בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל מזדהה עם הנבל

נדחפים לחבק

תגובות

במקביל לדעיכת מובארק, גסס גם מלחין סרטי ג'יימס בונד, ג'ון בארי, ומת אמש. בסרטי ג'יימס בונד, תמיד ישנו נבל, שיברח רק בסצנה האחרונה, לאחר שהרס הכול. והמחשבות עולות: אם הוא נבל, מדוע שאנשים יתמכו בו? מה יוצא למלחכי פנכתו מליחוך הפנכה? מה הם אומרים למשפחה בארוחות הערב?

המהומות במצרים והפלת הרודן מובארק מראות מי בסרט הזה מגלם את חבריו של הנבל: אנחנו. מילא היתה זו הזדהות אינטרסנטית. אבל מובארק ככל הנראה נידון ליפול. אין טעם לרכוש מניות שלו. גם השופטים וכוכבניות הקולנוע כבר ברחובות. אבל עבור ישראל זה תזמון סביר לפנות לשגרירים בקצוות תבל ולבקש את סיועם הסודי בהגנתו.

זה צעד לא רק טיפשי, אלא מפתיע. אף פעם לא אהבו כאן יותר מדי את מובארק. יצפאן לעג לו, ליברמן הציע להפציץ את סכר אסואן, ושטייניץ הגדיר את מצרים כמדינה עוינת שמתכננת מלחמה ואף דורשת לספח את אילת. אך לפתע, כשנחשף כמה העם המצרי מתעב את מנהיגו, כמה סבל בגללו ובשל השחיתות סביבו, כשגם שופטי שלום וכוכבני קולנוע מצטרפים להפגנות הדורשות דמוקרטיה, לפתע נמצא לעריץ הדועך ידיד נאמן - מדינת ישראל. זו אהבה באש ובמים. מי היה מאמין שהמדינה הזו כל כך אוהבת את החלש? כשכל העולם מנסה להתנער ממנו בנימוס ופחות בנימוס, ישראל נדחפת לחבק את המצורע. במקום לשקם את התדמית העלובה של ישראל, השגרירים מנצלים את קשריהם להציל את השכן השוקע.

מעולם לא חובק מישהו חיבוק דב לח כל כך. הדבר האחרון שמובארק צריך זה חיבוק ישראלי, גם ככה הוא נחשב כמי שבגד באינטרסים של ארצו לטובת גחמותינו. וגם מבחינת ישראל, שתצטרך לעבוד עם המשטר החדש, סיוע כזה הוא ממש לא התחלה טובה ליחסים.

השאלה היא מהותית יותר. מדוע ההזדהות המיידית שלנו היא עם הנבל ולא עם המוני העם? מדוע למהר לעלות על מריצת הרשע החלודה, ולא לשים את הקלפים על אל-בראדעי, המרצדס הבוהקת שנכנסת לזירה? איך הפכנו למגינים של משטרים מרושעים ומצורעים, צ'ילה של פינושה, דרום אפריקה של בותה, זאיר של מובוטו, עד כדי כך שצלילי דמוקרטיה זכים מעוררים בנו חרדה? ישראל היתה המדינה היחידה בה בוש של אחרי המלחמה בעיראק היה איש נערץ. אתה שומע את הפרשנים מציגים את ה"אנחנו" ואת ה"אינטרס שלנו" ואוזניך כואבות. מי זה ה"אנחנו" האלה? מי נמצא איתם ב"אנחנו" הזה? האינטרס שלנו כבני אנוש הוא להתנגד לדיקטטורות בהן מענים ומרעיבים ומשתיקים. זה ודאי האינטרס שלנו כיהודים. כישראלי, בוודאי שהאינטרס שלי לחיות באזור שמסביבו דמוקרטיות שמנסות להילחם בעוני. לא וילה בג'ונגל, כי אם שיכון לזוגות צעירים.

בבליל השיח הביטחוניסטי, העניין החברתי, הבעיה העיקרית במצרים, נשכח. צריך לזכור שג'ימי מובארק, הבן שיועד כיורש, היה חביב המגזר העסקי במדינה. ברירת המחדל של הפרשנים והעיתונאים הישראלים, ויש כאלה שגרים באקירוב, היא לבחור בצד של העשירים ולא את צד העניים. הם התרגלו כל כך ללחך פנכה לנבלים המקומיים, שאינם מסוגלים לראות מאן-דהו מרושע ולא לרוץ לחבקו.

במקום לפחד, כדאי להבין שישראל ניצבת בפני מצב חדש במזרח התיכון שהוא הזדמנות. היא יכולה לבחור בצעד חיובי היסטורי, ולבנות בעלי ברית חדשים ומוצלחים. אולי אפילו לארגן תרומות דם לפצועי המאורעות. המפגינים בקהיר היו נלהבים מאוד לגלות שבין אוהדיהם יש שתי נשים ישראליות. אבל לנו יש כבר את הרפלקס של "המשקיעים הקטנים במניות הגז", להידבק אל הרע, מי יודע, אולי יזרוק לנו משהו, בדרך לסעודיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו