שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כך הפכו צינורות הנפט והגז ל"נשק הפוליטי החם ביותר"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'אד מועוואד

ניו יורק טיימס

"הנשק הפוליטי החדש" - את הכינוי הזה מדביקים פרשנים כלכליים ומומחים פוליטיים דווקא לצינורות הנפט, בעקבות סדרת משברי אנרגיה והתבטאויות חריפות שנרשמו באחרונה ברחבי הגלובוס. אך מלבד השם הנוצץ לתופעה, במערב ובמזרח כאחד הולכים ומבינים כי למדינה שהיא יצרנית נפט, יש כיום השפעה אדירה על מדינות אחרות.

הדוגמה הבולטת ביותר בתקופה האחרונה היא סכסוך מחירי הגז בין רוסיה לאוקראינה. בעקבות חילוקי הדעות החריפים שנתגלעו בין מוסקווה לקייב, החליטו בקרמלין לנתק לחלוטין את אספקת הגז לאוקראינה בשיא החורף. סכסוך זה בין שתי המדינות, גרם לפאניקה דווקא באירופה. זאת, מאחר ש-80% מהצינורות שמובילים גז מרוסיה למערב אירופה עוברים דרך אוקראינה, והחלטת שלטונות מוסקווה הביאה לצניחה באספקת האנרגיה ליבשת.

בסופו של דבר הושגה פשרה, ואוקראינה הסכימה לשלם יותר עבור הגז, שרוסיה סיבסדה עד אז. אולם שכנותיה של רוסיה גילו מציאות חדשה ומחרידה: מי ששולט בברזים, ידו היא על העליונה.מגמה זו הולכת ומתפתחת. צינורות חדשים וארוכים עומדים להיבנות בדרום אמריקה, במזה"ת, ברוסיה ובאפריקה, ויצרניות הנפט משתמשות בתוכניות אלה כדי לכרות בריתות פוליטיות.

נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, מבין היטב את הדינמיקה הזו, ושיכנע את המדינות השכנות לבחון הקמת צינור באורך של 9,600 ק"מ, שיחבר את המדינה שלו לברזיל ולארגנטינה. הוא קורא לו "צינור הגז הגדול של הדרום". ההצעה, שעלותה מוערכת ב-23 מיליארד דולר, לא הגיונית מבחינה כלכלית: יהיה הרבה יותר זול לבנות מסופים ולשלוח את הגז במיכליות.

אולם התוכנית של צ'אווס היא לא רק לשלוח גז; יש לה גם מסר פוליטי. על-פי Petroleos, חברת הנפט הממשלתית של ונצואלה, יש להחשיב את הצינור "כאחד מהצעדים המרכזיים לאינטגרציה של דרום אמריקה".

אך לא רק באמריקה הלטינית כבר הפנימו את חשיבות הצינורות. איראן, למשל, הביעה רצון לבנות צינור גז טבעי להודו, ואפילו חושבת להאריך אותו עד סין. הפרויקט, שייבנה לאורך כ-2,500 ק"מ במחיר של 7 מיליארד דולר, יספק לאיראן שוק גדול למאגרי הנפט המשמעותיים שלה, ויסייע להודו לענות על צורכי האנרגיה שלה. הצינור, בעיקר, גם יתרום להשפעה הפוליטית של איראן.

אך ישנם חסרונות. הצינור חייב לעבור בפקיסטאן, דבר המדאיג את הודו בהתחשב ביריבות בין המדינות. ובעוד שמנהיגי פקיסטאן מברכים על התוואי המתוכנן, מפני שגם הם יהנו מהגז האיראני, הצינור יוכל לתת לממשלות העתידיות כלים להפעלת לחץ על הודו. גם ארה"ב מתנגדת לתכנית בחריפות. "הדבר האחרון שארה"ב רוצה זה שהודו תהיה חייבת לאיראן", אמרה אן קורין, מנהלת ה"מרכז לניתוח ביטחון עולמי", מרכז מחקר שבסיסו בוואשינגטון.

ככלל, הממשל האמריקאי מודאג מהתעצמות כוחן של ספקיות הנפט, במיוחד אלה שהן יריבות מובהקות של ואשינגטון. "אם אתה מודאג שמדינות כמו רוסיה משתמשות באנרגיה ככלי פוליטי, אחת הדרכים הטובות ביותר להגן על עצמך היא ליצור דרכים חלופיות להעברת אנרגיה לשווקים", אמר סטיבן פיפר, סגן עוזר לשר החוץ האמריקאי לענייני אירופה ואסיה בין 2001 ל-2004.

במהלך שנות ה-90, חשיבה מסוג זה הביאה את מתכנני מדיניות האנרגיה בארה"ב לתמוך בהקמתו של צינור שיוביל נפט מהמאגרים העצומים של אזרבייג'אן, קזחסטאן ואוזבקיסטאן דרך טורקיה. התוואי לא עובר ברוסיה בצפון, וגם לא באיראן, למרות ששם הוא היה הקצר ביותר.

נראה שהחיסרון הגדול של הצינורות הוא שהם מטרה קלה לטרוריסטים. בעיראק, מאות פיגועים הקפיאו את היבוא משדות כירכוכ. בקולומביה, צינור אחד, שמשתרע מהצפון לנמל קובנאס המזרחי, נפגע מכל כך הרבה התקפות עד שמכנים אותו "החליל".

ואולם דאגות כאלה לא יעצרו פרויקטים חדשים. פייפר, שהיה גם אחראי על ענייני רוסיה בממשל קלינטון, נזכר שבשנות ה-90 ארה"ב הפיצה ברחבי מרכז אסיה מדבקה לרכב. במדבקה היה כתוב: "אושר הוא צינורות מרובים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ