אולמרט "שטיפה" בדו"ח הביניים. התהליך, מעידים רבים, היה מסודר ומאורגן, מופתי במונחים ישראליים.

כדי לשמוע גם חוות דעת אחרות מאלו של ראשי הצבא וקהילת המודיעין, התייעץ אולמרט (ובנפרד, גם שר הביטחון עמיר פרץ) עם אנשים מנוסים נוספים ועם צוותי בקרה חיצוניים. היועצים, וכמוהם שרים אחדים ובראשם שרת החוץ ציפי לבני, זומנו לרוב בנפרד לפגישות אישיות עם ראש הממשלה בביתו, שבהן נחשפו לפרטי הפרשה, לרוב מפי ידלין ודגן. מרואיין אחר מרואיין תיארו בפנינו שיחות אחד-על-אחד עם אולמרט, שהאווירה בהן היתה כמעט הרת גורל.

אינפו רגע אחרי רגע

בהמשך כונסו גם פורומים מעט רחבים יותר. היועצים התבקשו לחתום על טפסי שותף־סוד (שו"ס) ביטחוניים, המכירים באפשרות שהמדינה תנקוט נגדם צעדים פליליים אם יפרו את התחייבותם לשתוק. אולמרט נועד, בנפרד, עם שלושה מקודמיו בתפקיד: שמעון פרס (שנבחר כעבור כמה חודשים לנשיא המדינה), יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו והאזרח אהוד ברק. נתניהו וברק, באותן פגישות, היו נחרצים בדעה שישראל צריכה לתקוף את הכור. פרס, שכיו"ר האופוזיציה בעת הפצצת הכור בעיראק הסתייג גם מהתקיפה ההיא, הפתיע את אולמרט בהצעה לנסות ולהידבר תחילה עם הסורים. ראש הממשלה בחר להתעלם מהמלצתו.

תהליך הכנה נרחב החל גם בצה"ל, ובחיל האוויר בפרט. בראשית פברואר, פחות מחודש לפני הפעולה בווינה, התפטר מתפקידו רמטכ"ל המלחמה דן חלוץ והוחלף בידי גבי אשכנזי. אשכנזי מצא צבא מדוכדך, שהיה שקוע במשבר עמוק לאחר שאחדים מבכיריו פרשו ואחרים נאבקו עדיין במסקנות התחקירים הפנימיים וחששו ממה שייאמר עליהם בדו"ח הסופי של וינוגרד. המלחמה והתחקירים חשפו פערים עצומים ביכולתו של צבא היבשה, ברמת האימון והכשירות של יחידותיו ובהיקף המלאים שעמדו לרשותו. הרמטכ"ל החדש החל להוביל את תהליך השיקום. נדרשה כאן חזרה לבסיס, בהיבטים מסוימים ממש לאל"ף־בי"ת של הפעילות הצבאית. אבל כשידלין ובידץ הציגו בפניו את הממצאים מהמחשב של עותמאן, הבין אשכנזי שעומדת בפניו סדרת בעיות אחרת לחלוטין מזו שאליה התכונן: כיצד להסיר את האיום החדש, איך לעשות זאת בצורה שלא תצית מלחמה חדשה עם סוריה וחיזבאללה — ובמקרה שזו תפרוץ, כיצד להבטיח שצה"ל יכריע בה הפעם, או בלשונו של הרמטכ"ל, שאף אחד לא יצטרך לשאול הפעם מי ניצח.

כפי שהתברר עד מהרה לקצינים שהוכנסו בסוד הפרשה, הבעיה הראשונה עמדה בסתירה מסוימת לשתי האחרות. כדי לוודא שהפעולה תהיה אפקטיבית, כלומר שהכור יושמד, נדרשה הפעלת כוח רב עוצמה, כמו הפצצה אווירית נרחבת יחסית. אבל פעולה נרחבת עלולה להיתפס כהשפלה של הנשיא אסד ולדחוק אותו לפינה, באופן שיראה עצמו מחויב להגיב. לעומת זאת, מהלך שקט וחשאי יחסית עשוי להתקבל בסוריה בהתרגשות פחותה, אך במקרה כזה לא תהיה ודאות שהאיום הגרעיני הוסר.

עידו נחושתן
יוסי בידץ

כשבגין הורה על הפצצת אוסיראק, הכור העיראקי, הסיכון העיקרי שהטריד אותו נגע לחיי הטייסים המבצעים. הפעם, אולמרט היה צריך להביא בחשבון תגובה שעלולה לכלול פגיעה ישירה במטרות תשתית צבאיות ואזרחיות, מהצפון ועד גוש דן.

הדילמה הישראלית בין אפקטיביות לחשאיות לא הסתיימה בשאלת הפעולה עצמה. אם צה"ל צריך להיערך לתרחיש הפסימי, שלפיו אסד מגיב בעוצמה ופורצת מלחמה, כיצד אפשר לעשות זאת בלי להכין מראש את היחידות ובאופן כזה לחשוף את הסוד ולאפשר לסורים להיערך לסיכול הפצצת הכור?

האמריקאים נכנסים לתמונה

לאחר התלבטות, ובעצת הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין־שחק, החליט אולמרט לשתף את האמריקאים במידע החדש והרגיש על סוריה. ראש הממשלה, כמו אחדים מיועציו, קיווה שאולי ממשל בוש יסכים ליטול עליו את השמדת הכור. המידע הועבר לממשל במקביל, בשני ערוצים, ב–18 באפריל. שר הביטחון פרץ עדכן את עמיתו האמריקאי רוברט גייטס כשזה בא לביקור שגרתי בארץ. בד בבד, נסעו דגן ושני עוזריו הקרובים של ראש הממשלה, יורם טורבוביץ' ושלום תורג'מן, לעדכן את בכירי הממשל בוושינגטון. גייטס, לפי משתתפי הפגישה שהתקיימה במלונו התל אביבי, היה "די בשוק". בוושינגטון נפגשה המשלחת הישראלית עם סגן הנשיא דיק צ'ייני ועם בכירי ה־CIA והמועצה לביטחון לאומי.

בהדרגה התברר כי בממשל מתרוצצות שלוש גישות שונות, שהנשיא ג'ורג' בוש הבן התלבט ביניהן. צ'ייני, כדרכו בקודש הנץ הטורף של הממשל, ביקש שארצות הברית תתקוף ותשמיד את הכור, כמסר פומבי ומרתיע נגד צמיחתן של עוד תוכניות גרעין חשאיות במדינות נוספות. שרת החוץ, קונדוליזה רייס, המליצה על מהלך סיכול דיפלומטי, באמצעות הפעלת לחצים על אסד. גייטס וכמה מיועצי בוש סברו שיש להותיר את הפעולה ההתקפית בידי ישראל. התחושה בקרב אחדים מהיועצים היתה שהציבור האמריקאי עייף ממלחמות באסיה, אחרי המערכות הארוכות שניהל הנשיא באפגניסטאן ובעיראק, בעקבות פיגועי ה–11 בספטמבר 2001. גייטס ואחרים גם חששו מתקלה שתתפתח בעקבות מידע מודיעיני שגוי, כפי שקרה לאמריקאים בפרשת הנשק (שלא נמצא) להשמדה המונית ערב המלחמה בעיראק ב–2003.

גייטס כתב בזיכרונותיו כי ראשי קהילת המודיעין האמריקאית ביקשו ממנו להתערב כדי לעצור תקיפה ישראלית. הבכירים, סיפר, טענו שהשפעת אולמרט על בוש גדולה מדי וכי הוא עלול לגרור במהלכיו את ארצות הברית למלחמה חדשה. נדמה שרייס היתה הספקנית מכולם. אחרי התפקוד הלקוי של צה"ל במלחמה בלבנון, בקיץ הקודם, שרת החוץ האמריקאית פשוט לא היתה משוכנעת שישראל מסוגלת לספק את הסחורה.

עמדת בכירי הממשל האמריקאי

באמצע יוני הגיע אולמרט לארצות הברית, למפגש עם בוש. ערב הביקור נועד בוש עם יועציו. ראש ה־CIA, מייקל היידן, כתב כעבור שנים ב"וושינגטון פוסט" כי אמר לבוש שסוכנות הביון הגיעה למסקנה שאתר אל־קיבאר הוא חלק מתוכנית נשק גרעינית וכי אין הסבר אחר לקיומו. עם זאת, היידן הוסיף הסתייגות: לא זוהו מרכיבים אחרים בתוכנית כמו פיתוח של ראש נפץ. לכן, הוצגו הממצאים מהכור כממצאים "ברמת ביטחון נמוכה". בישראל הופתעו. "אנחנו דווקא חשבנו שהתמונות מדהימות, מספיקות", אומר בכיר בקהילת המודיעין, "אבל הם כנראה לא חשו מידת דחיפות דומה לזו שהורגשה אצלנו".

בוש כתב בזיכרונותיו שבעקבות הדברים הללו אמר לאולמרט, בפגישתם ב–19 ביוני, כי לנוכח המידע המודיעיני שברשותו, לא יוכל להצדיק התקפה אמריקאית על מדינה ריבונית. אולמרט הפציר בבוש ובצ'ייני לתקוף בכל זאת וטען כי מהלך כזה יסייע להרתיע גם את איראן. "על סוריה אני יכול להתגבר, אבל אני צריך שתפעל בסוריה דווקא בגלל תוכנית הגרעין האיראנית", אמר אולמרט בשיחה.

ב–13 ביולי הודיע בוש לאולמרט בשיחת טלפון, ב"קו האדום" הישיר והמאובטח בין הבית הלבן למשרד ראש הממשלה בירושלים, כי הוא שולל תקיפה צבאית של הכור. לעומת זאת, אמר הנשיא, בדעתו לשלוח נציג לסוריה שיציב לאסד אולטימטום לפרק את הכור, תוך פיקוח בינלאומי. אולמרט, כתב בוש בזיכרונותיו, היה מאוכזב. ראש הממשלה הזהיר את הנשיא האמריקאי כי התנעת הערוץ הדיפלומטי תאפשר לסורים למשוך זמן במגעים, בעודם מזרזים את השלמת הבנייה בכור. ישראל והמערב, אמר, יאבדו את אלמנט ההפתעה. "כל היתרון היה תלוי בזה שהסורים אינם יודעים שאנחנו כבר יודעים", כפי שמסביר מקור ישראלי.

אולמרט עם בוש בוושינגטון, 2007. רצה שארה"ב תפעל בסוריה - דווקא בגלל איראן
אבי אוחיון/לע"מ

אולמרט גם לא קנה את הטיעון האמריקאי, שבהעדר ראיות לפיתוח ראש נפץ, קטנים הסיכויים שהסורים מעוניינים בנשק גרעיני. "למיטב זיכרוני, הופעל נשק גרעיני רק פעמיים — ובשני המקרים היתה זו ארצות הברית, שפשוט הטילה פצצה ממטוס על הירושימה ונגסאקי, לא פיתחה טיל", אמר אולמרט לנשיא. "וכאן, הסורים ממריאים כשהמטוסים שלהם כמעט על גבול ישראל. אם הם שולחים 20 מטוסים, אין לנו דרך לדעת באיזה מהם מוסתרת הפצצה".

במערכת הביטחון חששו כי אם יופעל הערוץ הדיפלומטי, אסד עלול לפרוס סוללות נ"מ בקרבת הכור או אפילו להקים שם גן ילדים כ"מגן אנושי". ראש הממשלה גם פחד מהדלפה לתקשורת בדבר הכור, מצדם של פקידי ממשל בוושינגטון שיתנגדו לתקיפה ישראלית. הוא הצליח לשכנע את בוש לעצור את התוכנית למהלך דיפלומטי ולהתחייב למנוע דליפות. אולמרט לא ביקש אישור מבוש לתקיפה ישראלית, אך נתן לנשיא להבין שבדעתו להורות לצה"ל לפעול. "אם לא תעשו זאת, אנחנו נעשה", אמר. הנשיא, סיפר מאוחר יותר אחד מיועציו הקרובים לבכיר ישראלי, הגיב בסגנון טקסאני: "גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות". לבוש היתה עוד אבחנה בוטה. במקום לכעוס על אולמרט, בסוף השיחה, אמר ליועציו בחיוך: "אתם רואים למה אני אוהב אותו? כי יש לו הביצים הכי גדולות בעולם".

מכת ברק

בשבוע שבו יצא ראש הממשלה לוושינגטון, חזר ללב מעגל קבלת ההחלטות בישראל אדם שהיה רחוק מלהיות שותף להתפעלות של בוש מאולמרט — אהוד ברק. באמצע יוני ניצח ראש הממשלה לשעבר בפריימריז לראשות מפלגת העבודה, בהליך שהואץ לנוכח הביקורת על תפקודו של עמיר פרץ כשר הביטחון במלחמה בלבנון. יומיים אחר כך, בברוטליות אופיינית, סילק ברק את פרץ מתפקידו והודיע כי יחליפו במשרד הביטחון. הודעת ההדחה נעשה באמצעות פקס שנשלח לבית ראש הממשלה, בזמן שאולמרט אירח שם את פרץ לאחת מהישיבות השבועיות של יום שישי בצהריים, שהתמקדו בפרשת הכור. הישיבה נקטעה.

אף שיחסי אולמרט וברק היו טובים למדי, ונראה שאולמרט רצה בכניסתו של ברק למשרד הביטחון, היתה לברק ביקורת קשה על התנהלות ראש הממשלה במלחמה. הוא לא שינה את דעתו כשישבו יחד לדיונים רגישים בקבינט ובפורומים מצומצמים יותר. התנהגות אולמרט כלפי בכירי מערכת הביטחון נראתה לו "סחבקית" מדי; יותר מדי חיבוקים וטפיחות על השכם, לא מספיק שיקול דעת. לפעמים, אמר ברק למישהו, היתה לו הרגשה שאולמרט משחק דמות מנהיג כפי שראה בסרטי קולנוע אמריקאיים.

ברק חוגג ניצחון בפריימריז העבודה. חילוקי הדעות עם אולמרט התגלעו מהר
אלון רון

חילוקי הדעות בין אולמרט לברק בפרשת הכור התגלעו מהר יחסית. ראש הממשלה היה חדור תחושת דחיפות ורצון לפעול. מרגע שהאמריקאים הבהירו כי לא יעשו את העבודה במקומה של ישראל, אולמרט חשש משתי אפשרויות שיסכלו את הפעולה — דליפה מוקדמת לתקשורת או הפיכת הכור לפעיל ("חם"), התפתחות שהמודיעין צפה שעלולה להתרחש לקראת סוף ספטמבר. זו סומנה כנקודת אל־חזור, משום שתקיפת כור "חם" עלולה לגרום נזק סביבתי עצום. ברק, לעומתו, החל להעלות הסתייגויות. הוא סבר שהתוכניות המבצעיות שהתגבשו בצה"ל לתקיפת הכור עדיין אינן בשלות דיין ולא הבטיחו הצלחה מלאה, ודחף לגיבוש הצעות אלטרנטיביות. ברק גם חשש שהתקיפה תדרדר את ישראל למלחמה עם סוריה, שבה יתברר שוב כי צה"ל והעורף אינם מוכנים כהלכה. חודשיים קודם לכן השלים משרד מבקר המדינה דו"ח חמור ביותר על תפקוד העורף במלחמת לבנון. כתיבת הדו"ח הואצה כשגונבה לאוזני אנשי המבקר שמועה על האפשרות שתיתכן בזמן הקרוב תקיפה בסוריה.

שר הביטחון החדש סבר שעוד לפני שמפציצים את הכור, צה"ל חייב להיות מוכן "ב–98%, לא ב–80%". ההכנות שנעשו עד אז נראו לו סמליות בלבד. לצד ליטוש אפשרויות התקיפה, טען ברק שנדרשת הורדת חלודה מהתוכניות המבצעיות של פיקוד הצפון לאפשרות מלחמה, לצד השלמת הצטיידות בחלפים ומלאים ושיפור ההיערכות בעורף.

ככל שהתקדם הקיץ, עלתה הטמפרטורה גם בחדרי הדיונים. בסדרת פגישות שקיים הקבינט (בשבתו כוועדת שרים לענייני המצב בצפון) הקצין העימות בין ראש הממשלה לשר הביטחון שלו. "אלה דיונים שאיש מהמשתתפים לא ישכח בחיים", אומר אחד השרים. "ברק ניסה לבלום את אישור המבצע ואולמרט הקריא טיעונים מהדף, כמו עורך דין שטוען בפני בית משפט, לפרוטוקול. בעצם — בית משפט של ההיסטוריה. זה היה מחזה עוצר נשימה, ולמרבה הזוועה הוא התנהל לעיני הקצינים הבכירים".

ברק ואשכנזי. בכירים לשעבר מתארים את התנהלות שר הביטחון כ"בלתי מתקבלת על הדעת"
טס שפלן

כשאולמרט הביע דאגה מהאפשרות שהסורים יקדימו ויפעילו את הכור, המעיט ברק מחשיבות הסכנה של תקיפת כור "חם". לדברי אחדים מהנוכחים, "גדעון פרנק, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, החוויר, כמעט התעלף. תקיפת כור חם היתה עלולה ליצור זיהום סביבתי אדיר. אמרנו לברק: על כל תינוק שייוולד לאורך הפרת עם עיוות או פגם גנטי ב–200 השנים הבאות, ישר יאשימו אותנו".

בישיבה שהתקיימה ב–1 באוגוסט אסר ברק, בצעקות, על ראש אגף התכנון (אג"ת) של צה"ל, אלוף עידו נחושתן (שכעבור שנתיים יחליף את שקדי כמפקד חיל האוויר), להקרין בדיון מצגת שסקרה את התמונה האסטרטגית והמליצה על תקיפה מהירה. ברק טען שהמצגת לא אושרה אצלו ואסר על נחושתן להמשיך ולהציגה. אולמרט, בתגובה, השתיק את ברק, אבל נחושתן כבר לא זכה לדבר בישיבה. אלוף ידלין התעקש בכל זאת לדבר בדיון, בנימוק שמוטלת עליו חובה מקצועית כראש אמ"ן להציג את ההערכה הלאומית. הדברים חפפו לחלוטין את המצגת של ראש אג"ת.

אולמרט, אחדים מהשרים ואפילו חלק מקציני הצבא — שאהדתם היתה נתונה בבירור לראש הממשלה — חשדו שברק פועל ממניעים אישיים, נסתרים. תיאוריית הקונספירציה הרווחת גרסה שמאחורי התנהגותו עומד תחשיב פוליטי: ברק מחכה לדו"ח השני של וינוגרד, שעתיד היה להתפרסם בתוך כמה חודשים, מתוך הערכה שהוועדה תחייב את אולמרט להתפטר. אז, גם אם לבני תהיה זו שתיכנס ללשכת ראש הממשלה, הוא ייראה כדמות הביטחונית הבכירה שתוביל את המבצע ותזכה בכל הקרדיט. אחדים מהקצינים סברו שבאמצעות דחיפת אופציה אחרת ברק מבקש לדחות את הפעולה בכמה חודשים, עד אחרי החורף ופרישתו הצפויה של אולמרט (אולמרט עזב לבסוף רק בראשית 2009, על רקע המשפטים נגדו ובלי קשר לדו"ח השני של וינוגרד, שהנוסח הסופי שלו היה סלחני למדי כלפיו).

התנהגות ברק, אומר אחד מאנשי הביטחון הבכירים, היתה פשוט בלתי מתקבלת על הדעת, "במיוחד כשלוקחים בחשבון את המחלוקת על הפצצת אתרי הגרעין באיראן, שפרצה כעבור שנתיים, אחרי שנתניהו נבחר לראשות הממשלה. אז הוא דווקא הציג טיעונים הפוכים: פתאום לא היתה שום בעיה להזדרז ולהפציץ, אפילו שתקיפה באיראן היא אתגר מבצעי הרבה יותר גדול מהפצצה בסוריה. ההיסטוריונים שיעיינו בעתיד בסטנוגרמות מהדיונים הללו לא יידעו מה לעשות עם הדיסוננס הזה". לעומתו אומר בכיר אחר: "היינו רגע אחרי הכישלון בלבנון. אם באמת היתה פורצת מלחמה עם סוריה בעקבות ההפצצה וצה"ל היה נתפס שוב בלתי מוכן, ברק עלול היה לגמור כמו משה דיין אחרי מלחמת יום הכיפורים. מה עבר בראש הקונספירטיבי שלו אינני יודע, אבל ההסתכלות של ברק היתה נכונה בעיניי: תהפוך כל אבן לפני שאתה עושה מהלך כה גורלי".

אהוד אולמרט
אליעזר שקדי

ברק, בשיחה עם "הארץ", דוחה בתוקף את הטענות נגדו. כל נימוקיו, הוא אומר, היו ענייניים. דווקא הערותיו הן שדחפו את צה"ל להציג תוכניות אלטרנטיביות, שאחת מהן מומשה לבסוף. ובזמן שעבר, שופרה לאין ערוך מוכנות צה"ל למלחמה. לגרסתו, הוא לא המליץ לתקוף כור חם, אלא אמר שצריך להיערך לכל האפשרויות, ושגם הפעלת הכור אינה צריכה להפיל ייאוש על מקבלי ההחלטות בישראל. אולמרט, לפי ברק, נטה לפעול כמעט באופן אוטומטי, בלא שיקול דעת מתאים. הוויכוח ביניהם היה מפגש בין "חפיפניק עם תעודות, שמעולם לא אישר תכנון מבצעי אמיתי" (אולמרט) לבין "מקצוען שעסק בכך עשרות שנים", מימי סיירת מטכ"ל ועד הדיונים השבועיים על מבצעים וגיחות (מו"ג) בלשכות שר הביטחון והרמטכ"ל (ברק). לא היו שום שיקולים פוליטיים ארוכי טווח מאחורי המלצותיו.

מרחב ההכחשה

בניתוח האפשרויות המבצעיות להשמדת הכור התגבשה בהדרגה תובנה, שתדריך לבסוף את ההחלטה על שיטת הפעולה שתינקט. אנשי אגפי התכנון והמודיעין במטכ"ל הגיעו למסקנה שתקיפה ישראלית צריכה להותיר את הנשיא הסורי בתוך מה שכינו "מרחב ההכחשה". אם התקיפה תצליח להביא גם להשמדת הכור וגם תימנע מהבכת והשפלת אסד בפומבי, קיים סיכוי סביר שהוא יחליט להבליג ולא לפתוח בתגובה במלחמה. גם המוסד הצטרף להערכת אמ"ן בעניין זה. בשני ארגוני המודיעין לא פסלו אפשרות שהסורים יגיבו בירי טילים בהיקף מוגבל, אך העריכו שהסיכויים לכך אינם גבוהים. המחשבה היתה שכל עוד אין נפגעים רבים, גם ישראל תוכל להכיל את הנזק ולסיים בכך את ההתכתשות.

אסד ניהל את פרויקט הגרעין בחשאיות רבה, עם שותפי סוד ספורים. את הקשרים עם הצפון קוריאנים ריכזו ראש ועדת האנרגיה עותמאן והגנרל מוחמד סולימאן, האיש של המשטר למשימות אפלות, שניהל גם את היחסים הביטחוניים עם איראן וחיזבאללה. המנגנון הקטן והסודי, שבראשו עמד סולימאן והיה כפוף ישירות לנשיא, כונה בישראל "צבא הצללים".

אסד עם שר ההגנה אל-טורקמאני והרמטכ"ל עלי חביב, חודש לאחר תקיפת חיל האוויר
אי־אף־פי

מרגע שהחלה ההיערכות לתקיפה, אומר תא"ל דרור שלום, אז ראש ענף סוריה באמ"ן (וכיום ראש חטיבת המחקר), "כבר ידעו על הפרויקט בישראל הרבה יותר אנשים מכפי שידעו עליו בסוריה". עצם חשיפתו של הכור היתה מכניסה את דמשק למצוקה בזירה הבינלאומית, כי בנייתו היא הפרה חמורה של האמנה הבינלאומית למניעת הפצה של נשק גרעיני, שסוריה חתומה עליה. בישראל העריכו, על סמך ניסיון העבר, כי אסד נוטה לגלות זהירות ברגעי משבר ואינו נגרר לתגובות אימפולסיביות כאשר הוא מופתע. 

מכאן התפתחה ההנחה כי אירוע ב"חתימה נמוכה" יחסית, פעולה חדה ושקטה באתר מרוחק ממקום יישוב, שישראל לא תקבל עליה אחריות ומנהיגיה לא יפטפטו בעקבותיה, תאפשר לאסד להדחיק את האירוע ולהימנע ממלחמה, שאיש מהצדדים לא באמת רצה בה. בידץ, ראש חטיבת המחקר בזמן הפעולה, אומר ש"אתה בעיקר לא רוצה שהוא יגיב מיד אחרי האירוע. אחר כך, החיים חזקים וככל שעובר הזמן פוחת הסיכוי לתגובה. אולמרט היה במיטבו כשהצגנו לו את הרעיון וטבע סיסמה קליטה: No core, no war (בלי ליבת הכור, שתושמד, אך גם בלי מלחמה). זה עשה מיד סדר לכולנו. יש כאן חתיכת מתח אסטרטגי, אבל העניין בר ביצוע".

לפי התרחיש ששרטטו אגפי התכנון והמודיעין, אומר אלוף נחושתן, אז ראש אג"ת, "עמדנו לתפוס את אסד בהפתעה". אמנם לדבריו, הסורים לא צריכים לגייס מילואים כדי להגיב בירי טילים, "אך מבחינתנו, השגנו את היעד שלנו — השמדת הכור — כבר בהתחלה. לא היה שום עניין להמשיך. החוכמה היתה לא לקחת אחריות ומיד אחרי ההפצצה להפעיל מאמץ דיפלומטי שישכנע מדינות אחרות במהימנות המידע על מה שהסורים הכינו שם וידרבן אותן לפעול כדי לרסן אותו".

לבחור כיוון

על הפרק עמדו, לאורך התקופה כמה אפשרויות פעולה שונות של חיל האוויר, שההבדל ביניהן היה בעוצמה ובסדר הגודל של הכוח האווירי שיופעל בהן. האופציה מרובת המטוסים יכולה היתה להבטיח השמדה מהירה וקרובה לוודאות של הכור, אך החתימה שתותיר אחריה — בהפצצת סוללות טילי קרקע־קרקע ואתרים נוספים בדרך ליעד — תהיה גבוהה לאין שיעור ועלולה לדרבן את הסורים לתגובה קשה.

אופציה אחרת שרטט מפקד חיל האוויר על מפית, בשיחה קצרה עם ראש הממשלה בנוכחות סגן הרמטכ"ל, אלוף משה קפלינסקי, בשולי ביקור של אולמרט בבסיס החיל בחצרים. "הבנתי שהצלחת המבצע תלויה בשילוב בין חתימה נמוכה ואפקטיביות גבוהה", אומר שקדי. "להגיע בוורסיה אלימה, עם הרבה מטוסים ותקיפת טק"א (טילי קרקע־אוויר), אנחנו יודעים, אבל זה היה מועד לפורענות ועלול היה להוביל למלחמה. אמרתי לצוות התכנון: בואו נתמקד בדבר אחד בלבד — הגרסה הכי מצומצמת שמבטיחה הרס רב, בחתימה נמוכה ככל האפשר. פיצחנו את זה". למשימה הוקצו שמונה מטוסים — ארבעה מטוסי אף־15 איי ("רעם") מטייסת בבסיס חצרים וארבעה מטוסי אף־16 איי ("סופה") מטייסת בבסיס רמון. שמונת המטוסים צוידו יחד בכ-16 טונות של פצצות. "הרעיון היה לייצר יתירות. לא ידענו מה יהיה שם עד הסוף. אמרנו: יהיו לנו שני סוגי מטוסים, עם סוגי חימוש שונים, כי כל מטוס פגיע לשיבוש פעילותו בצורה אחרת ואז הסוג השני יכול לפצות. בוודאות גבוהה, אחד משני הדגמים יגיע ליעד". קפלינסקי מספר: "שקדי ביקש שאסדר לו עשר דקות חור בלוח הזמנים. ישבנו שלושתנו בחדר של מפקד טייסת. שקדי הציג, אולמרט הקשיב ואז שאל: מה דעתך? אמרתי לו: רק בדרך הזאת".

מפת התקיפה

לתוכנית הפעולה הזו נקבע בחיל האוויר שם הקוד "ניגון שקט". הניגון היה קריצה למבצע "אופרה", שבו הושמד הכור העיראקי; השקט נבחר בגלל החתימה הנמוכה (המבצע המטכ"לי כונה בשמות "מחוץ לקופסה" ו"עין הבשור"). הטייסות שעליהן הוטלה המשימה נכנסו לתמונה במהלך יוני, וגם זאת רק באופן מצומצם. אלוף־משנה אמיר, אחד מטייסי האף־15 שהשתתפו בתקיפה, היה אז סגן מפקד הטייסת בחצרים. "קראו לנו לדיון אצל ראש מחלקת מבצעים, עמיקם נורקין (כיום מפקד החיל, ע"ה), בבור בקריה. היינו רק מפקד הטייסת, אני וקצין התכנון. הערכנו שמביאים אותנו למשהו רציני. אני חשבתי שאולי תקיפה של טילים ארוכי טווח. אבל כשנורקין דיבר על כור בסוריה, היתה תדהמה".

בחיל הוחלט לשתף רק את הפיקוד הבכיר בכל אחת משתי הטייסות המבצעות במהות היעד שהותקף. האתגר הגדול, מספר אמיר, היה משולב: לקדם את המבצע, בלי שרוב הצוותים יודעים במה מדובר, ובמקביל להכין את שאר הטייסת לאפשרות שכתוצאה מהפעולה תפרוץ מלחמה, וזאת כשהם ממודרים גם מההכנות למבצע.

"לא מורידים לרגע רגל מהגז. הכל נעשה במקביל. בהכנות לתקיפה, תרגלנו צורת הגעה, ביצוע, נתיב, מרחקים. בלי לומר לטייסים ולנווטים שהשתתפו מה המטרה. זו לא תמיד הפרקטיקה. בדרך כלל מחתימים אותם על טפסי שו"ס (שותף סוד). אנשים הבינו שיש פה משהו יותר גדול. אמרנו להם: אנחנו מספרים כל מה שאנחנו יכולים, אבל תדעו שיש כאן משהו מעבר. המזל שלנו הוא ששרר פה אמון גבוה במפקדים והלוחמים שהשתתפו סמכו עלינו". בין יוני לספטמבר הועמק התכנון המבצעי, התקבל עוד מודיעין מדויק על היעד, נבחנו שיטות פעולה שונות ולבסוף שובצו הצוותים למבצע: ארבעה זוגות של טייס ונווט במטוסי הרעם ומספר דומה במטוסי הסופה. בהתאם להנחיית שקדי, נערכו בטייסות למקסימום אפשרויות פעולה בעת המבצע.

"היו לנו כמה סוגי חימוש, עם GPS ובלעדיו, ועם רמות חדירה שונות. אתה יוצר תמהיל שלא יותיר אותך עם נקודת כשל יחידה, בלי יכולת לפצות עליה. אם חימוש מסוים או אחת הפלטפורמות (מטוסים) לא תעבוד, יהיה מה שיחפה", אומר אמיר. באיוש הצוותים, "בחרנו את הכי טובים. יש מקרים ומקומות שבהם מפעילים מעין טבלת צדק. אבל במבצע מהסוג הזה אין שיקולים כאלה. אתה לא חייב לאף אחד שום דבר. מפקד הטייסת וסגנו לוקחים את מי שסומכים עליו בעיניים עצומות שיביא את הפצצות למטרה". הרשימה הזו כללה בשתי הטייסות גם את מפקד הטייסת וסגנו, לצד צוותים בקבע וכמה אנשי מילואים מנוסים.

בד בבד, נמשכו ההכנות בצה"ל לאפשרות של הידרדרות, שריכז סגן הרמטכ"ל קפלינסקי. צה"ל נכנס למרוץ לשיפור המוכנות, אך כדי לשמור על סודיות המבצע היה צורך לתפור נראטיב מדומה עבור מרבית המפקדים, ובהמשך גם עבור הציבור והתקשורת. בהנחיית אשכנזי, תוגברו האימונים במידה ניכרת. לקראת המבצע, תוגבר גם מערך ההתרעה בפיקוד העורף כדי שניתן יהיה להפעיל במהירות אזעקות במקרה הצורך. ההסבר שנתפר היה חשש מעימות שיפרוץ בשל מיס־קלקולציה הדדית: ישראל וסוריה חושדות זו בזו ומחליפות ביניהן איומים, על רקע תוצאות המלחמה האחרונה בלבנון. המתיחות עלולה להוביל להידרדרות בלתי מתוכננת וכדי להיערך לאפשרות הזו על צה"ל להגביר את המוכנות שלו. "קראנו לזה 'קיץ חם'", מספר בידץ. "היה בזה גרעין של אמת. האיומים ההדדיים קצת הזכירו את המתיחות ערב מלחמת ששת הימים".

דליפה והחלטה

אולמרט הורה לעדכן את ארצות הברית בהחלטתו המתגבשת לתקוף. כשדגן וידלין הציגו לראשונה לעמית זר את הממצאים על הכור, האיש תפס את ראשו בתדהמה (בטיסה חזרה מאירופה, נתקלו ראש אמ"ן וראש המוסד במקרה בעיתונאי שהיה בדרכו חזרה לארץ; השניים מכרו סיפור כיסוי כדי לא לחשוף את נסיבות נסיעתם).

באמצע אוגוסט כינס אולמרט ישיבה דרמטית של הקבינט לדון בהשלכות התקיפה. ראש הממשלה התעכב במיוחד על משמעות החיים בארץ בצל איום גרעיני. הוא הזהיר כי נשק גרעיני בידי סוריה עלול לגרום לדה־מורליזציה חמורה בציבור הישראלי. אולמרט ציטט נאום של אסד בתחילת יולי, שבו צפה הנשיא הסורי שלקראת סוף הקיץ תחול התפתחות שתשנה לחלוטין את המציאות במזרח התיכון. "איננו רוצים מלחמה", אמר אולמרט לשרים. "הוויכוח כאן איננו בין מי שרוצים מלחמה למי שמתנגדים לה, אלא על השאלה אם לקחת סיכון כדי למנוע סיכונים יותר גדולים — ולכן אין מנוס מהרס הכור".

מקורבי אולמרט מתארים התכתבות זועמת עם ברק שהתנהלה באותו יום, באמצעות שליחים. לטענתם, שר הביטחון כינה את המצגת של אג"ת "אוסף של שקפים ישנים" ודרש מראש הממשלה שלא להסתמך עליה. אולמרט דחה את תביעתו. בשיחה בארבע עיניים ניסה אולמרט ללבן את חילוקי הדעות, אבל לגרסתו של ראש הממשלה, ברק המשיך לפעול כדי לשכנע שרים שהפצצה מוקדמת של הכור תעלה לישראל במלחמה. הבעיה נפתרה לבסוף כשאולמרט דאג לערב מתווך, חבר של ברק. על פי גרסת אנשי אולמרט, האיש העביר לברק אזהרה ש"לא יהיה אידיוט כי הוא ימצא את עצמו לבד". המתווך חזר מהפגישה עם ברק והרגיע את אנשי ראש הממשלה: בהצבעה הוא יהיה בסדר.

אל"מ אמיר
משה קפלינסקי

ב–31 באוגוסט כינסו אולמרט וברק התייעצות מבצעית מצומצמת עם ראשי זרועות הביטחון. המערכת הישראלית החלה להתכנס לקראת החלטה — הפצצת הכור בזמן הקרוב — ובחירה בדרך הביצוע: גרסת הפעולה המצומצמת שגיבש חיל האוויר. שקדי, אדם עם מודעות היסטורית עמוקה, ניגש לאולמרט בסוף הישיבה ואמר לו: "אדוני ראש הממשלה, תסמוך על טייסי חיל האוויר, הם הטובים בעולם. תאשר את המבצע".

"הרבה מזה בסוף קשור באמון אישי, בדינמיקה בינינו", אומר שקדי כעת. "היה חשוב לי שישמע את האמירה הכי ברורה וחדה שאני יודע להגיד. אמרתי לו: 'נשמיד את הכור. לפי מיטב הניתוח שלי, נצליח לעשות זאת בחתימה נמוכה, בלי להיגרר למלחמה'. אולמרט הסתכל עלי: 'הבנתי מצוין מה אתה אומר'".

ביום שלישי, 4 בספטמבר, עשה חיל האוויר תרגיל מודל אחרון לקראת המבצע, שבו צפה אשכנזי. "הרגשתי שבנקודה הזו הרמטכ"ל השתכנע שאנחנו מסוגלים, הוא הבשיל עם עצמו שזה הדבר הנכון", נזכר שקדי. "ואז — מגיע טלפון מדגן שיש שאילתה בארצות הברית". בחלוף השנים, נשמטו מזיכרונם של המעורבים הפרטים המדויקים של הפנייה. מה שידוע הוא שאחד מכלי התקשורת האמריקאיים פנה לפנטגון בשאלה על הימצאותו של מתקן גרעיני בסוריה. זה היה, כאמור, אחד משני התרחישים שממנו חששו בישראל לאורך הקיץ. כל פרסום בתקשורת עלול היה לעורר את הסורים משאננותם, לשנות את ההיערכות ההגנתית שלהם סביב הכור ולשלול מצה"ל את יתרון ההפתעה. הרמטכ"ל ביקש מראש הממשלה לכנס את הקבינט בדחיפות ולהצביע על אישור התקיפה. השעה כבר היתה 2 לפנות בוקר, אור ליום רביעי.

הקבינט התכנס לדיון בירושלים למחרת בבוקר. בינתיים, יצא שקדי לחצרים ולרמון, לשוחח עם הצוותים שישתתפו בפעולה ולגלות למרביתם מהו היעד האמיתי שלה. "אמרתי להם: אתם הולכים לעשות דבר בעל משמעות בלתי נתפסת", הוא משחזר. "היה לי חשוב שהם יבינו בבירור את המדיניות שלי. אין מצב שחוזרים בלי שהכור מושמד. מצד שני, צריך לעשות כל מה שאפשר להעלות על הדעת כדי למנוע נפילת מטוס, אך גם להימנע מקרבות אוויר עם מטוסי אויב. המשימה שלהם הפעם היתה לא להפיל. לטייסי קרב לשמוע דבר כזה — זה מנוגד לגמרי לאינטואיציה ולאתוס. סיימתי: אני מאמין בכם ומשוכנע ביכולת שלכם. ואז יצאתי חזרה לתל אביב. לא ישנתי בכלל. מה פתאום?".

בישיבת הקבינט הציג אשכנזי את האפשרויות השונות והמליץ לתקוף. השרים הצביעו בעד נוסח ההחלטה שגיבש קודם לכן אולמרט עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. הוחלט לתקוף, אך להסמיך פורום מצומצם — השלישייה אולמרט, ברק ולבני — להחליט על מועד התקיפה ואופי הפעולה. שר אחד, אבי דיכטר, נמנע, בשל הסתייגות עקרונית מהעברת ההחלטה מהקבינט לשלישייה. השלישייה התכנסה לקראת שש בערב בחדר הסמוך לאולם הישיבות של הממשלה, מיד לאחר שפוזרה ישיבת הקבינט. השלושה שמעו את אשכנזי, דגן וידלין, ואחר כך נותרו עם הרמטכ"ל לבדו. הפעולה אושרה פה אחד — ובהמלצת הצבא, נבחרה אופציית התקיפה האווירית המצומצמת. אשכנזי: "אמרתי להם שחיל האוויר מוכן, הייתי במודל וראיתי, ואני אומר בביטחון מלא: המטוסים ייכנסו, ישמידו וייצאו וכמעט אף אחד לא יידע שהיו שם — ואני מקווה שהערכתנו שאסד לא יגיב תתממש". בתחילת הדיון לבני היססה אך השתכנעה מנימוקי הרמטכ"ל שזו דרך הפעולה שתבטיח תוצאות ודאיות יותר.

דגן בוועדת החוץ וביטחון. הגישה היתה: שוללים או מאשרים, אין באמצע
תומר אפלבאום / באו

"פתאום מגיע הרגע שכל הדיונים התיאורטיים הופכים לכאן ולעכשיו ויכול להיות שזה יוביל למלחמה", היא מספרת. "הסיכוי אמנם היה נמוך, אבל קיים. היתה מועקה כי העורף לא יודע מה מחכה לו. וזה אחרי הטילים שספגנו במלחמה בלבנון ועוד לפני שהיו לנו מערכות יירוט כמו כיפת ברזל. עלתה בי המחשבה שיכול להיות שנקום למחרת וקו הרקיע יהיה מלא בטילים. מנגד, לא היו ספקות לגבי ההחלטה עצמה. עברנו את כל התהליך עד קבלת ההחלטה הנכונה. הייתי מאוד שלמה עם ההחלטה לתקוף, אף שזה היה בלב כבד".

מירושלים חזר אשכנזי לבניין המטכ"ל בתל אביב. שם כבר כינס סגנו את האלופים. חלק מהם נחשפו לראשונה להימצאותו של הכור בסוריה. קפלינסקי: "אנשים הסתכלו עליי בהלם. הסוד נשמר יפה. מי שלא היה צריך לדעת עד אז, לא ידע. חלק מהאלופים היו די בלחץ. הם חששו שלמחרת תפרוץ מלחמה — וברקע עוד ריחפו התחושות הקשות מהמלחמה שנה קודם לכן". באותו ערב התקיימה כמתוכנן חתונת מזכירתו של הרמטכ"ל. אשכנזי בא, יחד עם רבים מהאלופים, גם כדי לא לעורר חשד שמשהו מתרחש. "הסתכלתי על הקהל רוקד ואמרתי לעצמי: עוד חמש שעות אולי נעיר אותם עם אזעקות וסקאדים שנופלים במרכז הארץ", נזכר והוסיף: "כבר בקבינט הזהרתי את השרים: מי שידבר יהיה אחראי לכך שאסד יגיב. מי שירוץ לטלוויזיה מסתכן בגרימת מלחמה".

אולמרט נשאר לעבוד במשרדו. בשמונה בערב זימן את יו"ר האופוזיציה נתניהו לבית ראש הממשלה. "ביבי, זה הלילה בחצות", אמר ליריבו הוותיק. נתניהו איחל לו הצלחה ואמר: אגיב בהתאם לנסיבות. אולמרט, כמו אשכנזי, הדגיש את הצורך בחשאיות גם לאחר ההפצצה. ראש הממשלה, שעוד הספיק לתפוס תנומה של שעתיים, המשיך לתל אביב כדי לעקוב אחר המבצע מהבור של חיל האוויר, יחד עם ברק, לבני, הרמטכ"ל ומפקד החיל.

גבי אשכנזי
ציפי לבני

ניגון שקט

בינתיים, נעשו הכנות אחרונות בחיל האוויר. אנשי החיל היו מוטרדים משורה של סיבוכים אפשריים בזמן התקיפה, החל בהימצאות סוללת נ"מ מוסתרת בסביבת הכור ועד הדאגה שלא ניתן יהיה לקבוע בוודאות כי הכור הושמד במטס אחד, ואולי תידרש גיחה נוספת להשלמת המשימה, הפעם בנסיבות מורכבות יותר אחרי שמטרת הפעולה כבר התגלתה לסורים.

אל"מ אמיר זוכר "תחושה טובה מאוד אחרי שחזרנו מהמודל ביום שלישי בלילה. הרגשנו נוח כי הרוב כבר היה מוכן בעצם. שיבצנו את הצוותים בדיוק כפי שהיה בתרגיל. רוב יום רביעי הוקדש לתדריכים — ללימוד המטרה, הנתיב אליה ובחזרה, המקרים והתגובות. בין צוותי האוויר היתה השתאות עצומה כשהתברר מה היעד, בדיוק כפי שקרה לנו שלושה חודשים קודם לכן, כשקראו לנו לנורקין. היתה גם תחושה של אחריות כבדה על הכתפיים. איש מהם לא העלה על דעתו שיש איום גרעיני במדינה שכנה. כולנו ידענו על מבצע 'אופרה' בעיראק. זו מורשת הקרב שגדלנו עליה. הכרנו כל פסיק במבצע ההוא. ועכשיו אתה מבין שאתה הולך להיות שותף לאופרה 2".

לפי העיתונאי האמריקאי מקובסקי, נטלו חלק במבצע עוד כמה עשרות כלי טיס, בנוסף לשמונת המטוסים התוקפים. המטוסים המריאו מרמון וחצרים ונעו צפונה, לאורך חופי הים התיכון, תוך שימוש ניכר בלוחמה אלקטרונית. "יצאנו סביב עשר וחצי בערב", משחזר אמיר. "זו טיסה מאוד ארוכה, חשאית, בלילה חשוך ובגובה נמוך, 100 מטרים מעל הקרקע. אתה צריך לקבל כל מיני החלטות בשבריר שנייה. הרוב הלך לפי המתוכנן, אבל לא הכל. מזג האוויר בדרך הפתיע אותנו בכמה מקומות. היינו צריכים לגבש מענה במקום. על פי מה שהוסכם מראש, לא היתה תקשורת בין המטוסים. שמרנו על דממה גמורה בזמן הטיסה. כל אחד פותר דברים בתוך הקוקפיט שלו, אחרי דילמות והתחבטויות. במטוס אחד נפתרה בעיה אחרי שלא כל המערכות עבדו. טסנו באזור מאוים. אם סוללות הטק"א מתעוררות, אתה בתוך קן צרעות. אבל הטיסה אל המטרה היתה יחסית שקטה, בלא התגלות וללא איום ישיר.

"ואז מגיעים לאזור המטרה, מטפסים קצת, מושכים לפרופיל ביצוע. הכל עובר על פי התדריך המוקדם. כל מטוס מטיל שתי פצצות. אתה מרגיש רעד קל בכנף כשהן משתחררות. יש קצת התרגשות לפני שהפצצה פוגעת. וידאנו חמש פעמים שכל הנורות דלוקות". גם היום, הוא זוכר את רגע הפגיעה. "הכל קורה בתוך כמה שניות. אני רואה במערכת התרמית שיש לי במטוס וגם בחוץ — הפצצות פוגעות במבנה. יש פיצוץ אדיר שרואים בתוך החשכה ואחריו הרס מוחלט. המקום מתכסה עשן ורואים אחר כך שהוא הושמד. היינו שתיים־שלוש דקות מעל המטרה. ואז התחלנו לטוס חזרה, על פי התכנון בגובה נמוך. יש רגע קצר שאתה מרגיש מצוין, כי עמדת בהישג הנדרש — ואז אתה שוב דרוך מאוד. היו לנו מאות מיילים לטוס חזרה, חלקם באזור מוכה טילים. היינו מאוד ממוקדים בנתיב המילוט כי הוא יכול לזמן הפתעות".

על פי התכנון שנקבע מראש, כל המטוסים נדרשו לדווח ברשת הקשר ביניהם על פגיעה במטרה. ואז, נקבע כי אחד ממטוסי הסופה אחראי לדווח ברדיו ארוך טווח את מלת הקוד "אריזונה" — שלפיה המטרה הופצצה בהתאם לתכנון. כל שמונת המטוסים אישרו פגיעה מדויקת וחזרו לדממת אלחוט. כשצוות הסופה דיווח אריזונה, השעה היתה 12:45 שעון ישראל, אור ליום חמישי, 6 בספטמבר.

אמיר מספר שאחרי כמה שנים צפה בסרט שצולם בבור בזמן התקיפה. "כולם שם קופצים בהתרגשות, כמו בסרט הוליוודי. ב–1:30 חזרנו לארץ ונחתנו בבסיס. השארנו את קודמי בתפקיד להכין את הטייסת למלחמה. נקודת המוצא היתה שייתכן שהמבצע ייחשף והסורים יגיבו, ואז זה בעצם היה מהלך פתיחה של מלחמה". בדת"ק (דיר תת־קרקעי) שאליו חזר המטוס חיכה תא"ל שלי גוטמן, מפקד בסיס חצרים. "הוא מחכה לנו מחוץ למטוס כשאנחנו נוחתים, עם חיבוקים", מתאר אמיר. "הוא איש די עצור בדרך כלל. אני לא זוכר אותו מחבק אותי באף הזדמנות אחרת. אבל הפעם הוא היה כולו חיוכים. שלי אמר לנו: אתם אלופים".

בדרך חזרה, בגלל הצורך לצמצם את המשקל שנושא עליו המטוס כדי לחסוך בדלק, השליך אחד המטוסים בידון (מכל) ריק של דלק. שנחת בצד הטורקי של הגבול בין סוריה לטורקיה. בכך נוצרו שתי בעיות: ראשית, התקרית, והצילומים של בידון עם כתובת בעברית, חשפו שבמקום פעל כוח ישראלי. ושנית, נגרמה מבוכה גדולה עם טורקיה, באותה עת עדיין מדינה ידידותית לישראל, אפילו שרג'פ טייפ ארדואן כבר היה ראש הממשלה. בחיל האוויר סיכמו בדיעבד את השלכת הבידון בצד הטורקי כתקלה מבצעית, אף שמבחינה טאקטית ניתן היה להצדיק את שיקולי צוות המטוס. אבל התקלה לא העיבה על הצלחת המבצע. אחרי התקיפה שלח אשכנזי את ידלין לרמטכ"ל הטורקי, כדי להסביר את השיקולים והנסיבות ולהבטיח שבשום אופן לא הופרה הריבונות הטורקית בזמן המבצע. הטורקים לא אהבו את זה, אך החליטו לא לחולל שערוריות, כנראה משום שהבינו בדיעבד את האיום שהיה טמון גם מבחינתם בפרויקט החשאי של אסד.

הכור אחרי ההפצצה
AP

בבור, בזמן התקיפה, אומר אשכנזי, "אפשר היה לשמוע בתוך השקט את הנשימות של האנשים. אחרי שהמטוס האחרון מדווח שהטיל את הפצצות שלו, משתחררת אנחת רווחה. אבל אז אני נדרך עם שעון נוסף. ייקח כמה זמן עד שנבין מה הוא עושה. אני אומר לעצמי: רבאק, אני מקווה שצדקנו".

ב"הוא" התכוון כמובן אשכנזי לנשיא אסד. בדיעבד, חוסר התגובה המיידי של המשטר חיזק את ההשערה המוקדמת של המודיעין כי סוריה תבליג על התקיפה — וכך אמר גם ידלין לאולמרט, ברק ולבני שעות אחדות אחריה. אבל יחלפו עוד כמה ימים עד שהמודיעין יידע לומר בוודאות שהערכתו התממשה.

מכל הדלק (הבידון) שהופל בשטח טורקיה. תקלה מבצעית

האורחים הבכירים צפו במתרחש מחדר צדדי בבור. שקדי יצא מתא השליטה רק כשהמטוסים יצאו מטווח הסכנה. "הלכתי לאולמרט. שנינו היינו מאוד נרגשים. התחבקנו חיבוק גדול. אמרתי לו: חיל האוויר עשה את מה שהוטל עליו". ראש הממשלה חגג את ההישג בהרמת כוסית. "היה היי מטורף סביבו", אומר אחד הנוכחים. ראש המטה שלו יורם טורבוביץ', נרגש כולו, אמר לאולמרט: "תתפטר עכשיו. אתה את שלך לעם ישראל עשית".

החיוכים בהרמת הכוסית במטכ"ל, ימים אחרי התקיפה המוצלחתערוץ עשר

היום שאחרי אריזונה

זמן קצר אחר כך טלפן אולמרט לנשיא בוש, שהיה באותו שבוע בביקור באוסטרליה. השניים דיברו, לבקשת אולמרט, בקו מאובטח. "אתה זוכר משהו בצפון שהטריד אותי?", אמר ראש הממשלה לנשיא. "זה כבר איננו עוד". "טוב מאוד", השיב בוש.

למחרת בצהריים הוציאה סוכנות הידיעות הסורית הודעה לאקונית, שלפיה הניסו מערכות ההגנה האווירית שלה, בשעות הלילה, מטוסים ישראליים שחדרו למרחב האווירי של סוריה. בישראל ראו בהודעה מעוטת הפרטים חיזוק להערכה שאסד מתכוון להבליג. השתיקה בצד הישראלי, שבסך הכל נשמרה בהתאם לתוכניות מראש, סייעה לצמצם את תחושות ההשפלה של הנשיא הסורי ולבסס את מרחב ההכחשה. "הורדנו סופית כוננות רק אחרי כמה שבועות", אומר אלי בן־מאיר. "העובדה שאצלנו, לשם שינוי, לא פטפטו, עזרה למנוע מלחמה". כמה שבועות לאחר ההפצצה כינס הרמטכ"ל דיון מסכם עם הקצינים הבכירים שהיו מעורבים במבצע. בן־מאיר הופתע לפגוש שם את אחד הטייסים שהשתתפו בתקיפה. האיש היה שכנו למושב, "גר ארבעה בתים ממני ולכל אורך החודשים הללו, לאף אחד משנינו לא היה מושג שאנחנו מתעסקים בהכנות לאותו מבצע".

מיד לאחר ההתקפה יצא לדרך בליץ מדיני שהוכן מראש על־ידי לשכת רה"מ, המוסד, אמ"ן ומשרד החוץ. בכירים ישראלים, מרביתם אנשי מודיעין, יצאו למדינות במערב ולכמה מדינות ידידותיות באזור כדי להציג להן את המידע המרשיע על הכור הסורי החשאי. המודיעין המפורט סייע לשכנע את המדינות הללו בצדקת המהלך הישראלי — ונטרל אפשרות שהתקיפה תהפוך עילה לשערורייה בינלאומית. גם השתיקה הסורית עזרה לכך. שלושה שבועות אחרי התקיפה הציג הנשיא אסד שקר חדש, גם הוא נוח מבחינת ישראל. הישראלים, טען בראיון ל־BBC, הפציצו מתקן צבאי שלא היה בשימוש. לא נגרם כל נזק, אמר, אך סוריה שומרת לעצמה את הזכות להגיב על הפרת ריבונותה.

"זה סיפור עם סוף טוב", אומר עמוס ידלין. "היה כאן שיתוף פעולה מוצלח בין ארגוני המודיעין ובינינו לבין הדרג המדיני. התנהל תהליך יוצא מן הכלל שבסופו הושמד הכור". עידו נחושתן סבור כי "זה סוג הבעיות שחשוב שישראל תדע לפתור בעצמה. איש לא יפתור אותן בשבילנו. אולמרט התנהל בפרשה הזו באומץ לב ובכישרון, לא ברח מהחלטות. זה לא היה פשוט, שנה אחרי לבנון".

שר הביטחון ברק בישיבת הממשלה, יומיים אחרי התקיפה. בן מאיר: "העובדה שאצלנו, לשם שינוי, לא פטפטו, עזרה למנוע מלחמה"
רויטרס

אמנון סופרין אומר כי "ההנחה שאומרת שבמקומות נחשלים לא מוצאים דברים כאלה — שגויה. היא התרסקה במבחן המציאות כשנחשפו תוכניות הגרעין בסוריה ובלוב. לאנשי המודיעין, הלקח הוא שברגע שאתה מאמין במשהו, תבדוק אותו עד הסוף. אל תוותר לאף אחד. אני אומר להם תמיד: תהיו אקטיביים, ציידים ולא דייגים. אסור להיות פסיביים".

אל"מ אמיר מוסיף כי "קם כאן איום קיומי על מדינת ישראל ואנחנו טיפלנו בו, כפי שחיל האוויר טיפל בעבר בכור העיראקי. עבורי זה מתחבר היום ליכולות שלנו להסיר איומים במדינות רחוקות במעגל השלישי. מאז התקיפה בסוריה עוד השתפרנו פלאים — במודיעין, בטווח הפעולה, ביכולת לתקוף באופן חשאי".

בעשר השנים שחלפו הקפידו בקנאות על שמירת הסוד בשתי הטייסות המבצעות. פעם בשנה, הטייסים והנווטים שהשתתפו במבצע נפגשים כדי לדון בו, בקבוצה סגורה. אמיר אומר שלא סיפר מעולם לאשתו על הלילה ההוא במזרח סוריה. "אפרת תדע רק עכשיו, כשיתפרסמו הכתבות והראיונות. יש דברים שלא מדברים עליהם. היא מכירה את זה".

אפילוג

גם אחרי הפצצת הכור המשיך הציר הסורי-איראני לרחוש מפעילות, תוך מעורבות מתמדת של אנשי חיזבאללה. הגנרל מוחמד סולימאן, מפקד "צבא הצללים" הסורי, היה איש הקשר לבכירי משמרות המהפכה ולעימאד מורנייה, ראש מנגנון הפיגועים של חיזבאללה. מורנייה היה שותף למבצעים החשאיים ביותר של שתי הפטרוניות של הארגון, איראן וסוריה. שנה קודם לכן פיקד - ככל הידוע, בלי אישור מראש או מעורבות של האיראנים והסורים - על מבצע חטיפת שני אנשי המילואים ליד זרעית, שהוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.

ימים אחדים אחרי הפצצת הכור השלים המשטר הסורי את הרס הבניין. כשסבא"א ביקשה לערוך ביקור באתר, על רקע הדיווחים על תקיפה וההאשמות שדלפו בינתיים כי מדובר בכור גרעיני, השיבו להם הסורים שלא היה כלום כי אין כלום. ובכל זאת, בבדיקת פקחי הסוכנות ביוני 2008 נמצאו שאריות של חומרים רדיואקטיביים. סבא"א פרסמה דו"ח שלפיו פעל במקום, בסבירות גבוהה מאוד, מתקן גרעיני. דמשק, כדרכה, הכחישה. הסוכנות הבינלאומית לא נקטה צעדים נגדה, למרות ההפרה הבוטה של האמנה עליה חתומה סוריה.

עד אז, כבר לא היה מורנייה בין החיים. הוא נהרג בפברואר 2008 בדמשק, בצאתו מקבלת פנים בשגרירות איראן, בפיצוץ מטען חבלה כשהתניע את הג'יפ שלו. לפי שורת פרסומים בארצות הברית, היה זה מבצע משותף של המוסד וה־CIA, שסגר חשבון מאוחר עם מורנייה על חלקו בחטיפת מטוס TWA בביירות ב-1985 והפיגועים נגד הנחתים האמריקאים בלבנון שנתיים קודם לכן. ישראל לא הגיבה מעולם רשמית להאשמות, אף שחיזבאללה הטיל עליה את האחריות להתנקשות.

לפי הפרסומים באותה עת, גורל חברו של מורנייה, הגנרל סולימאן לא היה טוב יותר. כעבור חצי שנה השתתף מפקד צבא הצללים בארוחה חגיגית בבית הנופש שלו, על חוף הים התיכון בעיר הסורית לטקייה. הגנרל נורה למוות ממרחק רב, בידי צלפים שארבו לו על כלי שיט, מול החוף. כמו במקרה של מורנייה, הושמעו האשמות באשר לאחריות ישראלית, אך ירושלים מעולם לא הגיבה אליהן רשמית. אם כל הטענות הללו נכונות, הרי שדווקא בצל הכישלון בלבנון, הפגינה ממשלת אולמרט קו תקיף ופעיל במיוחד נגד איומי גרעין, טרור וגרילה במדינות השכנות. עד פרישתו של אולמרט כעבור פחות משנתיים לאחר הפצצת הכור, עוד נרשמה - שוב, לפי התקשורת הזרה - הפצצה אווירית גדולה של שיירת נשק איראנית שהיתה בדרכה לעזה, בלב סודאן ולפניה מבצע "עופרת יצוקה" נגד חמאס ברצועה.

גורמי מודיעין מערביים סיפרו ב-2015 לעיתון "וושינגטון פוסט" כי הגנרל קאסם סולימאני, מפקד גיס "קודס" של משמרות המהפכה האיראניים, היה עם מורנייה בדמשק בלילה בו נהרג בכיר חיזבאללה, אך ניצל איכשהו מהפיצוץ שהרג את הטרוריסט הלבנוני. אותו סולימאני מוביל היום את המהלכים הצבאיים האיראניים במזרח התיכון ובהם את התבססות המיליציות השיעיות בדרום סוריה - החזית הבאה שבה עלולה ישראל למצוא את עצמה בעימות חדש עם הסורים והאיראנים.

הכור באל-קיבאר כמה שבועות לאחר ההפצצה. "סיפור עם סוף טוב"

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סיכום כותרות הבוקר אצלכם במייל מדי יום

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות