בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה לא תהיו האנשים שציפיתם להיות

מחקר חדש מאשרר את הנטייה שלנו להמעיט בהערכת השינויים שנעבור בעתיד. מתברר כי אפילו שהבקסטריט בויס לא באופנה, נדמה לנו שריהאנה תישאר כוכבת לנצח

11תגובות

כשאנו חושבים על עצמנו בעבר, דומה שכל פעם היינו קצת אחרת; אנחנו יודעים עד כמה האישיות והטעם שלנו השתנו לאורך השנים. אבל בכל הנוגע לעתיד, משום מה אנו מאמינים שנישאר בדיוק אותו הדבר. כך, קובע מחקר חדש בהובלת צוות פסיכולוגים, שבחן דרכי תפישה עצמית של בני אדם.

החוקרים מכנים את הנטייה שלנו להמעיט בהערכת שיעור השינויים שנעבור בעתיד - "אשליית קץ ההיסטוריה". המחקר, שכלל למעלה מ-19 אלף משתתפים בגילים 18 עד 68, מלמד כי האשליה נמשכת משנות הנעורים ועד גיל הפרישה.  

"אנשים בגיל המעבר, כמוני, חושבים לעיתים על עברם בגיל הנעורים בשעשוע מהול בצער", אומר דן ט. גילברט, פסיכולוג באוניברסיטת הרווארד וממובילי המחקר. "אולם מה שתמיד נעלם מאתנו, הוא שגם בעתיד נביט לאחור בהזדמנויות שונות ונחשוב את אותו הדבר על חיינו העכשוויים. בכל גיל נדמה לנו שהנה סוף סוף הגענו למין גרסה מוגמרת של עצמנו, וכל פעם מחדש - אנחנו מתבדים".

במסגרת המחקר, שממצאיו התפרסמו ביום חמישי, ה-3 בינואר, בכתב העת Science, נשאלו מתנדבים על קווים לדמותם ועל העדפות בנושאים שונים – כמו מאכלים אהובים, חופשות נחשקות, תחביבים ולהקות נערצות – בעבר ובהווה, ולאחר מכן התבקשו לספק חיזויים לעתיד. באופן טבעי, משתתפים צעירים העידו על שינוי רב יותר בשנים קודמות לעומת המבוגרים. ואולם כשמשתתפי המחקר התבקשו לחזות כיצד ייראו חייהם בעוד 10 שנים, אנשים מכל קבוצות הגיל פקפקו באפשרות שנכונו להם עוד שינויים גדולים.

לפיכך, כשבת ה-20 הממוצעת התנבאה לגבי שינויים שיחולו בחייה בעשר השנים הבאות, התחזית לא היה דרמטית כמו הזיכרון של בת ה-30 משינויים שחוותה בשנות ה-20 לחייה. אי-ההתאמה הזו נמשכה בעקביות בכל קבוצות הגיל עד 60. כמו כן, נראה כי הסתירה לא נבעה מזיכרון לקוי, שכן שינויי האישיות שתיארו משתתפי המחקר עלו בקנה אחד עם ממצאי חיבור עצמאי אחר בנושא, שהראה כיצד אופי משתנה עם הגיל. ככלל, אנשים היטיבו לזכור איך הם היו בעבר, אך כשלו לדמיין עד כמה הם ישתנו בעתיד. 

ד"ר גילברט ועמיתיו, ג'ורדי קוויידבאך מאוניברסיטת הרווארד וטימותי ד. ווילסון מאוניברסיטת וירג'יניה, רואים כמה סיבות אפשריות לכך – כמו למשל הנטייה האנושית המתועדת היטב, להפריז בנפלאוּת שלנו כבני אדם. "האמונה שהגענו לשיא ההתפתחות האישית גורמת לנו להרגיש טוב", אומר ד"ר קווידבאך. "ייתכן כי השכנוע הפנימי שאומר 'הלוואי וידעתי אז את מה שאני יודע היום', מספק אותנו ומעניק לנו תחושת משמעות, שעה שהכרה בנזילות שמאפיינת את העדפותינו וערכינו, עלולה לזרוע ספק לפני כל החלטה ולעורר חרדה".

ואולי ההסבר נעוץ דווקא במאמץ מחשבתי: חשיבה על העתיד מצריכה יותר כוחות נפשיים מאשר היזכרות בעבר. "אנשים בהחלט עשויים לבלבל בין הקושי לדמיין שינוי הנוגע לחייהם לבין אי-הסבירות שהשינוי עצמו יתממש", מציינים כותבי המחקר בScience-. לפי החוקרים, התופעה נושאת בצידה חסרונות. אנשים מקבלים למשל החלטות בצעירותם – כגון קעקוע כתובת קעקע, או בחירת שותפים לחיים- שעליהן לעיתים הם מתחרטים.

אשליית היציבות הזו עשויה להוביל לציפיות כספיות מפוקפקות, כפי שהראו החוקרים בניסוי, שמשתתפיו נשאלו עד כמה יהיו מוכנים לשלם תמורת כרטיס להופעה של להקה מועדפת. כשהמתנדבים נשאלו על הופעה של להקה שהעריצו לפני עשור, הסכום הממוצע עמד על 80 דולר לכרטיס עבור הופעה של אותה להקה היום. לעומת זאת, כשהמשתתפים נשאלו כמה כסף הם יסכימו לשלם עבור הופעה של הלהקה המועדפת עליהם כיום, בעוד 10 שנים, המחיר הממוצע היה 129 דולר. בעוד שמשתתפי המחקר הודו כי להקות שהיו אהובות עליהם לפני עשור, כמו למשל Creed  או Dixie Chicks, איבדו מעט מהזוהר עם השנים, נראה כי הם משוכנעים שקולדפליי וריהאנה יהיו כוכבים לנצח.

"ההשפעה של 'אשליית קץ ההיסטוריה' עשויה לשקף כשל ביכולת שלנו לדמיין את עצמנו", אומר דן פ. מקאדאמס, פסיכולוג באוניברסיטת Northwestern, שערך מחקר נפרד על הסיפורים שאנשים בונים לעצמם ביחס לחייהם בעבר ובעתיד. לעיתים קרובות שמע סיפורים מורכבים ודינמיים שסיפרו אנשים אודות עברם, לעומת תחזיות עמומות ופרוזאיות שניבאו לגבי קורותיהם בעתיד, מתוך הנחה שהדברים ימשיכו להיות פחות או יותר כפי שהינם.

ד"ר מקאדאמס נזכר בשיחה עם בתו משנות ה-80, כשהיתה בת 4 וצבי הנינג'ה היו באופנה. הוא אמר לה אז שאולי יום אחד הם לא יהיו הדבר הכי אהוב עליה בעולם, אבל אפשרות כזו לא התקבלה על הדעת מבחינתה. עם זאת, שנים מאוחר יותר, כשהיתה בת 20, היא הודתה בפניו שכבר בגיל ארבע התגנב לליבה החשד שאולי הוא צודק. לדברי ד"ר מקאדאמס, "בתו התנגדה לרעיון של שינוי, כפי שהצטייר בעיניה בגיל ארבע, כיוון שלא יכלה לדמיין תחליף אפשרי לצבים. התעורר בה חשד קל שהיא עשויה להשתנות, אבל היא לא יכלה לדמיין כיצד ולכן עמדה בתוקף על הסיפור ההמשכי. אולי דבר דומה מתרחש אצל כולנו".

תרגום: יותם מורציאנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו