בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זוועות המלחמה ביוגוסלביה בשנות ה-90 - גם קארדז'יץ' היה שכן מקסים

בעקבות מעצרו של הישראלי החשוד שהשתתף בטבח בבוסניה, חוזר איתי אנגל לזוועות אליהן נחשף כשסיקר את המלחמה ביוגוסלביה בשנות ה-90. המקרה של אלכסנדר צבטקוביץ', שהתרחק מעברו עד כמה שהצליח, מבהיר שאלו שלקחו חלק בטבח הגדול באירופה מאז השואה, לא יוכלו לחיות בשקט עד יומם האחרון

תגובות

"זה לא יכול להיות. הוא איש מקסים. כולם כאן בבניין יגידו לך את זה...". הדם קפא לי כששמעתי את העדות הזו של השכנה שלו בבית בכרמיאל. עדות שנאמרה בתום לב ובטוב לב. "הוא היה מקדיש מזמנו לעבוד בגינה ותיקן דברים שהתקלקלו בדירות של השכנים. תמיד עם חיוך...".

לחשוב כמה סיפורי זוועה התחילו בעדויות כאלה. לפני שנתיים וחצי, אחרי 13 שנים של מסתור וחיים בזהות בדויה נלכד רדובאן קארדזיץ', נשיא הסרבים בבוסניה והמבוקש מס' 1 על פשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג. השכנים בבלגראד הוכו אז בתדהמה. הם סיפרו על הקשיש החביב וטוב הלב שעסק בנטורופתיה ורוחניות והשרה רוגע על כל סובביו. אף אחד לא האמין שהשכן ממול הוא המפלצת שניצחה על השמדת עם. בכתב האישום נגדו, כדי להבהיר עד כמה דמותו מזוויעה, הדגישו את חלקו בפשע הנורא מכל: הטבח בסרברניצה.

בעשרים שנות עבודתי באזורי סכסוך בעולם אני מקפיד תמיד, כמעט בכוח, להימנע מכתיבה דרמטית. אבל הנה אני עומד להשתמש בה כעת בפעם השנייה בטקסט הזה. כששמעתי בחדשות על הסגרתו של ישראלי לבית הדין לפשעי מלחמה בבוסניה על חלקו בטבח בסרברניצה כל הגוף שלי חווה צמרמורת. כי בעשרים השנים בהן אני מסתובב בעולם, לא היה שם של מקום שרק אזכורו יכול למוטט אותי.

אבל רגע. בחזרה לבניין בכרמיאל. אין לי ספק שאלכסנדר צבטקוביץ' מקומה שביעית היה באמת ובתמים שכן מקסים ונחמד. אגב, ככל הנראה הוא גם היה מקסים ונחמד כבחור צעיר עד שפרצה המלחמה בבוסניה ב-1992. זה העניין. רובם המכריע היו באמת אנשים נחמדים ומקסימים. בניגוד אלינו בישראל, אשר כחיילים בסדיר וכחיילים במילואים תמיד יש לנו מושג מסוים או לפחות עיסוק בשאלה היכן נשרת במלחמה הבאה, תושבי יוגוסלביה לשעבר לא חיו בשום אוריינטציה צבאית. משום כך, כשפרצה המלחמה שתקרע את יוגוסלביה לגזרים, מי ששעטו לשדות הקטל היו אזרחים שאת כל כשרונם ומרצם העבירו מן המקצועות החופשיים בהם עסקו למלאכת ההרג, האונס והטיהור האתני.

כיתות יורים הורכבו מאנשים שכמה ימים לפני כן היו סטודנטים, פסלים, סופרים וכדורגלנים שעבדו ושיתפו פעולה עם האנשים שאותם הלכו כעת לרצוח. מפקד חוליית "הנשרים הלבנים", שהיתה מיליציה סרבית שחיסלה מוסלמים, היה דרגוסלאב בוקאן, שהיה במאי ומורה לקולנוע שעם תלמידיו נמנו גם סטודנטים מוסלמים שהעריצו אותו.

הנשיא עצמו, רדובאן קארדזיץ' אדריכל המלחמה, היה בכלל פסיכיאטר. פרופסור שתחום התמחותו היה מצבי כאוס. לפני כן הוא עבד בבית חולים בסרייבו וטיפל במסירות גם בפציינטים מוסלמים. בצד עבודתו היה גם משורר שכתב פואמות רגישות והומניות. הדמגוגיה הלאומנית שהטריפה את האזרחים והציתה את המלחמה הזו הביאה את הסרבים בבוסניה, הקרואטים בבוסניה והמוסלמים בבוסניה, למחוק ברגע את היותם אחים לאותה מדינה. כל תושב חבר למיליציה של הקבוצה האתנית שלו והרעיון היה להשמיד את הקבוצה האתנית האחרת. טיהור אתני קראו לזה.

טיהור אתני

ככתב ישראלי בבוסניה אני זוכר את ההסבר המבעית שסיפק לי אחד החיילים הסרבים, כששאלתי אותו מה משמעות המונח הזה. "אתם הישראלים", אמר לי כמי שסוף סוף מצא אחד שיכול להבין אותו, "התחלתם לעשות עבודה טובה אבל הפסקתם באמצע. עבודה טובה עשיתם כשכבשתם את השטחים מהמוסלמים. הבעיה היא שאתם תקועים עד היום עם אוכלוסייה כבושה, שטחים כבושים, ארגוני זכויות אדם נגד הכיבוש. אצלנו זה לא יקרה".

הייתי נבוך, על סף בחילה ובכלל לא בטוח שאני רוצה לשמוע, אבל הוא המשיך: "אצלנו לא תהיה אוכלוסייה כבושה. אנחנו נדאג לזה שהיא פשוט לא תהיה שם".

שתי דרכים היו למימוש הטיהור האתני, כלומר להבטיח שקבוצה אתנית אחת - הסרבים - תטהר לחלוטין את המדינה מהקבוצה האתנית האחרת - המוסלמים. האחת - טרנספר. להעלות אלפי בני אדם על משאיות ולשלוח אותם כמה מאות קילומטרים הרחק מהכפר שאליו כבר לא ישובו. הדרך השנייה הייתה פשוט לירות בכל תושבי הכפר.

להיות עיתונאי בבוסניה היתה משימה קשה. קודם כל להישאר בחיים. 25 עיתונאים נהרגו במלחמה הזו ועיתונאים היוו בה יעד. אך הדבר הקשה יותר היה לקלוט את ממדי הזוועה. זה התחיל במצור על סרייבו ובמטווח של צלפים שהתמקמו בגבעות העוטפות את בירת בוסניה, שהוריד עיר מ-300 אלף תושבים ל-30 אלף. זה נמשך באונס שיטתי של נשים מהקבוצה האתנית היריבה, הכנסתן להריון בכוח והשארתן בשבי חודשים, שאחריהם כבר לא יוכלו לעשות הפלה אלא ללדת את העובר של האנס, וזה נמשך במסעות הרג שיטתי של כפרים שלמים.

בניגוד לישראל, בבוסניה לא לחם צבא מסודר. בצד יחידות צבאיות היו מיליציות, תת-מיליציות, חבורות רחוב וגם רוצחים ואנסים ששוחררו מהכלא. בהיותם היחידים שאין להם מה להפסיד, הם לא חששו להילחם גם כשלא היה שום סיכוי.

אני זוכר לוחמים מסתובבים עם מכנסיים צבאיים, חשופי חזה, מנופפים בחרב ומסריחים מאלכוהול. אף אחד מהם לא בדיוק המתין לפקודות מסודרות או להיררכיה קפדנית. כל לוחם עם נשק היה מלך אל מול אוכלוסייה אזרחית.

בהתחלה היה טרנספר

הסתובבנו בכפרים המוסלמיים שגורלם נחרץ לכאורה. ראינו אנשים מתים מהלכים שהסבירו לנו שזה עניין של שעות עד שיגיעו לטהר את הכפר שלהם. אך תמיד היה נתון אחד שהרגיע. מתוך כוונה להגן על הקורבנות, האו"ם קבע שש ערים מוסלמיות, שהיו מבודדות בתוך שטח סרבי, והגדיר אותן "אזורים בטוחים". הרעיון היה להציב בפאתי כל אחת מהערים כוח של "כומתות כחולות" של האו"ם, שיערוב לביטחון התושבים ויעצור את הכוח הכובש.

אחד מאותם "אזורים בטוחים" היה העיירה סרברניצה וסביבותיה. מי ששמר עליה היה כוח של 400 חיילים הולנדים. זו היתה אמורה להיות תעודת ביטוח.

בשבוע השני של יולי 1995, לאחר מסע כיבוש רצחני בכ-70% משטח בוסניה, הגיעו הכוחות הסרביים אל שערי העיר. החיילים ההולנדים עצרו אותם והצדדים החלו לדבר. ואז, באחד הפרקים המבישים ביותר בהיסטוריה של האו"ם, הצליחו הסרבים לשכנע את ההולנדים שאין בכוונתם לפגוע באף אחד. תמונות בלתי נתפשות הנציחו את ההולנדים והסרבים מרימים יחד כוסית של סליבוביצה ולוחצים ידיים. כמה שעות אחר כך, ההולנדים, מחייכים ומשוכנעים שהשיגו הסכם פיוס מרשים, נטשו את האזור. שעה לאחר מכן, על אדמת סרברניצה, התחולל הטבח הגדול ביותר על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

תחילה ביצעו את הטרנספר. כ-30 אלף איש - נשים, זקנים וילדים - הועלו על משאיות והועברו למחנה פליטים מרוחק.

הפקודה דיברה על חיסול כל הגברים בגיל מלחמה. מבוגרים מגיל 55 ומעלה וילדים מגיל 16 ומטה היו אמורים להינצל, אולם בשטח החליטו החיילים ללכת על בטוח וכך מצאו את עצמם גם קשישים בני 70 וגם ילדים בני 11 עם ידיים כפותות ועיניים מכוסות, מובלים אל גיא ההריגה.

גיא ההריגה היה בעיקר חוות. שטחים רחבים שבהם אפשר היה לרסס בתת מקלע כמה אלפי אנשים. כמו במחוזות רבים בבוסניה, גם כאן היו רבים מהרוצחים והקורבנות שהכירו זה את זה. לאחת החוות האלה, חוות בראנייבו, נכנסו אלכסנדר צבטקוביץ' וחבריו. צבטקוביץ' טוען שהיה בסך הכל נהג שהסיע את חוליית המחסלים לחווה.

המלה שלו עומדת כעת אל מול עדויות של עמיתיו ליחידה, אשר נקבו בשמו כאחד משמונת החיילים שירו בתת מקלע במהלך 10 שעות של טבח מתמשך. אחד מהם, העד החשוב ביותר לחשיפת הזוועות בחוות בראנייבו, בא מיוזמתו לבית הדין בהאג כמה שנים אחרי הטבח מאחר שמצפונו ייסר אותו ולא נתן לו מנוח. כמו יתר הרוצחים שנקבו בשמותיהם של היורים, גם הוא ציין את אלכסנדר צבטקוביץ'. בדרך כלל במשפטים מסוג זה ההנחה היא שהעדויות האלה מספרות את הסיפור האמיתי. אך יש שיתמהו אם עדותם של חבורת פסיכופטים שחיסלו בדם קר מאות קורבנות היא אמת טהורה, או שמא עדותם זו משמשת רק אינטרס אישי כדי לרצות את חוקריהם ולהקל בעונשם. מבין הקורבנות, שלא הכירו אותו ועיניהם גם היו מכוסות, איש לא נקב בשמו.

על פי עדויותיהם של פושעי המלחמה מסרברניצה שנלכדו כמה שנים מאוחר יותר, התברר שאף לא אחד מהקורבנות ניסה להתגונן. התת מקלע נועד לגמור את העבודה כמה שיותר מהר. משום כך גם היו קורבנות בודדים שהקליעים לא הביאו למותם וחייהם ניצלו כשהתבוססו בין גופות חבריהם. הניצולים האלה הם שיספרו לעולם על מה שאירע בסרברניצה ויובילו, שנים מאוחר יותר, את חוקרי פשעי המלחמה לחפור בחלקת האדמה התמימה של חוות בראנייבו כדי לחשוף מראה מבעית של יותר מאלף שלדים.

בחוות בראנייבו עצמה נהרגו בין 1,000 ל-1,200 בני אדם. בסרברניצה כולה יותר מ-8,000 בני אדם. מצלמת וידיאו הייתה אביזר די נדיר באותם ימים, אך אחד החיילים שנשא כזו עמו כדי לתעד את החוויות משדה הקרב הנציח את היריות.

לפני חמש שנים, יותר מעשר שנים אחרי הטבח, שודרו בטלוויזיה אותן תמונות. יותר נכון, מה שניתן היה להראות מהזוועה מבלי להראות פנים של הרוגים. לצורך המאורע הבלתי נמנע, בוריס טאדיץ', נשיאה המתון של סרביה שפעל להסגיר את פושעי המלחמה הסרבים, נשא נאום מיוחד לאומה ובו דיבר על אותו יום שחור משחור בהיסטוריה של האומה הסרבית.

מסרברניצה לכרמיאל

בתום המלחמה, משהבינו הסרבים שהקהילה הבינלאומית נעשתה נחושה יותר מאז הפיאסקו של החיילים ההולנדים בסרברניצה, ובית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג מצליח לשים את ידו על אדריכלי הטבח, דאגו מבצעי הטיהור האתני להיעלם. רמטכ"ל הצבא הסרבי, ראטקו מלאדיץ', מצליח להסתתר עד עצם היום הזה ולמעשה קבלתה של סרביה לחיק האיחוד האירופי תלויה בכך שתמצא אותו ותסגיר אותו. הפושעים הקטנים יותר דאגו שהם מצויים ברשימת המבוקשים ובהתאם לכך הסתתרו, שינו את שמם והופעתם, נמלטו לחו"ל או לחילופין הסגירו את עצמם להאג, כדי להמעיט בחומרת מעשיהם או לספק שמות של חיילים אחרים שביצעו את הטבח.

אלכסנדר צבטקוביץ' הופיע פעם אחת בפני בית הדין בהאג והצליח לשכנע שהיה רק נהג ולא הרג אזרחים בדם קר. רק הוא יודע אם הגיע לכרמיאל ונשא אשה ישראלית כדי להתרחק כמה שיותר מהאג, בוסניה ומן העבר. בשנים ששהה כאן הוכיח את עצמו כאיש מקסים ונעים הליכות. זכר כבר לא היה לעברו וממילא, איש הרי לא באמת התעניין כאן אי-פעם במלחמה הרחוקה ההיא. העניין הוא שמאז התרבו העדויות, נמצאו מסמכים שהוסתרו ואט-אט התגבשה תמונה ברורה יותר של טבח סרברניצה. אמנם עבר הרבה זמן, אך גם אם יעברו עוד 16 שנים, יידע כל מי שהיה שם, בסרברניצה ב-15 ביולי 1995, שעד יומו האחרון לא יוכל לחיות בשקט אמיתי או לפתוח דף חדש.



מנהיג הסרבים בבוסניה רדובאן קארדז'יץ' והגנרל ראטקו מלאדיץ' בבוסניה ב-1995


חיילים בוסנים ליד סרייבו ב-1995



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו