בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראש השנה בין קרחונים: צוות הספינה התקועה באנטרקטיקה ממתין לחילוץ

נוסעי ספינת המחקר העבירו את ליל ראש השנה בניסיון ליצור מנחת מסוקים בקרח. רוח ההרפתקה והחברות בין חברי המשלחת מסייעים לשמור על מורל גבוה

6תגובות

בשעות אחרי הצהריים של ערב השנה החדשה, ירדו כ-30 מנוסעי ספינת המחקר הרוסית "אקדמיק שוחלסקי" מכבש הספינה אל אחד מגושי הקרח שבהם היתה לכודה. הם אחזו ידיים וצעדו בזהירות בשורה לאורך נתיב מסומן בדגלונים, עד שהגיעו לאזור בטוח יחסי של קרח שטוח ומכוסה בשלג טרי, שהידקו תחת רגליהם. כך יוצרים מנחת מסוקים באנטרקטיקה.

דקות מעטות קודם לכן נאמר לנוסעים ששוברת הקרח האוסטרלית נכשלה בנסיונה לפרוץ את מלכודת הקרח. זו היה ניסיון שווא שני של שוברת קרח לפלס את דרכה לאחר שספינה סינית הצליחה להתקדם כברת דרך מסוימת ביום שישי, אך נאלצה בסופו של דבר לחזור על עקבותיה. הבררה היחידה שנותרה היא פינוי באמצעות מסוק.

בן מדיסון, היסטוריון וסופר שהפליג על סיפונה של השוחלסקי וחבר במשלחת האוסטרלית־אסיאתית לחקר אנטרקטיקה (AAE), הוביל את הנוסעים לגוש קרח ליד האונייה. "רציתי שהאנשים יהיו שותפים בחילוצם, וייצרו את התנאים המתאימים לנחיתת מסוק", אמר. כך, כשידיהם שלובות, חברי המשלחת צעדו, רקעו ושרו שירים - בהם כמובן מחרוזות לראש השנה - וסייעו למי שהחליק או שקע עמוק מדי במשטח הבוגדני. "היינו מקהלת אנטרקטיקה בעיצומה של סופה", סיפר מדיסון. צפו בחברי הצוות חוגגים את השנה החדשה:

השוחלסקי עזבה את ניו זילנד ב–28 בנובמבר, כשעל סיפונה 52 נוסעים, ונעה על הנתיב שבו הפליג החוקר האוסטרלי דגלאס מוסון לפני כמאה שנה. הספינה היתה בדרכה לקרחון מרץ שבמזרח אנטרקטיקה, בתום ביקור קצר בבקתות שנבנו לפני כמאה שנה בידי המדען. אבל זמן קצר לפני חג המולד החלו רוחות עזות לדחוף את ים הקרח לעבר קו החוף של אנטרטיקה, ועד מהרה נלכדה הספינה בין הקרחונים העבים.

בבוקר חג המולד, כאשר רב החובל שידר את קריאת המצוקה, האונייה היתה עדיין במרחק שני מיילים ימיים ממים שניתן לשוט בהם. כעבור שבעה ימים, אחרי סופות שלג עזות ורוחות חזקות, המרחק הזה גדל לכדי 20 מיילים ימיים. עד כה נכשלו כל הניסיונות לחדור את חומת הקרח, שעומקה מגיע עתה לחמישה מטרים.

כשנקלעה למלכודת הקרח, הספינה היתה במחצית מסעה בן 30 הימים, מבלאף שבניו זילנד עד מזרח אנטרטיקה, מסע בעקבות רוחו של מוסון, מנהיגה המקורי של AAE משנת 1911. המסע נועד לצייר תמונת מצב מדעית מעודכנת של התמורות שעברו על חלק זה של העולם במאה שנים, באמצעות מדידות החוזרות על אלה שביצע מוסון.

אי-אף-פי
אי-אף-פי

המצוקה שאליה נקלעה הספינה לא פגמה בהתלהבות חברי המשלחת, שהצטרפו למסע בגלל אהבתם לאנטרקטיקה, אומרת מרי רייגן, מסידני. "כולם רוצים לחוות את היבשת, והשינוים בתוכנית, המצבים הבלתי צפוים - כל אלה הם חלק בלתי נפרד של ההרפתקה", היא אומרת.

"הדבר העיקרי שהנוסעים יזכרו מהמסע הוא השבוע הזה שבו היינו מכותרים בקרח, זה הדבר שאנשים ישאלו עליו", אומר מדיסון. "רבים כבר לא זוכרים מה עשינו קודם". כשצפו בהתקדמותן של שוברות הקרח הסינית והאוסטרלית, כולם שמרו על מורל גבוה והחזיקו אצבעות להצלחתן.  פחות חלקם חשו מעט מודאגים.

אבל רוח ההרפתקה הורגשה גם היא. אצל כולם פיעמה עוד התקווה שהספינה תשתחרר בצורה כלשהי, ותפליג בחזרה לניו זילנד בכוחות עצמה. אחד ממובילי המשימה, גרג מורטימר, אמר כי אין סיכוי רב שהדבר יקרה. במקום, צריך לארוז תיקים, ולהתכונן לפינוי במסוק שימריא מהספינה הסינית כשמזג האוויר ישתפר.

אולי זה הבידוד, ואולי אישיותם של חברי הצוות, אך קבוצת האנשים על הספינה הפכה לקרובה במיוחד. בחודש האחרון כולם אכלו ביחד כל ארוחה, ראו ביחד סרטים, שיחקו משחקים ויצאו לטיולים אין ספור באדמה ובקרח. בשבוע האחרון, בעודם תקועים בלב הקרחונים, חברי המשלחת העבירו זה לזה שיעורים בתחומים כמו ריקודי סלסה ויוגה.

בערב השנה החדשה, כשהשעון התקרב לחצות, מקהלה מאולתרת חיברה שיר המספר את סיפורה של השוחלסקי והניסיונות הכושלים לחלצה. "כמה חבל שאנחנו עדיין תקועים פה", קראנו בפזמון החוזר. מדיסון מודה שהוא נרגש לעזוב את הנקודה שבה האונייה נקלעה למצוקה. הימים האחרונים נתנו לו הזדמנות לספק צורך עז שפיעם בו במשך שנים. "הייתי במים הללו פעמים רבות, ותמיד רציתי פשוט לעצור בהם, להרהר ולבחון דברים שבדרך כלל אין להם זמן", אמר.

שון בורקוביץ', בעל תואר בלימודי הסביבה בסידני, רצה להפליג לאוקיינוס הדרומי מאז ומתמיד, ונרגש מהמראות בהם חזה בשבועות האחרונים. "זאת סביבה כה קיצונית, המרחב הבתולי האחרון", הוא אומר, "אזכור אותו לנצח".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו