בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרבות רצחנית בדמוקרטיה היציבה בעולם

ארה"ב האלימה

תגובות

ג'רד לי לופנר הוא האב-טיפוס של המטורף הבודד: צעיר מעורער ואגרסיבי, שהפגין במשך תקופה ארוכה את כל הסימנים האופיניים לאדם מסוכן לסביבתו. ואולם, גם מטורף בודד חי בתוך הקשר פוליטי וחברתי, ולופנר לא היה יכול לצאת למסע הירי הרצחני בטוסון אלמלא עמדו לרשותו התנאים הנדרשים. במציאות האמריקאית של ימינו, השאלה המתבקשת איננה כיצד קמים טיפוסים כמוהו ועושים מעשה, אלא מדוע אירועים כאלו אינם מתרחשים בתדירות גבוהה יותר.

לופנר נהנה בראש ובראשונה מהקלות המדהימה שבה ניתן לרכוש נשק באמריקה. במדינת אריזונה רק פושעים מורשעים וחולי נפש מתועדים אינם רשאים להיכנס לחנות ולרכוש אקדח או רובה. לאזרחים מותר לשאת את כלי הנשק שלהם מוחבאים, והם יכולים להביא אותם למסעדות, לברים ולמקומות העבודה. לופנר שחרר את קליעיו מתוך מחסנית מוגדלת שמאפשרת לירות מספר כדורים רב במיוחד מבלי שהיורה יצטרך לעצור ולטעון מחדש. כמה מדינות אוסרות את השימוש במחסנית כזאת, אולם אריזונה, מדינה שמאוהבת בנשק חם, לא תמנע מאזרחיה את התענוג.

את המחיר שילמו הפעם קורבנותיו של לופנר, אולם הם אינם יוצאי דופן. בארה"ב יש קרוב ל-100 אלף נפגעי ירי כל שנה, ובהם יותר מ-30 אלף הרוגים. שיעור מקרי הרצח באמריקה גבוה פי שבעה מהשיעור המקביל בכל 22 המדינות העשירות האחרות ביחד. המספרים הללו אינם מרתיעים את מרבית האמריקאים, שממשיכים לתמוך במתן חופש כמעט מוחלט לאזרחים להתחמש. קשה להאמין שגם התקרית האחרונה בטוסון תשנה את דעתם. ואולם, אפילו כשכלי הנשק מונח במגירה, אדם צריך סיבה לקום ולנסות לרצוח חברת קונגרס.

ברור כי לופנר הונע לפעולה קודם כל על ידי השדים שבראשו. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאת הירי ביצע לאחר שנתיים שבהן האקלים הפוליטי באמריקה מצוי באופן מתמיד בנקודת רתיחה. הרטוריקה באתרי אינטרנט, כמו גם בכמה מכלי התקשורת הוותיקים, ספוגה בדימויים אלימים ובמסרים שמגדירים את הצד השני לא כיריב פוליטי, אלא כאויב העם. הוויכוח הציבורי על חוק ביטוח הבריאות, שעמד בראש סדר היום הלאומי במשך חודשים ארוכים, אופיין מהרגע הראשון ברמות של ארס ושטנה שהפתיעו גם את מי שמכיר את ארה"ב מקרוב. בכמה וכמה מקרים גלשו אספות פוליטיות גם לאלימות, ובכל רחבי המדינה נפרצו משרדים של חברי קונגרס. אי אפשר להאשים את פוקס ניוז, שרה פיילין ותנועת מסיבת התה באחריות למעשה הרצח. ואולם, אפשר לשאול אם אדם כמו לופנר קיבל עידוד מהתחושה המתמדת שעוברת בלא מעט ערוצי תקשורת, לפיה באמריקה של היום מתנהלת מלחמה בין כוחות האור לכוחות האופל, בין מי שמבקשים להרוס את ארצם ובין מי שמבקשים להצילה.

בד בבד עם העובדה שלופנר הוא יציר כפיה של ארה"ב העכשווית, החמושה, התזזיתית והמשולהבת, הטבח שביצע בחצר הסופרמרקט משייך אותו למסורת ארוכת שנים של אלימות רצחנית שמלווה את הפוליטיקה האמריקאית כמעט מראשיתה. במחצית הראשונה של המאה ה-19, חברי קונגרס היו מופיעים לעבודה חמושים ברובים ובאלות דרך קבע. מכות ויריות היו בתקופה ההיא חלק משגרת החיים על גבעת הקפיטול. בשנת 1856, שעה שהמתח בין מדינות הדרום למדינות הצפון הגיע לשיא חדש, הכה ציר בית נבחרים מדרום קרוליינה סנאטור נכבד ממסצ'וסטס וכמעט גרם למותו. האירוע התרחש בתוך אולם הסנאט, כשחברי הבית האחרים עומדים וצופים מבלי להתערב.

בדיעבד, היתה זו רק ההתחלה. ב-1861 פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם, שנמשכה ארבע שנים וגבתה את חייהם של 620 אלף בני אדם. בסיומה, אירע הרצח הפוליטי המשמעותי ביותר בתולדותיה של ארה"ב. היריות שירה ג'ון וילקס בות בנשיא אברהם לינקולן גזלו מאמריקה את אחד מגדולי נשיאיה, בדיוק ברגע שבו נדרשה מנהיגות אפקטיבית כדי לאחד מחדש את הארץ השסועה ולהתמודד עם שחרורם מעבדות של ארבעה מיליון שחורים. בות לא הצליח רק לנקום בלינקולן על תבוסת הדרום, אלא גם לשנות את מהלך ההיסטוריה.

הטראומה של מלחמת האזרחים לא ריפאה את האמריקאים מנטייתם לערב דם ופוליטיקה, ובשנים רוויות השנאה שלאחר תום המלחמה נפצעו ונהרגו עשרות פוליטיקאים בעימותים אלימים. וכך זה נמשך, עד ימינו אנו. הדיון הציבורי גולש לאלימות בכל תקופה שבה עולה המתח בחברה האמריקאית. כך קרה בשנים הקשות של השפל הכלכלי הגדול, וכך קרה דור אחד מאוחר יותר, בשנות ה-60 הסוערות. במשך יותר מעשור נאבקו אמריקאים זה בזה על זכויות השחורים, על מלחמת וייטנאם ועל אופייה של הארץ שבה הם חיים. הנשיא ג'ון פ' קנדי ואחיו, המתמודד לנשיאות רוברט קנדי, ומנהיג התנועה לזכויות האזרח מרטין לותר קינג שילמו בחייהם על הזעם והאיבה שהשתלטו על אמריקה בשנים ההן. ואלו הן רק הרציחות הידועות ביותר. ברחבי מדינות הדרום הגזעני, נורו, נתלו והוכו למוות עשרות מנהיגים מקומיים שביקשו לערער על הסדר החברתי ששימר את נחיתותם של השחורים.

אירועי הדמים של שנות ה-60 הבהירו מעל לכל ספק כי אלימות היא חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה באמריקה המודרנית, וכי אין כיום כוח שיכול למנוע מרוצחים להטביע חותם על החיים הציבוריים. זהו אחד הפרדוקסים שמגדירים את ארצות הברית. מצד אחד, זוהי הדמוקרטיה היציבה בעולם, מדינה שבה מתנהלות בחירות ומתרחשים חילופי שלטון מסודרים כבר 235 שנה. מצד שני, מתחת לתרבות פוליטית מהוללת זו מבעבעת אלימות רצחנית שמאיימת לפרוץ בכל רגע. ג'רד לי לופנר הוא מטורף בודד, אולם גם חוליה בשרשרת ארוכה של אמריקאים שקנו אקדח ויצאו לכלות את זעמם באנשי ציבור. איש אינו משלה את עצמו כי הוא יהיה האחרון.

ד"ר שטרנהל מלמדת היסטוריה אמריקאית באוניברסיטה העברית



מעצר הרוצח של קנדי לי הארווי אוסוולד. הדיון הציבורי גולש לאלימות במהירות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו