בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החלוץ מכפר הפליטים רוצה להקים קיבוץ בדרום בסודאן

במשך ארבע שנים בנו עמנואל לוגרו ומשפחתו את ביתם בישראל. הוא היה בין הראשונים שביקשו מקלט, אך כשהתברר שארצו עומדת בפני הכרזת עצמאות, החליט לחזור ולהשתתף בבניין המולדת

תגובות

ג'ובה. התנועה הקיבוצית גוססת? אל תגידו את זה לעמנואל לוגורו. "יש לי חלום", הוא אומר, בעוד הוא יושב בבקתה שלו, ליד עץ אשוח מפלסטיק שהביא אתו הביתה מאילת. הוא מוציא תיק מלא דיאגרמות על מבנה הקיבוץ: "יש לי תוכניות".

לוגורו בן ה-29, איש גבוה ושרירי, מדבר עברית מושלמת במהירות מסחררת, שלא נעדר ממנה סלנג עדכני. הוא היה בין הסודאנים הראשונים שביקשו מקלט בישראל, לאחר שחצו את גבול מצרים עוד בינואר 2006. הוא לא ידע דבר על ישראל, כך הוא אומר, חוץ ממה שקרא בכתבי הקודש.

עם כניסתו לישראל, הועבר למתקן המעצר בקציעות, שם שהה במשך תשעה חודשים. לאחר שלוש פניות לבג"ץ, הוא שוחרר והועבר לקיבוץ אילות הסמוך לאילת, שבו בילה ארבע שנים. בקיבוץ עבד בחדר האוכל ובתחזוקה, למד עברית, ניגן בלהקת רוק, ואגב כך, גם רכש אינספור חברים. הוא מספר שכשעזב, ערכו לו החברים מסיבת פרידה ודמעות מילאו את עיניו. "יכולתי להישאר בישראל כל החיים. לא היה חסר לי כלום".

עמנואל אוהב את הקיבוץ, אוהב בלי מליצות. אשתו שרה, שאותה פגש במחנה פליטים במצרים, מרגישה כמוהו. היא מתגעגעת לחבריה לעבודה במלון מג'יק סאנרייז באילת. סינדי, בתם הבכורה בת התשע, שנולדה במחנה בחארטום, מתגעגעת לחבריה לכיתה ביטבתה. היא מוציאה תעודת בית ספר וקוראת בקול רם בעברית: "תלמידה מצטיינת וילדה טובה". אחיה הקטנים כבר שמעו זאת לא אחת.

משפחת לוגורו אוהבת את ישראל, אך כשהתברר שמולדתה צפויה להכריז על עצמאות, החליטה לחזור לדרום סודאן. "בסופו של דבר זה הבית שלנו", מסביר לוגורו לבנו הצבר, שנולד בבית חולים יוספטל באילת ויושב עכשיו בחיקו. "אנחנו עומדים להיות מדינה עצמאית ויש לנו מה לעשות כאן". למשל, להקים קיבוץ.

"ולמה לא?", שואל עמנואל. "יש לנו אדמה, יש לנו גשם, יש לנו אנשים. הקיבוץ יאחד אותנו ויקדם אותנו בדיוק כפי שהיהודים מאירופה התכנסו יחד כדי להתפלל, לאכול, לעבוד ולפתח את ארצם. יש בכלל דרך טובה יותר מאשר הקיבוץ? אני שואל אותך".

עמנואל עזב את ישראל באפריל האחרון עם קבוצה של כ-50 איש. עוד לפני חזרתו יצר קשר עם האנשים בג'ובה וסיפר להם על הרעיון הזה שלו. שרה חזרה שנה לפניו עם קבוצה קטנה של עשרה אנשים כדי לסלול את הדרך. עד מהרה קבע פגישה עם שר החקלאות המקומי, שלדברי עמנואל גילה התלהבות רבה בנוגע לתוכנית להקים קיבוץ.

דודו של עמנואל הציע חלקת אדמה השייכת לשבט והבנק הסכים לתת להם הלוואה. כל מה שנדרש לו עכשיו הוא כ-30 משפחות שירצו להתכנס יחד וליצור את "דגניה א' תוצרת סודאן".

העובדה שסודאן, בדומה למדינות רבות באפריקה, היא חברה שבטית, הבנויה על רשתות של קשרי משפחה נרחבים, אינה מרתיעה אותו. גם אם שיתוף הפעולה עם אנשים מחוץ למשפחה או לשבט אינו דבר מקובל - "אנחנו מדברים על מודל חדש", הוא אומר. ומה לגבי העובדה שבדרום סודאן אין שום גידולים חקלאיים? "נתחיל בגידול מנגו ופפאיה". גם אם לרוב האנשים אין כסף להשקיע ואינם מורגלים באתיקה של עבודה מאורגנת - "על כל זה אפשר להתגבר". לכל בעיה יש פתרון לדעתו של החלוץ האופטימי הזה.

אלפים חוזרים הביתה

עמנואל, שנפרד ממשפחתו ונמלט מדרום סודאן כשהיה בן שמונה, אינו הפליט היחיד שחוזר הביתה בימים אלה. לאור העצמאות הקרבה, עשרות אלפי דרום סודאנים שברחו מעשרות שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם והתפזרו ברחבי העולם, עושים את דרכם חזרה.

מדובר בחבורה לא אחידה. יש ששהו במחנות פליטים באוגנדה וקניה וכבר אינם יודעים מילה בערבית. אחרים למדו לרקוד סלסה בקובה. אחרים היו עצורים בצפון סודאן. כמה מהם עברו אימונים צבאיים בלוב. חלקם עבדו כאחים ואחיות בבתי חולים באוסטרליה, אחרים היו לנוודים באתיופיה. וישנם כאלה, כמו עמנואל, שגרו בקיבוץ.

"לחוזרים יש הרבה מה להציע לנו", אומר אלייג'ה מין, עובד מדינה. בחודש שעבר נסע לאסוף את אחיו הצעיר גורדון משדה התעופה. הם נפגשו לאחר 18 שנים שלא התראו, שכן משפחתם נקרעה לגזרים בגלל המלחמה האינסופית.

בדומה לעמנואל, גם גורדון בן ה-29 חיפש מקלט בישראל. גם הוא חצה את הגבול בעזרת בדווים אחרי שנים שנדד בין מחנות פליטים בקניה, אוגנדה ומצרים. "לא ידעתי כלום על ישראל, אבל היא ידידה טובה של דרום סודאן, הרבה יותר טובה ממדינות אחרות. כמו הישראלים, גם אנחנו נאלצנו להילחם נגד אותם ערבים", הוא אומר.

הניסיון שלו בארץ היה מגוון. "חשבתי שאמצא לעצמי חיים בישראל ושאוכל ללמוד ולעבוד - אולי אפילו לשרת בצבא - אבל זה היה קשה", הוא אומר. גורדון חי שלוש שנים בישראל - באילת, תל אביב וחדרה - אך התקשה להשתכר לפרנסתו. "לא באתי מדארפור. לא קיבלתי יחס מועדף. מעולם לא היו ברשותי המסמכים הנכונים", הוא מתלונן.

בסוף השנה שעברה החליט לחזור הביתה ויצר קשר עם "השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים" (ICEJ), שארגנה כמה טיסות של סודאנים שחיו בישראל וביקשו לשוב למולדתם. "אני מתגעגע לישראל", הוא אומר, "הרבה אנשים בישראל היו טובים. אבל הארץ שלכם היא הארץ שלכם. ישראל טובה, אבל היא לא הארץ שלי".

הוא טס באמצע דצמבר ביחד עם עוד 140 פליטים סודאנים, בטיסה מסחרית של חברת קניה איירווייז מישראל לניירובי ומשם לג'ובה, ונחת כשברשותו רק מזוודה קטנה והחליפה האהובה עליו. "אחרי כל השנים האלה מחוץ לסודאן חזרתי בלי כלום", הוא אומר. "עכשיו אני קצת מבולבל. אני לא יודע מה לעשות".

אחיו רואה את הדברים בפרספקטיבה קצת אחרת: "רצינו שהוא יחזור עם ידע שרכש בלימודים. אבל גם בלי ידע, האנשים האלה ראו את העולם. הם נחשפו", אומר אלייג'ה. "גם אם הם לא יודעים איך לסלול כביש, לפחות הם ראו איך נראה כביש סלול. הם ראו בתים וגשרים טובים ועכשיו הם יכולים לעזור לנו כאן".

דנג אלור, המיועד לכהן כשר החוץ הראשון של דרום סודאן, כשזו תהפוך למדינה עצמאית ביולי, אומר דברים ברוח דומה: "החוזרים יכולים לתרום לנו הרבה. הם מביאים איתם רעיונות והשקעות ושפה. הם נכס". לדברי אלור, "כל הפליטים רצויים כאן, גם אלה שמוצאם בצפון או בדארפור, ואינם יכולים לשוב לאזורים שלהם, יתקבלו בזרועות פתוחות".

הוא מדגיש, עם זאת, שאסור לאלץ אנשים אלה לשוב למולדתם. "זו צריכה להיות החלטה אישית שלהם. אם יחליטו לחזור, אם ירגישו שהמצב כאן רצוי מבחינתם, עליהם לבוא ואנחנו נעשה כל שביכולתנו כדי לסייע לחזרתם. אבל אם הם בישראל, לומדים או עובדים, והם רוצים להישאר - צריך לאפשר להם להמשיך בכך".

לדברי אלור, ארגון ICEJ, שמימן את הטיסות שבהן חזרו גורדון, בני משפחת לוגורו ופליטים אחרים מישראל לדרום סודאן, הדהים אותו. "אף אחד לא ידע שהם באים. גם אם אין לנו יחסים רשמיים, צריך לתאם דברים כאלה", אומר אלור. יועץ בכיר במשרד הנשיא אומר דברים דומים: "הופתענו לחלוטין מבואם. לא יידעו אותנו והם באו בלי מסמכים, בלי שום דבר".

טענות אלה עומדות בניגוד לעדות של אחד מאנשי הביטחון בשדה התעופה בג'ובה, שאומר כי גורמים בממשלת דרום סודאן באו לקבל את פני הפליטים החוזרים. "זה נראה סודי", אומר האיש, שראה שלוש נחיתות בשנתיים האחרונות. "בעבר מעולם לא שמענו על אף אחד שהיה בישראל. זה היה דבר אסור. אבל כשהאנשים האלה באו משם, הם התקבלו בסבר פנים יפות". ICEJ לא השיב לבקשות לקבל מידע על התוכנית שהוא מפעיל, וגורדון ועמנואל סירבו למסור פרטים על חזרתם, אף כי הם מתעקשים שחזרו מרצונם.

"החלום הראשון שלי היה ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב ואפילו חסכתי כסף - אבל כשגיליתי שאצטרך לשלם 21 אלף ש"ח לשנת מכינה, הבנתי שלא אוכל לשלם על הלימודים", אומר עמנואל. "לכן החלטתי לחזור לחלום השני שלי - לחיות בקיבוץ. אף אחד לא הכריח אותי לעשות את זה".

בתגובה לטענות שלפיהן ארגון ICEJ איים על פליטים כדי שיסכימו לחזור לארצם, מציין עמנואל שהוא לא צריך שיגידו לו שיש אנשים בישראל שלא רוצים שיישאר שם: "אלי ישי אמר שאנחנו מביאים אתנו איידס ושפעת חזירים".

ואולם כפי שהיו ישראלים שאמרו לו שיחזור הביתה, היו גם אחרים - לדבריו, רבים יותר - שגרמו לו להרגיש בבית. הוא עדיין מדבר בקביעות עם חבריו בקיבוץ, ומפציץ אותם בשאלות על חיי שיתוף, בעודו מפלס דרך בנבכי הביורוקרטיה החדשה הצומחת כאן. הוא מקווה שבעתיד הם יוכלו לבוא לכאן להושיט יד, או אולי הוא ישוב לביקור.

"תקים קיבוץ ונבוא"

חבריו הסודאנים של עמנואל, שנשארו בישראל, מדברים על אפשרות שיצטרפו אליו, אך רובם מהססים. "תקים את הקיבוץ ואז נבוא", הם אומרים. גם חבריו של גורדון בתל אביב לא ממהרים לכאן ואולם לדבריו הם משתעשעים ברעיון. "הם מתקשרים אלי ומתעניינים במצב. אני אומר להם שאנחנו כמו ישראל ב-48'. אנחנו עומדים לקבל מדינה חדשה. אנחנו צריכים לחזור ולעזור למדינה שלנו".

עמנואל אינו מוטרד מהססנותם של אחרים ואינו נרתע מהמכשולים בשטח כאן. "אני מאמין במה שאני עושה ויש לי סבלנות", הוא אומר. במקביל, כדי להתפרנס, יש באמתחתו כמה תוכניות. למשל, ללמד עברית. "למה לא? זו אחלה שפה", הוא אומר. למעשה הוא כבר מנהל משא ומתן עם אוניברסיטת ג'ובה על אפשרות שיתחיל ללמד בסמסטר הבא.

ועם זאת, הוא לא שוכח אף לא לרגע את המטרה העיקרית שלו. "כל עוד אני חי, אפעל כדי לבנות את הקיבוץ הזה", הוא מסכם ומוסיף בקריצת עין ובחיוך גדול: "כמו שאומרים, אם תרצו, אין זו אגדה".

באילות מתקשים להיפרד: "כמו אח שעזב"

בקיבוץ אילות חשים בחסרונו של החבר הוותיק עמנואל לגורו, שהפך לבן בית, וזוכרים היטב את חלומו על הקמת קיבוץ בסודאן. חלקם הופתעו לשמוע השבוע על רצינות כוונותיו: "הוא תמיד אמר שביום שייגמרו המלחמות הוא יחזור לשם ודיבר על עניין הקיבוץ, אך לא חשבתי שהוא באמת יפעל לזה", אומרת גוני ליבראך, שמשפחתה אימצה את עמנואל. "הוא היה מהגרעין הראשוני שהגיע לכאן, לכן כולם התחברו אליו. אחי לימד אותו לנגן על גיטרה, אמי לימדה את סינדי לשחות. הם היו חלק מהמשפחה".

לגורו היה בין 18 הסודאנים הראשונים שבאו לישראל בשנת 2006 והוצאו ממתקן קציעות לקיבוץ אילות, לבקשת מזכיר הקיבוץ רוז'ה פולצ'ק. אחרי כחצי שנה הוסב בית ההארחה "נוף אילות" לכפר הסודאנים, כפר עובדים של מלונות אילת שכלל בשיאו 355 אנשים. רקפת גורן, מנהלת הכפר וחברה קרובה של לגורו בקיבוץ, נזכרת באותם ימים: "קיבלנו את כולם, נתנו להם בתים ושיבצנו אותם בעבודה בנוי, בגן ירק, בחדר האוכל - שם עבד עמנואל. הוא התבלט מאוד, ובמקביל סייע בהקמת המקום מבחינת הכרת הצרכים. כך המקום הפך לכפר עם משפחות, שכולל פעוטון בית ספר וכנסייה".

לגורו ביקש לעבוד בנוף אילות, וכך הפך ליד ימינה של גורן. היום היא מגדירה עצמה כמי שאיבדה אח. השניים רקמו יחד את רעיון הקמת הקיבוץ בסודאן: "הוא עבד אתי כמתרגם, איש הנוי, לימד אותי רבות על התרבות הסודאנית - איך הם חושבים, כיצד לגשת אליהם. הוא סיפר לי המון על דרום סודאן. אמרתי לו באחד הימים ?יש כאן קבוצה שאוהבת את חיי הקיבוץ, אולי כשיהיה שלום אגיע לשם ונקים קיבוץ'. דיברנו על זה הרבה והנה זה בדרך לקרום עוד וגידים. כרגע אני בהמתנה להכרזה על מדינה, ואז אוכל לטוס לשם".

היום מונה הכפר 193 איש בלבד. "הם היו תוספת מבורכת לקיבוץ, ועמנואל השתלב כאן בצורה יפה וכך כל הסודאנים. זו תחושה של אח שעזב ואני לא יודעת מתי אראה אותו שוב".

דנה ויילר-פולק



מימין: סינדי ואחיה הקטנים, לגורו וברסה יאוסה, קוראים ספר בעברית בביתם בדרום סודאן


עמנואל לוגרו עם אשתו, שרה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו