בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלך הפלא, נשאר המלח

11תגובות

האירוע המרכזי לקראת ההכרזה על שבעת פלאי עולם הטבעיים, שכולם ציפו שיכלול את ים המלח שלנו, התרחש במסעדה מרוקאית ליד ים המלח. בהתחלה חשבתי שזה אירוע רשמי, אבל מתברר שמדובר ביוזמה פרטית של בעלת המסעדה, דינה דגן הצבעונית, חובבת תכשיטי ענק, שמצולמת בבגדים אוריינטליים על התפריט. המקום התמלא באנשים שהגיעו באוטובוסים מאזור הצפון, ובשולחן מפורסמים שלא ברור הקשר שלהם לפלאי עולם: השחקן דן תורג'מן, רקדן הפריים טיים עידו תדמור וציון אמיר, עורך דינו של משה קצב.

מבחינות רבות, האירוע יכול היה להתרחש גם בתל אביב. המסעדה מרוחקת כ-50 מטר מהים וגם גבוהה ממנו ב-50 מטר. הקשר לים היה במסך וידיאו גדול שהוצב במרכז המסעדה והקרין תמונות של גושי מלח חיוורים. בכניסה, העובדים הפלסטינים מספרים לי בהתרגשות שרימו בהצבעה: בגלל הקרבה לירדן, הצביעו פעמיים, גם ברשת המקומית וגם זו הירדנית.

כהן מגן גילי

אני מנסה ללכת לים, אותו מועמד לפלא שכולם חוגגים כרגע, אבל השער נעול ואני צריך לפנות מסביב. אני אוהב את ים המלח בלילה, והבאתי כפכפים במיוחד כדי להיכנס למים, אבל הצלם לא בעניין. נראה כאילו הים השקט אינו מודע לכך שהוא מועמד. אני היחיד בחוף, מלבד תן שקורא ממרחק. אין קשר בין הים הנזירי והמינורי וההילולה למעלה, עם שלל הגזרים המרוקאיים, והתקליטן ששמו מודפס על חולצתו.

אני מהרהר בשמואל סבי, מודד במפעלי ים המלח עוד משנות החמישים, פולני לוחמני שאת ערוב ימיו ליווה במלחמות נגד הנהלת המפעל. "שחיתות", צעק בארוחות המשפחתיות של ילדותי. ואני חושב על עובדי הקבלן של מפעלי ים המלח היום, שגם הם לא הגיעו למסיבה הזו, ועל מאבקו של ג'קי אדרי, אחרי שפוטר משם כדי שמפעלי ים המלח ישלמו את הכסף המגיע מהם. אסור לשכוח שהים הזה הוא לא הים של כולנו, אלא של משפחת עופר.

אני חוזר למסיבה. משמיעים את "ארצנו הקטנטונת" ואת פוליקר, כאילו לרמוז על אנטישמיות אפשרית. גם שר התיירות לא פה, אולי הוא יודע משהו שהאנשים הצוהלים לא קלטו וחושש שידבק אליו הפס. אני משוחח עם מנכ"ל משרד התיירות נועז בר ניר, שרק שמו לבדו מעורר את תיירות הפנים בארץ. הוא מדווח לי שבסין חמים על ים המלח. אני שואל למה האירוע רחוק מהים, אבל הוא מצביע לצד ואומר "הנה הים", וממול האצבע של המנכ"ל, רק הלילה השחור. דינה, בעלת המסעדה, מסבירה למה דווקא אצלה המסיבה: "כי פה יש את הקטע הגסטרונומי. ראיתי שאף אחד לא הפשיל שרוולים, אז קבעתי שזה המקום".

רגע השיא קרב. המצלמות מכוונות אל 200 הנוכחים. גם אני נרגש. מנכ"ל המשרד מתייצב קדימה. מיטל לב, גם היא מהצפון, מוחאת כפיים ומנסה לעודד צועקת "ים המלח", אבל לא מצטרפים אליה. היא מספרת שהגיע לקמפינג, והחליטה לקפוץ למסיבה עם הילדים. "שרף להם כשנכנסו למים, אז הסברתי להם שזה בריא. זה בפולניות", היא נותנת לי טיפ. "בכל מקרה, האירוע הוא ניצחון גדול למדינת ישראל".

כבר לפני ההכרזה יש מזל נאחס: האינטרנט נתקע, כך שהמסך הגדול במרכז המסעדה לא יעזור. הקריין מברר באינטרנט הסלולרי את התוצאות ומודיע בצער שלא נכנסנו לשבעת פלאי עולם. כולם בדיכאון. אף אחד לא סקרן לדעת מהם שבעת פלאי תבל החדשים, יימח שמם. אמזונס? אנחנו עם העולם גמרנו.

"אני מורגל באכזבות", אומר עו"ד ציון אמיר, שרק יום לפני הפסיד בתיק של קצב. "אבל אני תמיד צודק. אף אחד לא ישכנע שאני לא צודק".

כולם נעלמים. הם לא רוצים את ים המלח כלוזר, למרות שזה מה שהוא החל מהחרבת סדום בספר בראשית. בחור קנה שלל בלוני גיטרות סגולות, ולמרות ההפסד, הוא מחלק אותם למי שנותר. "אנחנו מדינה קטנה, אין מספיק קולות", הוא מסביר לי. ומאחוריי, מישהו מדבר על אנטישמיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו