טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אקלים פוליטי לא יציב

במאה ה-11 דעכו האימפריה הביזנטית במזרח ובירת האימפריה האיסלאמית בגדאד, גם שלטון החליף במצרים התערער. בספרו החדש מוצא פרופ' רוני אלנבלום חוט מקשר: שינויי אקלים

90תגובות

במשך מאות שנים לא נראה כדבר הזה במצרים. "העיר משותקת, אין קונים ואין מוכרים", תיאר סוחר יהודי בן המאה ה-11 את פוסטאט, קהיר העתיקה. "כל העיניים נשואות אל הנילוס. מי ייתן והאל ברחמיו יעלה את מי הנהר".

החל בסוף המאה ה-10 ולאורך כל המאה ה-11, תיעדו תושבי עמק הנילוס סדרה ארוכה של בצורות, שבשיאן סבלו חלקים נרחבים מהאוכלוסייה חרפת רעב. בשיאן היו אלה תקופות בצורת בקנה מידה תנ"כי - חמש, שש ולפעמים אף שבע שנים רצופות של עצירת גשמים כמעט מוחלטת. התקופה הקשה וההרסנית ביותר היתה בשנים 1072-1052, שבהן נרשמה שנת בצורת אחת לשנתיים בממוצע.

הירידה בזרימה בנהר הנילוס בתקופות הבצורת החוזרות ונשנות פגעה באוכלוסיית האזור כולו, גם מעבר לגבולות מצרים. הסיבה לכך היתה הסתמכותם של תושבי האגן המזרחי של הים התיכון על מים משני מקורות עיקריים לפיתוח החקלאות שכלכלה אותם - גשמי החורף בלבנט וגשמים שמקורם באזורים שמדרום לסהרה, שממלאים את הנילוס.

הסבירות ששני המקורות יכזיבו בעת ובעונה אחת קטנה. אבל במאה ה-11 התממש דווקא התרחיש הזה, ולא רק תושבי מצרים סבלו מבצורות ארוכות, אלא גם שכניהם בלבנט - בסוריה ובפלסטינה.

צרותיהם של תושבי האזור לא הסתכמו במכה הכפולה הזאת. עדויות כתובות מהאזור שמצפון ללבנט מלמדות שהאגן המזרחי של הים התיכון סבל באותה מאה ממכה אקלימית שלישית, קשה לא פחות. בין 1027 ל-1060 פקדו את ערבות מרכז אסיה, איראן, עיראק, ארמניה והבלקן חורפים קרים במיוחד. הקור הקשה גרם לבצורת באזורים רבים, עדריהם של הרועים הנוודים קפאו, שלג ירד בבגדאד והחידקל קפא חלקית.

האירועים האקלימיים הקיצוניים לא היו רציפים. בין תקופה אחת לאחרת של מזג אוויר קשה היו גם שנים טובות, עם אקלים נוח וגשמים בעתם, שאפשרו פריחה כלכלית ותרבותית. אבל כשתקופות הבצורת והקור נחתו על האזור ברצף, או בחפיפה, הן הביאו להפחתה משמעותית ביבולים שעליהם הסתמכה האוכלוסייה.

התייבשות ודעיכה

לפגיעה בתפוקה החקלאית היו השלכות חברתיות ופוליטיות מרחיקות לכת: "עלייה במחירי המזון, תסיסה ומהומות, רעב, מגפות, מוות המוני, נטישה של מרכזי הערים, תנועות אוכלוסייה, רדיפת מיעוטים, רדיפה של כל מי שזר ושונה והמרת דת בכוח", מסכם במשפט אחד פרופ' רוני אלנבלום, גיאוגרף והיסטוריון מהאוניברסיטה העברית.

בספרו "התמוטטות מזרח הים התיכון: שינוי אקלים ודעיכת המזרח, 1072-950", שיצא לאור החודש (פורסם באנגלית, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'), מתאר אלנבלום את מה שהוא מכנה "אנטומיה של קריסה". לטענתו, שורשי הקריסה הזאת טמונים בשורה של אירועי אקלים קיצוניים שהתרחשו במאה ה-11. הוא קושר בין התופעות האקלימיות הקיצוניות במצרים, בלבנט ובמרכז אסיה לבין תהפוכות חברתיות ופוליטיות שהביאו לדעיכתן של ערים מרכזיות ולהגירה המונית של אוכלוסיות, ששינתה משמעותית את פני האגן המזרחי של הים התיכון.

אלנבלום לא התכוון לערוך מחקר רחב היקף כל כך. בתחילת הדרך התמקד בהיסטוריה של ירושלים בימי הביניים. "גיליתי שעוד לפני שירושלים נכבשה על ידי הצלבנים, היא הצטמצמה בשטחה ובמספר תושביה", הוא מספר. "כשהגיעו הצלבנים, לא היה מוליך מים לירושלים ואספקת המים היתה מבוססת על מי גשמים בלבד. פעם הרציתי על זה והסברתי שאמות המים התקלקלו במשך הדורות והכישורים הטכנולוגיים לתיקונן, שהיו מוכרים בתקופה הרומית, אבדו. באה אלי תלמידה ואמרה, ‘מה הסיפור בלתקן תעלה או להקים גשר? אני לא קונה את זה'. עניתי לה שזה ההסבר הסטנדרטי. איך שאמרתי את זה נפל לי האסימון, והבטחתי לה שאבדוק את תופעת הצטמצמות ממדי הערים במאה ה-11".

ככל שהעמיק בסקירת תעודות מאותה תקופה, התברר לאלנבלום שדעיכת הערים באזורנו היתה תופעה נרחבת. "טבריה, שהגיעה לשיא גודלה אי פעם בשנות ה-30 של המאה ה-11, דעכה עוד לפני סוף המאה. רמלה, שהיתה גדולה פי ארבעה מירושלים בראשית המאה, היתה כמעט ריקה מתושבים כשהגיעו אליה הצלבנים בשנת 1099. משהו קרה שם. כמעט כל הערים שהוקמו בארץ ישראל בתקופה הקלאסית ובתקופה המוסלמית הקדומה וחלק מהאזורים החקלאיים של הארץ דעכו במאה ה-11".

אלנבלום מייחס את הדעיכה לשנים רצופות של בצורת שהביאו להתייבשות מעיינות רבים שהיו מקור מים ליישובים החקלאיים (תופעה דומה מתרחשת בשנים האחרונות בהרי ירושלים). במהרה התברר לו שתופעה דומה התרחשה בכל האגן המזרחי של הים התיכון. "בתקופה הזאת קרה משהו לכל התרבות העירונית הרומית, שהמשיכה להתקיים אלף שנה במזרח. ירושלים, פוסטאט, טבריה, קונסטנטינופול, קירואן בצפון אפריקה, בגדאד המוסלמית, כל הערים האלה שקעו".

אמיל סלמן

שנות ה-30 של המאה ה-11 היו תקופה קשה במיוחד בבגדאד, בירת האימפריה המוסלמית. עונות החורף באותו עשור היו קשות וביותר ממחציתן ירדו שלגים בבגדאד ("ב-1038 ירד שלג כבד פעמיים בבגדאד ולא נמס במשך ימים רבים, והקור בדצמבר היה כה עז שהמים קפאו לגמרי במשך שישה ימים", כתב אחד ממתעדי התקופה). תנאי מזג האוויר הקיצוניים הביאו לאובדן יבולים, לסדרה של בצורות, לעלייה במחירי המזון, לרעב ולמגפות שגרמו להצטמקות ניכרת של האוכלוסייה. האלימות בין שיעים לסונים גברה, רדיפות היהודים התעצמו ועלה כוחן של כנופיות רחוב שתקפו אנשים ובזזו רכוש.

מכאן אפשר להבין, טוען אלנבלום, מדוע ישיבות סורא ופומבדיתא, שפעלו אז בבגדאד והיו מרכזי הלמידה היהודיים החשובים ביותר במזרח, חדלו להתקיים בסוף שנות ה-30 של המאה ה-11, ועם סגירתן באה לקצה שושלת הגאונים. "היו שטענו כי הישיבות בבגדאד ירדו מגדולתן בהדרגה", הוא אומר, "אבל שנים לא רבות קודם לכן שלח ראש ישיבת ירושלים את בנו ללמוד בישיבה בבגדאד". כלומר, הישיבה עוד היתה בשיאה שנים ספורות לפני סגירתה.

לסגירת הישיבות בבגדאד - מאוחר יותר נסגרה גם הישיבה בירושלים - היו השלכות משמעותיות על העולם היהודי. "בעקבות זאת מרכזי הלימוד חדלו להתקיים במזרח ועברו לספרד, לצרפת ולארצות אשכנז", אומר אלנבלום. "זאת דוגמה טובה לתהליכים שמתרחשים בעת ובעונה אחת, אבל מי שכתב על ההיסטוריה של היהודים לא עסק בהיסטוריה של בגדאד עצמה או בהיסטוריה החברתית של האזור ולכן לא קישר בין התופעות".

לדבריו, היחלשות בגדאד יצרה את התנאים לפגיעה חמורה עוד יותר בבירת האימפריה האיסלאמית שנים ספורות לאחר מכן, בשנות ה-50. "נוודים מהצפון כבשו אז את בגדאד - העיר הגדולה והחשובה ביותר ממרכז אסיה ועד אירופה, עיר ענקית, מרכז השלטון, מרכז הלימוד. קשה היום לדמיין את החשיבות של העיר ואת חשיבותם של המלומדים שפעלו בה ובאיראן", הוא אומר. "אלה היו האנשים שפיתחו את האלגברה, הגיאוגרפיה והרפואה והכירו את כל הכתבים הפילוסופיים היווניים ואת הפרשנויות עליהם. הם נכבשו על ידי נוודים שלא ידעו קרוא וכתוב, שבאו מהערבות האסיאתיות, נכנסו לבגדאד ללא קרב והפכו לשליטיה".

הפלישה הפצ'נגית

הנוודים האלה היו הסלג'וקים, שבטים של רועי בהמות טורקמנים, שבמאה ה-11 נדדו אל אזור המזרח התיכון והשתלטו על אזורים נרחבים באימפריה האיסלאמית וגם על בגדאד. מאוחר יותר הביסו הסלג'וקים את האימפריה הביזנטית והשתלטו על אסיה הקטנה. אלנבלום מצטט מקורות כתובים המעידים כי השבטים הטורקמניים נאלצו לנדוד דרומה בשל גלי הקור העזים שפקדו את אזורי המחיה שלהם. בקור הקשה קפאו עדריהם והם יצאו לחפש אזורים אחרים שמהם יוכלו להוציא את לחמם.

אלנבלום מציין שהאירועים האקלימיים - הבצורות הקשות בפלסטינה ובעמק הנילוס וגלי הקור בצפון - הגיעו לשיא בשנות ה-50 של המאה ה-11. באותו עשור פגעו גלי הקור והבצורת בד בבד בכל האגן המזרחי של הים התיכון. "כל האזור, מבגדאד ועד קונסטנטינופול, התמלא נוודים, שחלקם נדדו למרחק של 2,000-1,500 קילומטר. לאורך כל הדרך הם חיפשו מזון, התנהגותם נעשתה אלימה יותר ויותר, הם כבשו ובזזו כל מה שנקרה בדרכם וגרמו לקריסה תרבותית", הוא אומר.

גם האימפריה הביזנטית התמודדה באותה עת עם פלישה של שבטים ממוצא טורקמני, הפצ'נגים והאוזסים. שבטים אלה באו לאזור מכיוון אוקראינה (ערבות הדנייפר) דרך הבלקן. לדברי אלנבלום, גם שבטים אלה ירדו דרומה בעקבות סדרה של חורפים קשים. "היה היסטוריון שכתב שהקריסה המוניטרית של ביזנטיון - ששער המטבע שלה ירד ב-27 אחוז בין 1052 ל-1057 - היתה בגלל המאבק הבלתי פוסק בפצ'נגים שתבע השקעות רבות בצבא", אומר אלנבלום. "אבל הפצ'נגים חצו בדרכם את הדנובה הקפואה. ככל הידוע, הפעם הקודמת שהדנובה קפאה היתה במאה החמישית, בזמן הפלישה של ההונים. והנה, במאה ה-11, רועי בהמות שנדחקים בשל הקור חוצים את הדנובה ומביסים את הצבא הביזנטי, שהיה באותה עת הצבא הסדיר היחיד בעולם המערבי".

בשנים 1080-1045 הביאה פלישת הנוודים שחדרו לאימפריה הביזנטית מהצפון לצמצום שטחה לעשירית מהשטח שהיה בידיה עד אז. השבטים הנודדים כבשו שטחים נרחבים בבלקן ובאסיה הקטנה, "שלא חזרו לעולם להיות חלק מן האימפריה הביזנטית", לדברי אלנבלום. חולשתה הגוברת והולכת של האימפריה וחוסר יכולתה לממן את המאבק הבלתי פוסק נגד הנוודים ניכרו גם בחזיתות אחרות. ב-1052 הצליחה קבוצה של שכירי חרב נורמנים ("חצי פיראטים, חצי הרפתקנים") להשתלט על האזור הפורה של דרום איטליה שהיה בשליטת ביזנטיון. בשנות ה-80 הם איימו על קונסטנטינופול עצמה, בירת הנצרות המזרחית, והשתלטו על חלקים מיוון ומהבלקן.

קורבנות המחסור

בעת שהאימפריה הביזנטית נאבקה בפולשים מצפון, הגיעו שבטי נוודים מחצי האי ערב לצפון אפריקה. באלף השנים שקדמו לנדידה הערבית היו בצפון אפריקה שטחים חקלאיים נרחבים ופוריים, שבשיאם סיפקו חלק גדול ממזונה של רומא. הנוודים הרסו את קירואן, עיר מרכזית בצפון אפריקה. "כל הפרובינציה החקלאית של צפון אפריקה ניטשה באותה התקופה", אומר אלנבלום. עוד במאה ה-14 האשים ההיסטוריון וחוקר החברה המוסלמי אבן חלדון את הנוודים בחורבן החבל העשיר של צפון אפריקה. היסטוריונים מודרניים רבים הלכו בעקבותיו, אומר אלנבלום, אבל לדבריו גם הנוודים שהגיעו לצפון אפריקה היו קורבן של המחסור ששרר במזרח הים התיכון בשנות ה-50 של המאה ה-11. הוא מוסיף כי תופעות דומות פקדו גם את הנגב. "אני וחלק מהשותפים שלי חושבים שבנגב התקיימה חקלאות עד לאותה עת, אבל אז היא נפסקה".

באותו עשור סבלו תושבי מצרים מבצורות ומרעב קשה. התופעה חזרה מאוחר יותר, בין 1065 ל-1072. "פוסטאט, שהיתה בירת מצרים ואוכלוסייתה מנתה מאות אלפי תושבים, ניטשה כמעט לגמרי", אומר אלנבלום. שלטון החליף, שלפני תקופת הרעב הגדול היה אחד השליטים החזקים באזור, הידרדר בתקופה זו. לראשונה בתולדות מצרים, שבעבר שימשה אסם החיטה של הים התיכון, נאלץ השלטון לפנות לביזנטיון ולבקש משלוחי חיטה. אבל שליטי ביזנטיון היו נתונים אז במשבר קשה. סופו של ארמון השליט במצרים היה שאוצרותיו נבזזו על ידי חיילים שלא קיבלו משכורת. בניגוד לבגדאד, המשבר הכלכלי לא הביא לחילופי שלטון, אבל האוכלוסייה הנוצרית קטנה ואוכלוסיית הנוודים באזור גדלה באופן ניכר.

גם אם ההיבטים האקלימיים מרכזיים למחקרו של אלנבלום, התזה שלו מבוססת רק על תעודות היסטוריות. "לפי נתונים ממחקרי אקלים, בסביבות השנים 1100-1000 היו טמפרטורות חמות יחסית באירופה ובצפון האוקיינוס האטלנטי. הנתונים מרמזים גם על טמפרטורות ממוצעות נמוכות במערב אסיה", הוא אומר. "עם זאת, בכל מדידה כזאת טמון חוסר דיוק שאינו מאפשר לקבוע מתי התרחש אירוע אקלים קיצוני, מה היתה עוצמתו ועל איזה שטח השפיע".

אלנבלום הסתמך על תעודות היסטוריות, מסמכים ביורוקרטיים וכתבי יד אישיים מאזורים שונים של מזרח אגן הים התיכון במאה ה-11, ב-12 שפות. "אין חוקר אחד שיודע לקרוא את 12 השפות שבהן כתבו באזור באותה תקופה", הוא אומר. "חלק מהתעודות קראתי לבד ובפענוח חלק מן הטקסטים נעזרתי בתרגומים ובעמיתים בעלי רקע מתאים. בסופו של דבר לקחתי את כל האינפורמציה שיכולתי להשיג - אלפי טקסטים שכולם מתארים באופן עקבי ותואם אותם אירועים קיצוניים".

אחת ממסקנותיו המרכזיות היא כי "הפקטור החזק ביותר בכל התהפוכות האלה הוא מחירי המזון. זה המנוע הגדול שדרכו האקלים משפיע על האוכלוסייה. ברגע שמחירי המזון עולים מתחילה התסיסה. בשנתיים האחרונות עלו מחירי המזון בעולם בצורה תלולה והם ממשיכים לעלות. הסיבות לכך כלכליות, אבל גם לאירועים קיצוניים כמו בצורות במערב התיכון של ארצות הברית או שיטפונות באוסטרליה יש תפקיד בעליית מחירי המזון". לדבריו, "זה חלק חשוב מההסבר למה שקורה סביבנו היום".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#