רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד

פסטיבל שליט החריב אמש את אלמוניותם של האנשים הטובים ממצפה הילה. ניידות הטלוויזיה ממש נדבקו זו לזו. מלבד העיתונאים, שבשלב מסוים ראיינו זה את זה (חמקתי משלוש בקשות), היישוב השקט היה עמוס בשוטרים, חיילים, אנשי שב"כ ומשטרה צבאית. לא ברור מה היה הצורך בכל כך הרבה חיילים. כמה צלמים עלו על סולמות באזור הקרוב ביותר לבית משפחת שליט, שבו הותר להם לעמוד, וניסו לצלם כמה פריימים מהבית המפורסם.

האנשים בטלוויזיה שלנו תמיד מחפשים אויב כדי להרגיש טוב. הם מצאו את הטלוויזיה המצרית שנטפלה לגלעד ולא הבינה את גודל המעמד. גם החיבוק הישראלי לא היה נעים. הבחור חוזר ורוצה להיות עם משפחתו, והנה רואים את ראש הממשלה מציץ מאחוריו. נתניהו, שאיפוק תקשורתי הוא לא הצד החזק שלו, התנהל כמו הברווז המסתתר מספרי לימוד האנגלית: בצבץ בתמונות ונדבק לאינטימיות המשפחתית.

גלעד שליט חזר הביתה: סיקור מיוחד

"אני לא מאמינה שהוא באמת קיים", אמרה עיתונאית צעירה מגל"צ לאחר שתמונותיו הראשונות של שליט החופשי הוקרנו בטלוויזיה, "הייתי בטוחה שגלעד הוא קרטון". זה לב העניין: כבר קשה לדמיין את גלעד שליט כבן אדם ולא כאייטם תקשורתי חם, בצבע אחד - תכלת חיוור.

כל היופי בהתגייסות ההמונית לטובת שליט הוא בחיבת רבים כלפי בחור פשוט אחד. זו אהבה חסרת גבולות לאדם מן היישוב. גלעד שליט לא יותר טוב מהאיש שישב לפניכם במונית השירות, מהקופאי שטעה בחשבון בבית הקפה, או מהמתמחה לרפואה שלא גומר את החודש וחושב לרדת לאוסטרליה. כולם יכלו להיכנס למדים הזעירים של גלעד שליט. לכן, הדבר הטוב ב"גלעד" הוא דווקא הסתמיות שלו.

מנקים את המועדון במצפה הילה אחרי חזרתו של גלעדצילום: קמינסקי ירון

גם הפעילים טובי הלב, שמילאו את כבישי היישוב בתמונותיו, בוודאי לא חשבו על גלעד אלא על "גלעד". מי רוצה לראות את דיוקנו מכסה את הרחובות? מדובר בנער, לא בעריץ צפון-קוריאני. במרכז היישוב עמדה חיפושית ועליה קרטון עם תמונתו של גלעד שליט, קשור בכבלים צהובים. אם כבר להתפלל, אז שהוא לא ייתקל במראה הזה.

נועם שליטצילום: גיל אליהו

ב"מועדון", מקום הכינוס של העיתונאים והמתנדבים במצפה הילה, חילקו עם נחיתת המסוק חולצות ועליהן תמונתו של שליט. זאת על אף שכבר לא צריך יותר ללבוש את חולצת גלעד שליט או לענוד את צמידי גלעד שליט. יש להניח לאדם גלעד שליט. בשלב הזה תושבי המצפה עוד מצלמים את העיתונאים, שבימים הקרובים ודאי יוסיפו לנדנד להם, אך בעוד שבועיים ייעלמו כליל מהיישוב. תודה לאל.

יצאתי החוצה מהמועדון וראיתי אם שרדפה אחרי ילד בוכה. "יונתן, אל תהיה עצוב. גלעד שליט חזר", אמרה לו, אך הוא המשיך לבכות וסיפר שקיבל מכה מאחד הדגלים הגדולים שנשא בידיו. "אני רוצה הביתה, אמא", יילל. "היית כל כך שמח, למה אתה בוכה?", תמהה.

מי שהגיע למצפה הילה והתראיין מהבוקר לכל תחנה זעירה היה עזאם עזאם, הפעם בחולצה שחורה ואלגנטית. "אתה יודע מי זה?", שאלה אותי כתבת תחנת הרדיו "גלי ישראל", שהבחינה בהמולה סביבו. השבתי לה, אך לפני שהספיקה לגשת ולראיין אותו הקדים אותה כתב "מעריב". "אפשר שאלה או שתיים?", שאל, "שאלה, שתיים, שלוש, ארבע", השיב עזאם עזאם בחביבות וגולל את מסכת העינויים שעבר במצרים, כולל ההרעבה והסיוטים שמהם הוא סובל כיום. סיפרתי לו שהזמינו אותי להשתתף ב"הישרדות וי.איי.פי", ושרק לאחר שסירבתי גיליתי שהוא דווקא השתתף בתוכנית. שאלתי אם הפסיד. "זו חווייה שלא תיאמן", סיפר, "חבל שלא באת. היו המון משימות. הרעיבו אותנו". שאלתי אם היו שם חתיכות על האי הבודד. "בטח. אנה ארונוב היתה שם. תאמין לי שהפסדת", השיב.

"איפה השמפניות?", צעק מישהו לידי. ואז, כשהמסוק נחת ושליט נכנס ברכב אל היישוב, כולם המתינו לו, הצטופפו כדי לראות אותו וביקשו לראות את פניו כאילו היה ג'סטין ביבר. פסעתי צעד אחורה. ממילא כולם מסתירים ואי אפשר לראות דבר. אני מקווה שגלעד שליט ייעלם מהתקשורת. אולי רק יוזכר בתשבצים. ב"מועדון" של היישוב, הילדים והצלמים העייפים נשכבו לישון על הכיסאות, כשפיהם פתוח לרווחה. "גלעד" האייטם נגמר, חברים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ