${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קורה למוח שלנו כשאנחנו רואים ציור של אגון שילה

איך מתאהבים ביצירת אמנות וכיצד היא משפיעה על מצב הרוח שלנו? הנוירופסיכיאטר אריק קנדל, חתן פרס נובל, מספק בספרו תשובות. ראיון

72תגובות

ב‑2006 שילם רון לאודר,­ היורש של אימפריית הקוסמטיקה "אסתי לאודר" ומבעלי ערוץ 10,­ את הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם, עד אז, בעד ציור: 135 מיליון דולר. הציור, מעשה ידיו של גוסטב קלימט, נקרא "פורטרט של אדל בלוך-באואר".

בסכום הכסף הזה אפשר היה לעשות הרבה דברים אחרים: להאכיל את רעבי אפריקה, להאיץ את גילוי התרופה לסרטן או, להבדיל, להציל את ערוץ 10. אבל באהבה אין היגיון, ולאודר בהחלט היה מאוהב עד מעל הראש. מאז שראה את הציור לראשונה בגיל 14 במוזיאון בווינה, לא הרפתה ממנו דמותה של הגברת בלוך-באואר, ובשנים הבאות חזר אליה קיץ אחר קיץ. בגיל 62 החליט ללכת אחרי הלב ­ בעצם אחרי המוח, כי ההתאהבויות שלנו, מתברר, ביצירות אמנות כמו באנשים, מקורן במה שקורה לנו במוח.

מה גורם לאדם להתאהב ביצירת אמנות עד כדי כך שיחליט להוציא עליה סכום דמיוני כזה? מה גורם לבני אדם פשוט להתרגש מציור או מספר או ממוזיקה טובה? מה יש בהן, ביצירות האמנות, שפועל עלינו כך? כיצד מהדהדת הנפש שלנו את זו של האמן שיצר את היצירה? ומה תפקידו של התת-מודע בכל זה?

ספר חדש שיצא לאחרונה בארצות הברית מנסה לענות על חלק משאלות אלה, והוא עושה זאת בצורה מופלאה. "עידן התובנה: המסע להבנת התת-מודע באמנות, בנפש ובמוח, מווינה 1900 עד ימינו" הוא ניסיון מרהיב לשלב בין מה שלכאורה לא ניתן לשילוב, לגשר בין מה שכונה בזמנו שתי תרבויות עוינות ­ אמנות ומדע. מחבר הספר הוא אחד האינטלקטואלים הענקים של זמננו, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה, אריק קנדל, שמגלם בביוגרפיה שלו כמעט כל מילה המופיעה בכותרת הספר.

בלומברג

עסק פרוידיאני

קנדל נולד ב‑1929 בווינה, ואחד הזיכרונות החזקים ביותר שלו הוא של יום אחד בגיל תשע, יומיים לאחר יום הולדתו, שבו קיבל מהוריו מכונית צעצוע. הוא מסיע את המכונית הלוך ושוב ברחבי הדירה הקטנה, על השטיח ומתחת לרגלי הרהיטים. פתאום דפיקה בדלת. בפתח שני שוטרים נאצים. הם מורים למשפחה לקחת כמה דברים ולצאת מהדירה.

לימים יתברר שהיה זה ערבו של ליל הבדולח, ב‑1938, שבו ביצעו פורעים פוגרום ביהודים בכל רחבי הרייך השלישי. המשפחה נמלטה לאמריקה. 61 שנה לאחר מכן קיבל קנדל פרס נובל, על גילוי הבסיס העצבי של הזיכרון.

אבל חקר הזיכרון היה רק חלק מהתעניינות עמוקה וכללית יותר בתהליכים המתרחשים במה שנקרא התת-מודע. השאלה איך יכול להיות שאנשים כה תרבותיים הפכו בן לילה למפלצות, התהייה מאיפה יצאו השדים המטורפים ההם, לא נתנה לו מנוח, וכשהגיע זמנו להירשם לאוניברסיטה הוא הלך ללמוד היסטוריה וחקר את תגובתם של אינטלקטואלים גרמנים לעליית הנאצים. ואז הוא התאהב בצעירה, שהוריה היו מהפסיכואנליטיקאים הבולטים בארצות הברית, והם שיכנעו אותו שאם הוא רוצה לדעת משהו על התת-מודע האנושי, עליו ללמוד פסיכואנליזה. בדיסציפלינה זו, שמנסה לחשוף את מה שמסתתר מתחת למעטה התרבות והקָדמה, כך טענו, טמונות התשובות.

קנדל נענה. לימודי הפסיכואנליזה חייבו אז לימודי רפואה, והוא החל ללמוד רפואה, נעשה פסיכואנליטיקאי ותוך כדי כך גם הפך למדען מוח. עכשיו, בספרו החדש, הוא מוסיף למגוון תחומי העיסוק שלו עוד דיסציפלינה: אמנות, והוא מחבר יחד את הדיסציפלינות האלה ­ פסיכולוגיה, מדע ואמנות ­ בניסיון לרדת אל נבכי התת-מודע האנושי.

ימים אחדים אחרי צאת הספר לאור ריאיינתי את קנדל בטלפון, מהמעבדה שלו באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

הספר שלך עורר בי חשק עז לנסוע לווינה. היה טוב אילו יכולתי לנסוע אחורה בזמן לתחילת המאה, לזמן הקסום שאתה מתאר בספר, אבל אסתפק במה שנשאר שם היום. למה בחרת את וינה של תחילת המאה ה‑20 כנקודת מוצא להבנת התת-מודע?

"שנת 1900 והשנים סביבה ­ סוף המאה ה‑19 עד תחילת המאה ה‑20 ­ היו תקופה מופלאה, שבה כל מה שידענו על האדם עד אז השתנה. לפני כן האדם נתפס כיצור רציונלי, אחר מכל שאר היצורים החיים ונעלה עליהם. דרווין שינה הכל. הוא הראה שהאדם אינו אלא עוד בעל חיים שהתפתח במהלך האבולוציה, ושהוא פועל לאו דווקא באופן רציונלי אלא מתוך דחפים ויצרים כמו כל יצור אחר. פרויד, שהיה אז מדען בתחילת דרכו, הושפע מדרווין מאוד, והחל לחקור את הדחפים האלה ואת השתלשלותם. עידן החקירה של התת-מודע החל.

August Wieselmayer

"וינה היתה קטנה אך מלאת חיים, וכולם בעיר הכירו את כולם. ציירים ומדענים, סופרים ורופאים נפגשו בבתי הקפה ובסלונים האינטלקטואליים שאירחו נשות וינה. במקומות האלה התרחש דיאלוג אמיתי בין התחומים: מדע, רפואה, פסיכולוגיה ואמנות, ורעיונות ותובנות הוחלפו שם דרך קבע".

מצד אחד, הספר רחב היקף ופורש יריעה עצומה של תחומים, ומצד שני הוא מאוד ממוקד: בתקופה מסוימת, במקום מסוים, בשלושה ציירים בלבד ­ קלימט, קוקושקה ושילה ­ ובאופן ציור אחד, פורטרטים. למה?

"אני רדוקציוניסט, כלומר מנסה להבין תופעות מורכבות על ידי התמקדות בדוגמאות פשוטות ובמרכיבים הבסיסיים ביותר של התופעה. זה גם מה שעשיתי במחקר שלי על הזיכרון: הלכתי ליצור מאוד פשוט, חילזון ים, וכך הצלחתי לחשוף משהו מהתופעה המורכבת של הזיכרון. אחרים, שעסקו בעכברים ובקופים, עוכבו על ידי הסיבוכיות של המערכות.

"באופן כללי, זה מה שמדעי המוח מנסים כיום לעשות לנפש: לבחון אותה באופן רדוקציוניסטי, כלומר במושגים של המנגנונים הביולוגיים הבסיסיים. זהו, לדעתי, האתגר הגדול של המדע במאה ה‑21. אז בחרתי בווינה, התמקדתי בציור ובשלושת האקספרסיוניסטים הגדולים והפניתי את הזרקור לפורטרטים, משום שיש לנו כיום די הרבה ידע ממדעי המוח על איך אנחנו מתייחסים לפנים אנושיות".

אתה מתרכז בספר בחמישה ענקים שעסקו בתת-מודע: זיגמונד פרויד, ארתור שניצלר ושלושת הציירים האקספרסיוניסטים. כולם חקרו היבטים שונים של התת-מודע והשפיעו זה על זה, אבל אתה טוען שכולם הושפעו מאדם אחד.

"קרל פון רוקיטנסקי היה איש מבריק במיוחד, והשפעתו על התרבות היתה עצומה. הרבה מעבר למה שאפשר לצפות ממי שהיה הפתולוג הראשי של בית החולים בווינה ואחר כך גם ראש בית הספר לרפואה. בשנות כהונתו הוא ניצל את המדיניות של בית החולים, שלפיה יש לנתח כל אדם שמת שם, וביצע עשרות אלפי נתיחות של גופות, לעתים במו ידיו ולעתים רק בפיקוחו. הוא צבר ניסיון אדיר שאיפשר לו לקשר בין התסמינים הקליניים של החולה ­ למשל, צליל מסוים בלב ­ לבין הממצאים הפתולוגיים שראה כשניתח את הגופה ­ כמו בעיה במסתמים. בכך הוא העמיד את הרפואה, שהיתה פרימיטיבית עד אז, על בסיס מדעי, אבל גם ניסח את מה שאפשר לקרוא לו המוטו של המודרניזם הווינאי: שהאמת נמצאת מתחת לפני השטח.

אי-פי

"היתה לו השפעה עצומה על פרויד, שלמד בבית הספר לרפואה בשנותיו האחרונות של רוקיטנסקי שם. זה הרי הנושא המרכזי בתיאוריה שלו: שאפשר להבין את התסמינים של המטופל רק על ידי חקירה ובירור של הרבדים העמוקים של הנפש, שנמצאים מתחת לפני השטח.

"כיוון שרוקיטנסקי עבד עם בעלה של הגברת שאירחה את אחד הסלונים החשובים בווינה, רעיונותיו השפיעו על רבים שביקרו בסלון הזה. כאלה היו, למשל, הציירים קוקושקה ושילה, שהכריזו שמטרתם אינה לייצג יופי בלבד אלא את האמת, שמסתתרת מתחת לפני השטח. באמצעות הפורטרטים שציירו הם בחנו את מרכיביה של אמת זו: התשוקה המינית, התוקפנות והחרדה. גם זו היתה תחילת החקירה של התת-מודע".

במובנים רבים וינה של תחילת המאה היא ערש התרבות המודרנית: שם התחילה הפסיכולוגיה על ידי פרויד, שם הפכה הרפואה למדע ושם גם נוצרה מאוחר יותר דיסציפלינה חדשה לגמרי: הפסיכולוגיה של האמנות. במה קידמה הדיסציפלינה הזאת את חקר התת-מודע?

"בשנות ה‑30 בווינה התחילה פאזה שנייה של דיאלוג בין אמנות למדע, הפעם מכיוון בית הספר היוקרתי להיסטוריה של האמנות של וינה. ארנסט קריס ­ אביה של הבחורה שבה התאהבתי בארצות הברית ושהשפיע עלי לעבור לפסיכואנליזה ­ וארנסט גומבריך ניגשו אל האמנות ויישמו עליה תובנות וכלים פסיכולוגיים. גם הם הושפעו מפרויד, וניסו לחבר בין הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, שעוסקת בתהליכים פנימיים כמו תפיסה, זיכרון ושפה, לבין האמנות. הם רצו להבין את השפעת האמנות על הנפש.

"גומבריך טען, שהאדם המתבונן ביצירת אמנות אינו רק צופה פסיבי אלא הוא מעורב במעשה היצירה באמצעות תהליכים לא מודעים שמתחוללים בנפשו. ככל שיצירת האמנות היא יותר רב משמעית, כך גדלים תפקידו ומעורבותו של הצופה.

"גומבריך אהב אשליות חזותיות כדוגמה למעורבותו של הצופה. אנחנו מכירים היטב את האשליות האלה, למשל התמונה שאפשר לראות בה פעם אגרטל לבן על רקע שחור ופעם צלליות של שני אנשים על רקע לבן. בשני המקרים, המידע שהעין קולטת הוא אותו מידע: הקווים אותם קווים, הצבעים אותם צבעים. התמונה אינה משתנה, ובכל זאת בכל פעם המוח חווה אותה אחרת: פעם כאגרטל ופעם כאנשים. גם האשליה המכונה 'משולש קניצה', אותו ציור שאנו רואים בו שני משולשים הפוכים אף על פי שבמציאות אין בו שום משולש, מדגימה שהמוח אינו רק צופה פסיבי אלא ממציא סיפור מחלקי מידע שהוא קולט מהעולם.

"'אין עין תמימה', טען גומבריך, והתכוון לכך שהאדם אינו קולט את המציאות ואת יצירות האמנות שהוא עומד מולן כפי שהן. העין והמוח הם מכונת יצירה, שמעבדת את המציאות ואת האמנות ומפרשת אותן. הפרשנות מושפעת גם מהמטען הפנימי שכל אדם מביא ­התפיסות, הזיכרונות והאסוציאציות האישיים ­ ולכן אנשים שונים מושפעים מיצירות אמנות באופן שונה. כל זה מתחולל בתת-מודע שלנו וקובע את החוויה הרגשית שלנו מאמנות".

אברהם חי

גומבריך אמר: "פסיכולוגיה היא ביולוגיה". הוא האמין שבסופו של דבר הכל טמון במוח.

"והוא צדק. גומבריך הקדים את זמנו, ממש כמו פרויד, במובן הזה שלא היו להם עדיין כלים לחקור את המוח ישירות ולבחון את התיאוריות שלהם. אבל שניהם האמינו שהנפש והתת-מודע נטועים 'בחוטים ובברזלים של המוח' וקיוו שיום אחד יגלו אותם. ואכן, ב‑30 השנים האחרונות התחילה פאזה שלישית של הדיאלוג: הפעם בין הפסיכולוגיה והאמנות לבין הביולוגיה ומדעי המוח. הדיאלוג הזה הניח את היסודות לתחום חדש בשם 'נוירו-אסתטיקה', שמנסה להבין את האמנות ואת השפעתה עלינו ברמה של מה שקורה לנו במוח.

"לאט לאט אנחנו מגיעים לתובנות בנוגע לאופן שבו אנו תופסים את המציאות ומגיבים אליה רגשית, ובמקביל מתחילים להבין מה קורה במוח שלנו ­ ושל רון לאודר ­ כשאנו מתבוננים ביצירת אמנות. אנחנו בוחנים את פעילותם של תאי עצב במוח ועוקבים אחרי הקשרים ביניהם, ומה שאנחנו רואים באופן ביולוגי מוכיח את מה שאמר גומבריך, שאין 'עין תמימה': העין אינה רק מצלמה שקולטת את המציאות כפי שהיא: פיקסל אחרי פיקסל. התברר שהמוח לוקח את תמונת המציאות, מפרק אותה למרכיביה ­ נקודות, קווים, צבעים, וכו' ­ ואז בונה אותם מחדש בהקשרים חדשים, לפי המטען הקודם שיש לנו, האצור בזיכרון".

השחף הרעב

אז מה קורה לנו במוח כשאנו מתבוננים בציור? כאמור, הספר מתרכז בציורי פורטרטים של שלושה ציירים אקספרסיוניסטים, ומדגים את טענותיו עליהם. האקספרסיוניזם שונה מאוד מהריאליזם שקדם לו בכך שהאקספרסיוניסטים ניסו לדייק לא בהעתקת תווי הפנים של מי שישב מולם, אלא בתפיסת העומק הרגשי של האדם שהם ציירו, כלומר בתיאור מה שקורה בו מתחת לפני השטח. ניקח, למשל, את התמונה "מעשה אהבה" מ‑1915 של אגון שילה. הציור מעורר בנו מגוון של רגשות שנע בין רתיעה לסקרנות, ניכור וחמלה. יש בו מיניות עייפה, ארוטיקה מטרידה וחרדה. מה, במונחים של מה שקורה לנו במוח, מפעיל אותנו כשאנו מתבוננים בתמונה הזאת?

התשובה לשאלה זו מורכבת, ועדיין חלקית מאוד ואינה נהירה לנו לחלוטין, אבל הנה כמה נקודות פשוטות. ראשית, אנחנו מסתכלים על הפנים. כיצורים חברתיים, שתלויים באנשים אחרים לקיומנו, יש חשיבות רבה ליכולתנו לאתר בעולם שסביבנו פנים אנושיות, וחיוני גם שנדע לזהות את ההבעות שלהן. עלינו להבין מי עומד מולנו: לפענח את מצבו הרגשי, הבריאותי ואת כוונותיו כלפינו ­ הלנו הוא אם לצרינו. משום כך, האזור במוח המוקדש לזיהוי פרצופים גדול מכל חלק במוח שמטפל בזיהוי עצמים אחרים, ואם אתם מכירים אנשים שיש להם בעיה ביכולת לזהות פרצופים (הם מהווים יותר מ‑2.5 אחוזים מהאוכלוסייה), יש להם כנראה פגם במקום כלשהו באזור זה של המוח.

איך מזהים הבעות? למשל, בעזרת העיניים. אומרים שהעיניים הן חלונות לנפש, ואכן, כשאנחנו מתבוננים בפנים ­ ביצירה כמו במציאות ­ אנחנו נוטים לסרוק את אזור העיניים הרבה יותר זמן מאשר כל אזור אחר בפנים. כך אנחנו מנסים להבין את עולמו הרגשי של מי שעומד מולנו (העובדה שאוטיסטים סורקים דווקא את החלק התחתון של הפנים, את אזור הפה, יכולה להסביר, ולו חלקית, את חוסר יכולתם להבין את סביבתם).

שינויים במאפיינים של העיניים מעוררים בנו תשומת לב מיוחדת. מחקרים גילו שכאשר מראים לקופים ציור של פנים עם עיניים גדולות או קטנות במיוחד, תאי העצב שמזהים אותן מגיבים בעוצמה רבה. התאים מגבירים את פעולתם גם כשהעיניים בציור הן בגודל רגיל, אך המרחק ביניהן גדול או קטן בהרבה מהנורמה. למעשה, תאי העצב האלה מגיבים בעוצמה רבה לכל סטייה מתווי פנים ממוצעים, ובמילים אחרות: תאי העצב במוח שלנו אוהבים קריקטורות. הראו להם צילום של אדם או קריקטורה שלו, והם יגיבו חזק יותר לקריקטורה.

"גילוי ההעדפה של תאי עצב מסוימים למוגזם ולמוקצן", אומר קנדל, "הוא רק דוגמה קטנה ליכולתם של מדעי המוח להתחיל להסביר לנו באופן ביולוגי מדוע הציור של שילה, ואמנות אקספרסיוניסטית בכלל, כה יעילים בלעורר אותנו". במובן מסוים, ציור אקספרסיוניסטי הוא קריקטורה: העיניים של הזוג בציור גדולות יחסית, והמרחק ביניהן גדול במידה ניכרת מהממוצע, ולכן הן מושכות את תשומת לבנו ומפעילות בנו משהו. עם זאת, ברור שהתגובה לציור הזה, ולאמנות בכלל, כרוכה ביותר מאשר רק היכולת לאבחן את ההגזמה. משהו במוח צריך לקרות כדי שתתעורר בנו תגובה רגשית להגזמות האלה, כלומר שההעדפה של מאפיינים מסוימים בציור תבוא לביטוי ברגש. בשנים האחרונות מדענים מתחילים להבין גם את ההיבטים האלה של המוח: כיצד המאפיינים בציור משפיעים על הרגש שלנו.

בעניין הזה כדאי להזכיר את הקשרים בין האזור שמזהה פרצופים לבין האמיגדלה, אזור שהוא חלק מ"המוח הרגשי" שלנו, כלומר אחראי על יצירת החוויה הרגשית. מרתק במיוחד הוא הגילוי של תאי עצב, המכונים נוירוני מראה, שפעילותם מאפשרת לנו כנראה להזדהות עם מי שעומד מולנו. הם התגלו לראשונה בקופים, ונמצא שהם פועלים כאשר הקוף מבצע תנועה מסוימת, אבל גם כאשר הוא רק מתבונן במישהו אחר שמבצע את התנועה. יש תאים שפועלים אפילו כאשר רק נדמה לקוף שמישהו עומד לעשות תנועה (למשל, כשידו של המטפל נעלמת מאחורי פרגוד, שהקוף יודע שיש מאחוריו מזון). משערים שתאים כגון אלה הם שמאפשרים לנו להזדהות עם מי שעומד מולנו ­ אדם או פורטרט ­ ולחוש כלפיו רגש. טוענים שליקויים במערכת זו אצל אוטיסטים אחראיים לכך שהם אינם יכולים להבין מה קורה בנפשו של הזולת או להרגיש אליו אמפתיה.

הציור של שילה מעורר תגובה רגשית חזקה, סוג של אי נחת מעיק, כי נדמה שיש בתיאור הדמויות שבו משהו מאוד מזוקק.

"זה אכן מה שאמנות עושה", אומר קנדל, "מזקקת את הדברים. היא לוקחת את המציאות, ממצה ממנה את העיקר ומרכזת אותו, ולכן לפעמים אמנות יכולה להיות חזקה מהחיים".

ניסוי נפלא, שנערך בשנות ה‑50, מדגים עד כמה הגזמה מוצלחת במיוחד בלעורר תגובה. ידוע שגוזלי שחף מקבלים מאמם מזון על ידי כך שהם מנקרים כתם אדום ש"מצויר" על מקורה הצהוב. התנהגות זו גורמת לאם לפלוט את המזון שבפיה אל פי הגוזלים. כשמדענים הראו לגוזל "מקור מוגזם" ­ מקל צהוב שעליו שלושה פסים אדומים ­ הוא ניקר אותו בהתרגשות גדולה אף יותר מזו שבה ניקר את המקור של אמו.

על זה אמר אחד מחוקרי המוח המובילים בעולם, ויליאנור רמאשנדראן, ש"אילו היתה לשחפים גלריה לאמנות, הם היו תולים בה מקל ארוך עם שלושה פסים אדומים, מעריצים אותו, משלמים בעדו מיליון דולר וקוראים לזה 'פיקאסו'".

אז אמנים טובים פשוט מכירים את ה"שטיקים" שעובדים על תאי העצב במוח שלנו?

"כן. באופן אינטואיטיבי הם מבינים אותם, ומפעילים בעזרתם את הלא מודע שלנו".

כשקראתי את הניסוי על גוזלי השחף ממש התרגשתי, כמו שקרה גם עם ניסויים אחרים המתוארים בספר, שהם פשוטים ועם זאת מציעים תובנות עמוקות על מבנה הנפש והמוח. זה היה כמו להסתכל על ציור או לקרוא ספר מרגש.

"אני לחלוטין מזדהה איתך. הבנה קוגניטיבית, אינטלקטואלית, של תופעה יכולה לגרום לנו התרגשות והנאה עמוקה, ממש כמו יצירת אמנות. מעל השער של מקדש אפולו בדלפי היתה חרוטה האימרה 'דע את עצמך', וזה מה שהספרות, הכלכלה, האמנות, הפסיכולוגיה והמדע מנסים לעשות. ובכל פעם שאנחנו מגיעים לתובנה מעניינת, מכל תחום שהוא, זה מרגש. מדוע אנשים חושבים שאפשר ליהנות רק מכדורגל או מהופעת מחול? המדע יכול להיות מהנה מאין כמוהו, אם מקשיבים לו ואם הוא מסופר היטב".

הכותבת היא דוקטור לביולוגיה מולקולרית וסופרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#