בהפגנה בדיור המוגן, האנשים שהקימו את המדינה הפגינו למען הנכדים שלהם

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מפגינות ב"פאלאס דיור מוגן" בתל אביב, אמש. "אנחנו העבר"
מפגינות ב"פאלאס דיור מוגן" בתל אביב, אמש. "אנחנו העבר"צילום: תומר אפלבאום

על מדרגות הכניסה ל"פאלאס דיור מוגן" ברחוב ויצמן בתל אביב סודרו אמש (שלישי) כסאות בשלוש שורות ובמרווחי ביטחון, ואליהם התקדמו הדיירים בקצב שלהם. חלקם עשו זאת בקלות, כמעט בדילוגים, אחרים בכל הזהירות הנלווית לגילם, צעד-צעד, נסמכים על המטפלים הצמודים במידת הצורך. שתי מטפלות סיעודיות טיפסו על אחת הבטונדות הסמוכות, הציתו סיגריה והשקיפו מהצד. מטפל נוסף כיסה את אחד הדיירים בעליונית.

מלכה ברמן בת ה-91 התיישבה בקצה השמאלי ביותר של השורה האמצעית, ובידה דגל שחור שהתנופף ברוח. היא הוגת הרעיון – להצטרף לגל ההפגנות ולהעניק לו את הפרספקטיבה והגיוון של בני הגיל השלישי. אל מחאת הצעירים המפגינים למען עתידם נוסף האלטרואיזם של ברמן וחבריה, המפגינים למען עתידם של אחרים, על כל הפסימיות, שלא לומר המורבידיות, הנגזרת מכך. "כתוב כאן 'אנחנו התקווה'", אמר אחד הדיירים, דוקטור להיסטוריה של ארץ ישראל, והתכוון לשלט קטן שהחזיקה אחת מחברותיו, "אבל זה לא נכון – אנחנו העבר".

"חשבתי שיבואו אולי 15 אנשים", אמרה ברמן, "הגיל הממוצע כאן הוא מאוד גבוה, אני לא היחידה מעל ל-90. יש בתי דיור מוגן עם אוכלוסיה הרבה יותר פעלתנית וצעירה מאיתנו ב-15-10 שנים". להפתעתה של ברמן, אל ההפגנה הראשונה, שנערכה בשבוע שעבר, הגיעו כ-70 מ-250 דיירי המקום. הפעם הגיעו אפילו יותר, רובן המוחלט הנשים. "כל הגברים מצביעים לימין", התלוצצה ברמן. לדבריה, "אנחנו כאן כדי לגלות סולידריות עם המפגינים בצמתים והכיכרות. אני כאן למען מוכר הנעליים שפשט רגל וחילק את הסחורה שלו לנזקקים, ועוד קיבל על כך דו"ח. אני צריכה לעמוד למענו למרות שאני לא יכולה. אנחנו נושאי ההיסטוריה של הארץ הזאת, וכשהאמירה הזאת מגיעה מאיתנו יש לה ערך מוסף. הייתי בת 18 כשהכריזו על הקמת המדינה. היה רע לתפארת, אבל ידענו שיהיה לתפארת, שיהיה טוב. הארץ משתנה לנגד עיניי״.

הפגנה ב"פאלאס דיור מוגן" בתל אביב, אמש. "בכל פעם שנצליח לרדת עם המעלית לרחוב – נהיה פה"צילום: תומר אפלבאום

המחאה נערכה שעות לפני פקיעת מגבלת הקילומטר על ההפגנות בחצות, וביטאה באופן מובהק את התמורה העיקרית שגרמה ההגבלה – הנגשתן להמון. הדיירים קבעו להיפגש ב-17:30, אך כשם שלעולם לא מאוחר מדי להפגין, כך גם אף פעם לא מוקדם מדי. 20 דקות לפני השעה היעודה התמקמו ראשוני הדיירים בשורה הקדמית של הדמוקרטיה, אוחזים בריסטולים שעל היצירתי שבהם נכתב "מדינת ישראל היא לא נחלת בנימין".

"צר לנו שזה מה שאנחנו משאירים לילדים והנכדים", אמרה רינה מנוח והטיבה את המסכה לפניה, "אני ניצולת שואה וכואב לי לראות את מה שעובר עלינו. לצערי הרב, אם משהו לא ישתנה אני לא רואה תקווה. אנשים בגילנו בנו את הארץ הזאת והיא יקרה להם, והם לא רוצים לראות צעירים במצב קשה, בלי עבודה, נסמכים על ההורים שבעצמם לא צעירים, בשנות ה-60 שלהם. בגילי אני לא יכולה לעשות יותר מלשבת כאן. אני מקווה שלא נצטרך להיות כאן בעתיד, אבל בכל פעם שנצליח לרדת עם המעלית לרחוב – נהיה פה". ברמן מקווה שיתאפשר להם להמשיך במתכונת הזאת, אחת לשבוע, לפחות עוד חודש. "עד שיגיע החורף", אמרה "זו פינה מאוד קרה, יש הרבה מנהרות רוח בין הבניינים הגבוהים".

הפרות סדר, זה ברור, לא יהיו כאן. לכל היותר ישגה נגן האקורדיון המתנדב בתו אחד או שניים. יחד עם חצוצרן צמוד הוא סיפק להפגנה פסקול תקופתי, משירי הפלמ״ח ועד ללהיטים מאוחרים כמו ״סתיו״ של אסתר עופרים. אחד הדיירים, רקדן בחסד, ריחף על המדרגות לצלילי הפזמון. אחרי כחצי שעה של דואט הצטרף נער צעיר אל השניים, פרק סקסופון מארגז כבד ויחד הפכו להקה של ממש. שירם הראשון – "שיר לשלום". בידי הדיירות, תופי מרים החליפו את המגפונים מהפגנות הדור הצעיר.

מפגינה ב"פאלאס דיור מוגן", אמש בתל אביבצילום: תומר אפלבאום

האווירה הנינוחה, שובת הלב, לא הסתירה את מה שסער בלבם של הדיירים. ״לזקנים יש הרבה מאוד אינטואיציה״, אומרת אילנה, מי שמכונה כאן ״הקמב״צית״, ״יש פה אנשים בני 90 ומעלה שעברו את השואה, הקימו חיים מחדש, ילדו ילדים, גידלו אותם לתפארת והם מסתכלים על הארץ ואומרים ׳בשביל מה סבלנו?׳. נכון, אנחנו יכולים להגיד ׳את שלנו עשינו׳, אבל המצב עד כדי כך נוראי, שאי אפשר להגיד את זה. אין מדינה, אין כלכלה, אין בריאות, אין ערבות הדדית. הם נמחקו בשם פוליטיקה בלבד, ועוד פוליטיקה של איש אחד שהדבר היחיד שמעניין אותו זו ההישרדות שלו, ואפילו במחיר שכולנו נלך לעזאזל. אז אנחנו הזקנים כבר לא יכולים להביט מהצד".

דיה דותן, בת 30, יכולה היתה להיות הנכדה שלהן, אבל היא לא – היא זו שלבקשת הדיירים סיפקה להם את הדגלים השחורים. "זה מרגש בטירוף כי זה לא מובן מאליו", אמרה, "זה לא פשוט לרדת למטה לרחוב, וזה גם עלול להיות מסוכן עכשיו, בתקופת הקורונה. כמי ששותפה למחאה הזאת כבר מלפני שנתיים-שלוש, אני יכולה לומר שבתחילת הדרך ממוצע הגילאים היה באזור ה-60, ואני זוכרת מאז בעיקר את התסכול של המפגינים נוכח מה שהם פירשו כאדישות של הדור הצעיר. מאז אנחנו רואים איך המחאה נמתחת לכל קצוות הגיל, לבני ה-20 ולבני ה-90".

שוטר על אופנוע עצר מעברו השני של הכביש וצילם את הנוכחים, ספק עובד לפי פרוטוקול כלשהו שמחייב תיעוד של כל הפגנה, ספק מסתקרן מדמותם של המפגינים, אולי אפילו מתרגש. "שלא יעשה לנו בעיות", אמר הדוקטור להיסטוריה. "מעניין את הסבתא שלי", ענתה לו שכנתו. "אם תחבר את הגילאים של כולם, נגיע ל-5,000", אומר הדוקטור, "בגילי אני כבר לא יכול להבטיח שאהיה כאן בשבוע הבא, אבל אתה יודע מה מספרים על צ'רצ'יל? ביום הולדתו ה-90 הגיע עיתונאי לראיין אותו. כשנפרדו, אמר לו העיתונאי שהוא מקווה שיתראו גם בשנה הבאה, ביום הולדתו ה-91. 'אתה לא נראה לי כל כך מבוגר', השיב לו צ'רצ'יל". ברחוב חלפה מכונית ומתוכה צפר הנהג לאות הזדהות. הדוקטור חייך ונופף בידו.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ