בכפר אל-מונטאר, הילדים לומדים על זמן שאול

בית הספר שהוקם עבור ילדי הקהילה הבדואית מיועד להריסה. האלטרנטיבות רחוקות מדי לתלמידים, והתושבים מעריכים כי הצעד נועד לדחוק אותם מאדמתם לטובת ההתנחלות הסמוכה. צו זמני שהוצא מאפשר לתלמידים להישאר בכיתות, לפחות לעת עתה

עמירה הס
עמירה הס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תלמידות חוזרות לבתיהן מבית הספר, שלשום
תלמידות חוזרות לבתיהן מבית הספר, שלשוםצילום: מוטי מילרוד
עמירה הס
עמירה הס

תלמידי כיתות א'-ו' מהקהילה הבדואית אל־מונטאר שבמדבר יהודה זכו לפסק זמן של שלושה שבועות. בשלושת השבועות האלה הם יוכלו ללמוד בלי לפחד כל רגע שהנה יופיעו הבולדוזרים ויעלו על בית הספר החדש שלהם, עד שיקרוס וייהפך לערימות של שברי לבנים וקורות עץ. את פסק הזמן, בדמות צו ארעי המורה על הקפאת מימוש צווי ההריסה של המינהל האזרחי, העניק שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן שלשום בערב. פחות מיממה לפני 1 בפברואר, תאריך היישום של הצווים. ומה יהיה אחרי כן? הכל בידי אללה, אומרת אום עאיש, בת 55, סבתא לנכדים ואם לילדים שנשרו מלימודים, משום שבתי הספר היחידים שעמדו לרשותם הם במרחק של כמה שעות הליכה ורכיבה על חמור במורדות חלקלקים ועליות תלולות.

אבל חוץ מאללה, הכל בידי שופטי בג"ץ ונכבדי המינהל האזרחי ויחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים. האם הם ישתכנעו הפעם שגם ילדי הקהילה הבדואית הזו שבמדבר יהודה זכאים ללימודים סדירים, בתנאים סבירים, בלי להגיע עייפים לכיתה בשל הטיפוס בהרים ושעת היקיצה המוקדמת, ובלי לחזור הביתה עם רדת החשיכה כשכבר אין כוח ואין חשמל להכין את שיעורי הבית?

ביום רביעי לפני הצהריים, לפני מתן פסק הזמן, בקעו קולות התלמידים מחלונות בית הספר המיועד להריסה, בעוד כמה מהאבות והאחים יושבים על תל סמוך ונזכרים בתלאות שעברו כדי ללמוד. רובם נשרו בגלל הקושי להגיע לבית הספר העממי בוואדי אבו הינדי, קהילה בדואית במרחק שלושה קילומטרים צפונה, ולתיכון בסוואחרה, מרחק 15 קילומטרים מערבה.

קולות התלמידים נשמעו עולצים וחסרי דאגה. אבל לעדות מוכתר הקהילה, אבו חסן (מוחמד חסן אל־הדלייה), הילדים מודעים היטב למצב. "הם שואלים: 'האם מחר יהרסו את בית הספר?' ואז הם מודיעים לי: 'אם כן, נלך לישון וזהו'", סיפר שלשום, והמשיך: "אם ייהרס בית הספר, ייהרס עתידם. הבנות שלנו יפסיקו ללמוד. פעם הבדואים לא שלחו את הבנות לבתי ספר. השתנינו. בסעודיה כבר מרשים לנשים לנהוג, ואצלנו מבינים שגם על הבנות ללמוד". ערך הלימודים בכלל עלה בעיניהם, לא רק בעממי כבעבר אלא גם בתיכון ובאוניברסיטה.

תלמידים ליד מבנה בית הספר, שלשום
תלמידים ליד מבנה בית הספר, שלשוםצילום: מוטי מילרוד

דאהוד, בן 45, שעד היום מתחרט שנשר מבית הספר, אמר: "נכון, אנחנו לומדים מהחיים ומחיינו בטבע, ויודעים דברים שאחרים אינם יודעים. אבל היום לא מסתכלים מה יש לך בתוכך. בכל מקום עבודה שואלים קודם כל: איזו תעודה יש לך?"

עבדאללה, בן 39, כאפייה ירקרקה כרוכה בסגנון היפי על ראשו המתולתל, הסתפק בהצגת עצמו כמדריך טיילים. בעברית בוטחת בעצמה אמר: "במעלה אדומים יש בית ספר, בית חינוך, וכל מה שאנו מבקשים זה שגם פה יהיה גן ילדים ובתי ספר. אם לך יש ילד בן שש שצריך לצעוד שישה קילומטרים הלוך ושוב לבית ספר, לא תדאג ותרצה לשנות? בחורף ובחום, עם סכנת החלקה בגשם והתייבשות בקיץ. אנחנו מבקשים בכבוד ובאהבה מה שכולם מבקשים. לא מבקשים את הירח".

בגלל קשיי הגישה לבתי הספר ונתוני הנשירה הגבוהים — כשליש מבין כמאה הילדים שבגיל חינוך חובה — החליטו באל־מונטאר, יחד עם עיריית סוואחרה, לבנות בית ספר בלב השטח שבו חיה הקהילה. ב-2013 כבר נבנו בו צריפים בשביל גן ילדים. גם כאן התחולל שינוי בשאיפות ובצרכים, וההורים העדיפו שהילדים הקטנים ישחקו יחד בשעות הבוקר, ובהשגחה.

לפי מסמכי עיריית סוואחרה, השטח שהוקצה לבית הספר ולגן הוא בבעלות אחד מתושבי העיירה. בניגוד לבית הספר בוואדי אבו הינדי, שמי הגשמים מתנקזים אליו ומציפים אותו, המתחם החדש נמצא ברמה מישורית. האיחוד האירופי מימן, עיריית סוואחרה דאגה לבנייה, משרד החינוך של הרשות הפלסטינית מינה מנהל ומורים, שמגיעים יחד מעיירות האזור בטנדר שמקרטע בדרך הטרשים הלא סלולה. הוחלט גם שחדר אחד יוקצה למרפאה קבועה. עכשיו מגיעה לקהילה מרפאה ניידת פעמיים בחודש, בלבד.

בית הספר שמועמד להריסה ביישוב אל-מונטאר, שלשום
בית הספר שמועמד להריסה ביישוב אל-מונטאר, שלשוםצילום: מוטי מילרוד

אבל כמו כל קהילות הבדואים באזור, אל־מונטאר הוא כפר בלתי מוכר בעיני המינהל האזרחי. חלק מתושביו הם מאזור סוואחרה, שחיים במקום הרבה לפני שהוקמה מדינת ישראל, ורוב תושביו האחרים הם ממשפחות שבט הג'האלין, שגורשו מתל ערד ב-1948 והתמקמו בשולי מדבר יהודה בתחילת שנות ה–50. אבו חסן, שנולד באל־מונטאר ב-1968, הוא בן לפליטים אלו. כשהיה בן שבע ראה את תחילת הבנייה של מעלה אדומים.

השנים עברו, מעלה אדומים התרחבה, ולשם כך בוצעו עוד גלי גירוש של הג'האלין. ב-1990 נבנתה גם ההתנחלות קידר ממש מול אל־מונטאר, שעוד קודם הוכרז שטח צבאי סגור, אם כי אימונים צבאיים כלל לא מתקיימים בו. חושות המגורים והדירים באל־מונטאר נהרסו כמה פעמים, העדרים הופקעו. אך התושבים התעקשו להישאר במקום שהיה לביתם משנות ה–50. לפני כמה שנים הם ניהלו משא ומתן עם המינהל האזרחי להסדרת הישארותם. סוכם כי הם לא יפונו. אבל הבנייה, גם של מבני ציבור כמו בית ספר ומרפאה, עדיין אסורה.

אל-מונטאר

בדצמבר 2016 הניחו פקחי המינהל האזרחי צווי הפסקת עבודה לגן הילדים (שכבר פעל) ולבית הספר שבבנייה. אז התחילה המסכת הביורוקרטית־משפטית השגורה — של הגשת בקשה להיתר בנייה במינהל האזרחי, דחיית הבקשה, ערעור, דחיית הערעור, וביולי 2017 — הגשת עתירה לבג"ץ. את בית הספר והקהילה מייצג עורך הדין יותם בן הלל מירושלים. בעתירתו נגד ההריסה הוא הזכיר, בין השאר, כי "בחלק מההתנחלויות ומהמאחזים הבלתי מורשים מתקיימים לתפארת ותוך הפרת חוקי התכנון והבנייה גני ילדים ובתי ספר. אותם מוסדות חינוך פועלים, במקרים רבים, באישור משרד החינוך הישראלי, המזרים אליהם כספים ומממן את צוות הגננות, והמשיבים דנן לא מעלים על דעתם להורסם בשם השמירה על הסדר הציבורי".

עם הגשת העתירה בחודש יולי הוציא בית המשפט צווים להקפאת הריסה בתנאי שהתושבים יפסיקו את הבנייה. אך ב-27 בדצמבר קיבלו השופטים יורם דנציגר, ניל הנדל ויעל וילנר את עמדת המדינה במלואה ודחו את העתירה. הם קבעו שהשטח הוא אדמת מדינה מוכרזת ושהעותרים המשיכו בבנייה למרות הוראתם. השופטים כתבו: "אכן, מדובר במקום ששימש בית ספר, אך אין במטרה כדי להצדיק את האמצעי או עשיית דין עצמי. היענות לצורך אחד עשויה להקים צורך אחר וכן הלאה. איש הישר בעיניו בונה. הישר והראוי הוא שהנושא הרגיש של תכנון ובנייה יקודם ויוסדר באמצעות מנגנוני הדין. יש גם לזכור כי הפיקוח נועד להגן על ביטחון הפרט ועל הסדר הציבורי".

תלמידים ליד בית הספר, שלשום
תלמידים ליד בית הספר, שלשוםצילום: מוטי מילרוד

השופטים לא התייחסו לדברי עו"ד בן הלל על אי־שוויון — הן בהזדמנויות התכנון והבנייה שניתנות ליהודים לעומת איסורי הבנייה לאוכלוסייה הפלסטינית המוגנת, והן בקיומם של מבני חינוך בלתי מורשים בהתנחלויות ובמאחזים, שפועלים בלא הפרעה ובלא חשש מהריסה.

עוד לפני הפסיקה הודיעה המדינה שבשלב זה היא אינה מתכוונת להרוס את גן הילדים. לגבי בית הספר, השופטים פסקו שעד 1 בפברואר יורשו התושבים לפנות את תכולתו. בזמן שנותר ניסו התושבים עוד אפיק להצלת בית הספר וזכות ילדיהם ללמוד: הם הגישו למינהל האזרחי בקשה להקצות להם את שני הדונמים שעליהם נבנה בית הספר, ושהמדינה קבעה שהם אדמת מדינה, וזאת לטובת הצורך הציבורי של הקמת מבני החינוך. כמו כן ביקשו להחריג אותו מתחום שטח האש. בנוסף, הם הגישו תוכנית מפורטת למתחם מבני החינוך. במקביל ביקשו התושבים את עצירת הליכי ההריסה המתוכננים. משלא השיב המינהל האזרחי לבקשותיהם, הגיש בן הלל עתירה שנייה, שלשום בבוקר. השופט פוגלמן הורה למדינה להשיב בתוך שלושה שבועות לבקשות העותרים.

בבית הספר הוקפאה הבנייה. החצר לא זופתה. מדרגות לכיתות לא נבנו. בינתיים, רק 33 תלמידים — בעיקר תלמידות — לומדים בו.

כמה תלמידות בכיתות ו' וה' ידעו שלשום להגיד ש"היהודים רוצים להרוס את בית הספר כדי שיסלקו אותנו מפה". אבו חסן סיכם: "הם רוצים את אדמתנו כדי להרחיב את קידר. לפעמים פקחי המינהל האזרחי אומרים לנו: 'לכו לעיזרייה'. לפעמים — שנלך לנועימה שבצפון יריחו, לפעמים לאל־ג'בל, שליד מזבלת אבו דיס. אומרים שזה לטובתנו. אבל אני יודע מהי טובתי, והיא לחיות במקום שבו נולדתי ושבו אנחנו מתגוררים כבר כמעט 70 שנה".

תלמידים בסוף היום באל-מונטאר, שלשום
תלמידים בסוף היום באל-מונטאר, שלשוםצילום: מוטי מילרוד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ