בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שים לב לאופן בו הכל מתהווה, ואז תרפה

30 ימי מדיטציה מבודדת היו אמורים לקדם אותי מבחינה רוחנית. אז למה מצאתי עצמי מהסס, נתקף פאניקה ומפנטז על ארוחות לחימום במיקרוגל?

25תגובות

"אתה רוצה לטפח את העוצמה המתפרצת של הנינג'ה", אמר לי דניאל אינגרם. לפרנסתו עבד אינגרם כרופא בחדר מיון, אבל את הריגוש בחייו הוא דווקא מצא הרחק מעגלות ההחייאה, במקום שבו השקט הוא זה שמשחק את התפקיד המרכזי – לימוד קורסי מדיטציה. פגשתי אותו בסדנת מדיטציה אינטנסיבית, בת 30 ימים, שבה המוטיב המרכזי הוא להיות לבד. במדיטציה המונחית הראשונה, ישבנו בצל גג נצרים שסוכך על בית ההארחה של אינגרם, מבנה נמוך ומעוגל סמוך לבית שישב באזור כפרי נידח של אלבמה. מאחורי הבית השתרע יער עבות שרחש זמזום חרקים.

אינגרם נעמד, והתחיל ללכת בעיניים פעורות כשזרועותיו פרושות לצדדים, כאילו כל גופו משוחח עם האוויר הלח. "תרגיש את המוזרות והפלא של כל מה שסובב אותך", הוא אמר בעודו פוסע באיטיות. "שים לב לתנועה, לגשמיות, למגע עם הקרקע, לאוויר על העור שלך, לאיזון המפרקים, לתכנון הצעד הבא, למראה המרחב החולף". הוא השמיע נקישות גרוניות מוזרות, כאילו היה אדם ביוני. "אותו הדבר מתרחש כשאתה יושב – תקלוט כל פרט מתחושת הנשימה בחזה, מהר ככל שתוכל, במקסימום 'פריימים' לשנייה. אם תפנה את כל הקשב פנימה ותשים לב לכל התרחשות מהרגע שבו אתה מתעורר ועד הרגע שבו אתה הולך לישון, תרגיש איך הכל מתלכד בשבריר של שנייה אחת לשדה מודעות של 360 מעלות". אינגרם מחה כף בעוצמה כדי לרכוש את תשומת לבי: "באותו רגע מתרחשת כניסה לזרם. ככה זה עובד".

"כניסה לזרם" בבודהיזם, פירושה הארה ראשונית, שינוי בפרספקטיבה שבה תודעת המתרגל מתהפכת מבפנים החוצה ולשבריר שנייה הוא מזהה כי אינו נפרד מעולם התופעות. לדברי אינגרם, מתרחש "פרץ המשכיות". מודטים שהגיעו לשלב זה העידו על ירידה דרמטית בתחושת הסבל האישי, אף על פי שמתרגלים מנוסים מספרים גם על תופעות של דופק מואץ וחולשה גופנית. לטוב ולרע, מרגע זה נכנסו המודטים לזרם של תרגול רוחני אמיתי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והסיפורים ישירות אליכם

רציתי להיכנס לזרם. לפני שבע שנים התחלתי למדוט כי סבלתי. על פניו לא היתה לי כל בעיה נראית לעין – הייתי בריא, מוקף חברים, היתה לי זוגיות מוצלחת ועבודה מעניינת. הבעיה היתה תודעתית. הרגשתי שאני שבוי במעגל קסמים של דאגות. לא הצלחתי ליצור קרבה – במובן האמיתי, האינטימי והמנחם. הפסקתי להביט לאנשים בעיניים מפחד להסגיר את החרדה והניכור. המצב שלי הגיע לכדי פאניקה וייאוש, כמי שנקשר לפצצה מבלי להבין את המתרחש או יכולת להיפטר ממנה.

אין דבר שלא עשיתי בניסיון למלא את החלל: סקס, סמים, פעילות גופנית, כתיבה יצירתית, טיפול פסיכיאטרי, ולמספר שבועות עגומים - אפילו תרופות לטיפול בהפרעת קשב וריכוז. שום דבר לא עזר. התפרנסתי מכתיבה על חקר המוח והתודעה - בעיקר מזווית מדעית - אבל קראתי מספיק פילוסופיה של המזרח הרחוק כדי לזהות שהבעיה רוחנית מטבעה. מתרגלי מדיטציה ומורים בודהיסטים שהעמיקו בדרך ההתבוננות הפנימית, מאמינים כי מקורה של כל חרדה נטוע בחרדת הפרידה הראשונית, כלומר, במרחק שבין האדם לעולם. אך פער זה ניתן היה לגישור. זו לא היתה פנטזיה דתית כי אם דרך חיים של התבוננות ערה ומתמדת מסוג מיוחד, שבעידן שיתוף המידע והשקיפות יותר ויותר אנשים שעושים מדיטציה מדברים עליה בגלוי.

AP אי–פי

התחלתי להשתתף בסדנאות מדיטציה של שבוע לפי מסורות שונות, והשינוי לא איחר לבוא. נעשיתי רגוע ופתוח יותר לתקופות ארוכות, ובה בעת רגיש ופחות נוקשה. יחד עם זאת, תחושות הניכור והחרדה חזרו לא פעם.

ואז נתקלתי בספר של אינגרם, שנחשב כבר אז לקלסיקה בחוגים בודהיסטים אחדים. “Mastering the Core Teachings of the Buddha” שראה אור ב-2008, מתאר באופן מוחשי תהליך המכונה בבודהיזם "מפת התקדמות התובנה". המפה מציגה סדרה של שינויי התבוננות שמתרחשים כשמתרגלים מתמידים בטכניקה אחת. מתרגלים שיעבדו קשה, כותב אינגרם, יוכלו להיכנס לזרם תוך שניים או שלושה חודשים של עבודה קשה - הישג שאמור להסיר מידה גדולה של סבל.

לא בכל יום בודהיסט מצהיר את זה. רוב מורי הדהארמה המערביים מאופקים וצנועים יותר. ואילו מספר הולך וגדל של מתרגלים מחזקים באחרונה טענה זו במאמרים ופורומים ברשת. אינגרם עצמו טוען שהוא הוכחה חיה להצלחת השיטה. הוא חותם על ספרו בשם "ארהט". משמעה של המילה - מי שהשיג את המדרגה העליונה של שחרור.

הדרך היחידה לדעת בוודאות היתה לנסות בעצמי. ידעתי שאינגרם קיים סדנאות יחיד בביתו בשני הקיצים האחרונים. יצרתי עמו קשר והוא הסכים לקבל אותי לסדנה שתתנהל על בסיס משמעת עצמית בלבד ולפי לוח זמנים של המסורת הבורמזית: השכמה ב-4:30 לפנות בוקר, כיבוי אורות ב-22:30. התרגול יכלול לסירוגין שעה של ישיבה, ולאחריה - שעה הליכה. חצי שעה תוקצה לארוחת בוקר, שעה לארוחת צהריים, לא תהיה ארוחת ערב. בזמן הסדנה אסור לכתוב או לקרוא, אין יציאה משטח הבית, למעט מקלחת בשעות הצהריים. 18 שעות ביום יוקדשו לתרגול. אינגרם יבדוק מה שלומי אחת לכמה זמן.

בזחילה על ארבע

הימים הראשונים היו מאבק של ממש, הייתי חסר מנוחה ודעתי הוסחה לכל עבר. כמחצית מזמן ההליכה הידרדרתי לזחילה על ארבע, בחיפוש אחר "עיניים" בלוחות העץ של הפרקט. בשעת הישיבה, תשומת הלב שלי נדדה לאנקות שהשמיע גג המתכת, או שמצאתי את עצמי מפנטז שוב ושוב על ארוחות הצהריים להכנה במיקרוגל שהבאתי עמי ונשמרו במקפיא: תבשיל ירקות טבעי של בני המאיה, לזניית תרד קלה ורזה. התפעלתי מהשיפורים הניכרים שחלו בטכנולוגיית המזון המחומם.

הבטתי מבעד לחלון בנוף העצים שנעו ברוח, וציפיתי מאוד להליכות באוויר הפתוח בצהריים. מדי פעם החלפתי קידה קלה לשלום עם קרול, אשתו של אינגרם, אמנית שעבדה בסטודיו סמוך לבית. לראשונה התגנב לליבי ספק באשר להחלטה שקיבלתי. עצם הרעיון שמתוך שאיפה לקרבה, גזרתי על עצמי בידוד כה גדול נראה לי פתאום מעוות לחלוטין. לפני השינה חשבתי על החברים והמשפחה בבית. הזמן פשוט לא עבר.

באחד הערבים, כשבוע מתחילת הסדנה, הבנתי פתאום שהכל בסדר. אפילו יותר מכך. הרגשתי שראייתי התחדדה. תשומת הלב שלי היתה ערה וחשמלית. הבחנתי בכל פרט - צ'אק, צ'אק, צ'אק - הבזקים של התכוונות לפני כל תנועה, טופוגרפיה של ויברציות וזרמים מתחת לעור, יכולתי לראות במבט מבחוץ את התחדדות הריכוז שלי. הפכתי למתבונן על. ראיתי את השאפתנות, את שביעות הרצון, את החרטה על שאין איתי מישהו להתפאר בפניו על ההישגים.

זה היה שלב מוכר בהתקדמות התובנה. יכולת הריכוז של המתרגל עוברת קפיצת מדרגה, כאילו היה מין מכונה מתקדמת. דבר לא יחמוק עכשיו מהמיקוד שלי, חשבתי לעצמי, תוך הילוך נמרץ וקר רוח במעגלים, כמו אותו סייבורג מכספית נוזלית בסרט "שליחות קטלנית 2".

אינגרם גילה תמיכה, אבל יחסו היה אמביוולנטי וניכר כי הוא מסויג. עד מהרה גיליתי מדוע: למחרת היום הכל קרס. ראשי רחש כמו קו מתח חשוף – במחול שדים של פחדים ישנים ותחושות חוסר ביטחון שצפו לפני השטח, שברון הלב מסיפור אהבה נכזב - דימויים ושיפוטים שחלפו בראשי עינו אותי במשך שעות וימים וגרמו לי לרצות לפרוש. חששתי עכשיו מהמדיטציה - כל ניסיון דמה לחיבור התודעה שלי היישר לשקע חשמל.

לוח הזמנים שלי קרס. איבדתי יכולת לשבת בשקט, ורק המחשבה על התהלכות סתמית בחדר, מעמיד פני נינג'ה ביונית מלאת פליאה, היתה מייסרת ומגוחכת עד זרא. במקום זאת, יצאתי לטיולים ארוכים בחום הכבד, רדוף רגשות אשם. שמעתי על אנשים שיצאו לסדנאות שכאלה שנמשכו חודשים ואפילו שנים, אבל נחרדתי כשחשבתי על האפשרות שאשאר סגור למשך שלושה שבועות נוספים. הייתה תחנת אוטובוס בין-עירוני במרחק 32 ק"מ. בתחושה נוראה של שאט נפש, גמרתי אומר לעזוב למחרת עם אור ראשון, לפני שאינגרם ישכנע אותי אחרת.

חיברתי את הטלפון בחדרי שבבית ההארחה והתקשרתי לחבר, בתקווה לשאוב מעט עידוד. אינגרם בדיוק ערך את הביקור היומי. כשנכנס, ניתקתי את הטלפון באחת. הוא השתומם. "אם אתה מחליט לפרוש, תוכל לטלפן בחינם מהבית".

מאוחר יותר נודע לי כי גם תגובה זו היתה אופיינית לשלב מוכר במפת התקדמות התובנה: בהלה, דיכאון, דחף עז להשתחרר. שלב תופעות הלוואי של התרגול מכונה "לילה אפל". יחד עם זאת, דבריו של אינגרם היו מרגיעים. "זה נורמלי. מרגע שמכונת התובנה פועלת, ההתבוננות חוזרת כמו בומרנג ומתחילה לגעת בדברים העמוקים והרגישים ביותר. אי אפשר לעצור את המכונה. זה סימן להתקדמות".

הונאה עצמית?

כלום יישמתי את טכניקת התרגול נכון? האם הוניתי את עצמי בחשיבה מאגית? נזכרתי בשיטת התמודדות עם חרדה שלמדתי פעם משינזן יאנג, מורה למדיטציה בודהיסטית. "הפרד ומשול," הוא כינה זאת. אחת אחר השנייה, פירקתי את החרדות שלי למרכיבים – לתחושות הגופניות שהן מעוררות, לרצף הדימויים החולפים ללא הרף, לקול הדיבור הפנימי. שעה שהחרדה שיתקה אותי פיזית ונפשית, כל מרכיב נפרד לכשעצמו היה ניתן לשליטה. הבחנתי כי לתהליך הריכוז היתה פתאום השפעה מרגיעה. "כמו להקשיב לחבר ותיק חוזר על אותו הסיפור שוב ושוב בארוחת ערב בין ידידים", אמרתי לעצמי. "לא צריך להילחץ".

החזקתי מעמד ימים ארוכים נוספים. בסופו של דבר, בסביבות היום ה-12, חשתי בשיווי משקל איתן. גם זו היתה נקודת ציון מוכרת בדרך, שנודעה כ "ידע השלווה". הכל עמד עכשיו באור נקי ולא דרמטי. יכולתי לשבת שעות, וקצב פעימות הלב שלי הואט. הריכוז בא לי ללא קושי, כמעט לפי הזמנה, העולם נראה פשוט, עם הנוף הנשקף מהחלון, קול הנשימות שלי, חלק ומרגיע ומנחם במוכרות השגרתית שלו. התבוננתי בעצמי בראי שבחדר האמבטיה, זורח כתינוק ביום היוולדו. כל דבר היה במקומו.

אינגרם היה נרגש. "אתה ניצב על סף כניסה לזרם", אמר. "הסכנה היא שתגלה זחיחות. זאת מלכודת השלווה. המשך בהתבוננות ערה – שים לב לאופן בו הכל מתהווה וחולף, למתח הקל של הדברים, איך כל תחושה חסרה את ה'עצמי'. תבחין בכך, ואז תרפה".
אבל איך מרפים ממשהו מרגע שמבחינים בו? שוב עלה והתגנב ללבי רגש של חרדה מתונה. פה ושם חשדתי שאני גולש לעבר מהפך, אבל העיתונאי שבי מיהר להשתהות על הרגע במן סקרנות מרובעת ואנליטית. השלווה דעכה.

ניסיתי טכניקות שונות: מצבי ספיגה מופלאים, שינון מנטרות שהדהדו כמו מקהלה בראשי, תרגילי פרדוקסים של "אי-שניות" (Non Dual) למסגור חדש של התודעה. העמדתי פנים שזה יעזור, אבל ידעתי שאני רק בורח מהעניין, בהימנעות מתרגול נוסף שלא עמדתי בדיוק על טיבו.

הימים חלפו, ואיבדתי תחושת התקדמות. נעשיתי מתוח ואובססיבי: במקום לתרגל מדיטציה, צללתי לתוך ספרים בנושא וקראתי בהם בפינת החדר. נברתי במפות בחיפוש אחר רמזים, מנסה לארגן את החוויה ההפכפכה. בשלב זה, אינגרם וידא שאני עדיין נוכח כמעט מדי יום. הפלגנו בשיחות אינטלקטואליות ארוכות, כשאני, מצדי, מנסה לדלות כל מילה. הוא גילה נכונות לעזור, אבל ניכר כי הוא מאבד אמון ביכולותיי כמודט. "אתה חושב יותר מדי," אמר, "יותר מעניין אותך לכתוב על ההישגים הרוחניים שלך מאשר לחוות אותם. אם לא תפסיק לרקום תכניות אסטרטגיות, אתה תפספס את ההזדמנות הזאת".

אבל לא הצלחתי להרפות. רציתי לפצח את הדרך לשחרור מהסבל, אך ככל שניסיתי לנתב ולתמרן אותה, כן התרחקתי מהמטרה. מצבי הרוח שלי נעו מן הקצה אל הקצה: לרגע הייתי צלול ומאושר, ושנייה אחר כך – מבולבל לחלוטין. בנקודה זו הסדנה הסתיימה.
חשתי רגשות מעורבים של הקלה ובושה. בתוכי ידעתי כי לא עמדו לי האמונה או הכוח להסתכל על הדברים בגובה העיניים, אך גם לא ידעתי בביטחון מה ניתן היה לעשות אחרת. אינגרם היה אמפתי, אבל באורח מרוחק. גם הוא נחל אכזבה – הוא רצה להראות לי איך נראה העולם מנקודת המבט שלו. הבנתי אז לראשונה שגם הוא נמצא במקום בודד מאוד, על אף היותו מואר.

לפני שיצאתי לסדנה, שאלתי מורה בודהיזם אחר – חבר של אינגרם בשם הוקאי סובול - איך הוא היה מתאר את שלבי התפתחות ההתבוננות. סובול השתהה ארוכות לפני שענה, כי בשונה מאינגרם, הוא לא חושב שההתקדמות כה ליניארית או צפויה. לדבריו, הוא הבחין בשלושה טעמים. הטעם הראשון, אמר, הוא טעם מר – זו המרירות של המאמץ, של תפיסת עומק ההתכנסות והניכור, ולאחר מכן, הקושי לטפל בזה. אם אתה כן בכוונותיך, הוסיף, תבוא על גמולך בטעם השני: מתיקות. זו המתיקות של הכניעה, של ההיפתחות. רכות חדשה. המתרגל או המורה הרוחני מגיע להשלמת המחזור, וזוכה לטעום מ"פרי" המדיטציה.

אבל בסופו של דבר, גם זה לא נמשך לנצח. הטעם האחרון, הוסיף, הוא טעם מתוק-מריר. הטעם הזה מתאפיין בהבנה שמאמץ וכניעה הן רק דרכים לשחזור האשליה הבסיסית. האשליה הראשונה היא בכך שיש "אני" שרוצה להגיע למקום מסוים, והשנייה – שיש "אחר" שצריך להיכנע לו. מהותה של התמסרות אמתית, אמר, היא לא להאמין במשהו או במישהו. זהו אמצעי להטלת ספק, ובתוך הטלת הספק הזו, הנחמות שלנו לעולם לא מחזיקות מעמד.

חלפו חמישה חודשים מאז הסתיימה הסדנה. אני ממשיך לתרגל מדיטציה. חרדותיי פחתו, אך אינני יודע כמה זמן זה יחזיק. אני שומר על סקרנות ובטוח רק שדברים ימשיכו להשתנות.

ג'ף וורן הוא מחבר הספר “The Head Trip: Adventures on the Wheel of Consciousness” ובעל טור בכתב העת Psychology Tomorrow.

תרגום: יותם מורציאנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו